חג הסגד ואמנת עזרא ונחמיה

השאלה 
לכבוד הרב שרון שלום,
אני מכינה שיעור לקבוצת חברים שלומדים יחד, בנושא חג הסגד.
(אני לא ממוצא אתיופי, מכירה את הסיגד מעבודתי)
אני מתכוונת להתייחס לזיקות של החג לשבועות וליוה"כ, לבחון את "העברת" הדגם של "ספירת העומר" לתקופה של מעין הפנמה אחרי יום כיפור והמשמעויות שלה וכו´.
במסגרת הלימוד לקראת השיעור עיינתי כמובן בספר נחמיה ונתקלתי במאמר של ר´ יהודה קיל (כאן http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/kil-1.htm)
ששם טענתו המרכזית היא שהאמנה הזו מתמקדת דווקא בקבלת תורה שבעל פה שהתחילה להתקיים אז בימי נחמיה. וזה החידוש הגדול שבה שהצריך התחייבות של כל העם.
זה הדהים אותי! כי הייתי רגילה לראות את "ביתא ישראל" כקהילה שרחוקה מהתורה שבעל פה, ופתאום זה האיר לי באור אחר, שדווקא במוקד החג יש התחייבות שכל כך קשורה לתורה שבעל פה! ואולי בעצם צריך לומר הפוך, שדווקא ביתא ישראל מצהירים פה על נאמנות גבוהה ביותר לתושב"ע וזה משתקף גם באופן העברת המסורת שלהם ששם דגש על "איש מפי איש" ולא על טקסטים.
מה הרב חושב על כך? האם הרב מסכים עם הניתוח שעיקר תוכן האמנה של נחמיה הוא תושב"ע? והאם זה קשור למהות חג הסגד?
תודה רבה!

התשובה 
אני מסכים עם כל מילה שלך. דמה לי שקיים הבלבול בהגדרה של המושג "תורה בעל-פה". נכון היום מקובל לזהות את התורה שבל-פה עם המשנה התלמוד וכו… ומכאן גם למעשה מקור הטענה שיהודי אתיופיה לא הכירו ולא ידעו את התורה שבעל פה. שזה נכון. אבל אם מגדירים את המושג "תורה שעל-פה" כדרך לעבודת ה "מתודולוגית" אז ברור שהקהילה האתיופית היא דוגמא טובה מאוד לכך.

המסורת האתיופית מעוגנת בתפיסה מקראית. התיאולוגיה הדתית שלה מושתת על אימון רוצה לומר על מסורת על פה. אמר לי פעם אחד מחברי הקהילה שלנו, ניצול שואה, שבמצב של הסכם בין שני צדדים חשוב יותר האימון ההדדי מאשר אלף חוזים שחותמים בניהם. "אם אין מלה לאדם אז גם חוזה לא יעזור" הוא אמר לי. אמר כבר שלמה המלך מקום המשפט יכול להפוך למקום הרשע. רוצה לומר הכתוב אינו מבטיח לחברה מוסרית. יש סכנה בחברה המושתת על מסורת הלכתית כתובה להפוך לחברה חשדנית כלפי עצמה וכלפי אחרים. יתר על כן מסורת המושתת בעיקר על הכתוב יש בה סכנה להפוך למסורת שאינה חיה עם הזמן המקדשת את הכתוב רוצה לומר הכתוב יכול להקשות עליה להפוך לחברה רגישה משתפת ואנושית. במובן הזה נראה להצביע לערך התורה שבעל פה. אין ספק שבמובן הזה הקהילה האתיופיתת הינה דוגמא היוצאת מגדר הרגיל. במשך אלפי שנים בגלות, נתק מוחלט מהעם היהודי. הצליחה לשמר מסורת על פה שעברה מדור לדור. ברור שדבר כזה הצריך אימון מלה וכבוד הדדי. בעולם כזה מילה זאת מילה. מכאן מובן גם על מה שהתרחש לפני תקופת שבי ציון. הכל היה כתוב אבל רבים לא קיימו ושבי ציון כורתים מחדש את הברית ברית המושתת על אימון ולא רק על הכתוב. בקיצור מסכים עם כל מילה שלך. בהצלחה וחג שמח לכולנו שנזכה למצוא את האיזון בין הכתוב לתורה שבעל-פה.

בברכה, שרון.

(התשובה ניתנה מהרב שרון שלום)

רבני ורבניות בית הלל עונים לשו"ת גם בפייסבוק http://www.facebook.com/B.Hillel