(בית המדרש ההלכתי של בית הלל)
שאלה: כיצד נשמרים מאיסורי אכילה כאשר מתארחים אצל אדם שאינו שומר כשרות?
תשובה: הלכות כשרות היוו מאז ומעולם את אחד הנדבכים המרכזיים של עולם ההלכה היהודי. הלכות אלו הכניסו מחשבה וקדושה לחוויית האכילה. יתרה מכך, מאחר שמפגש תרבותי נעשה במקרים רבים סביב השולחן, יצרו הלכות אלו חייץ ומגן בין הקהילה היהודית לסביבה הנכרית. הלכות ומנהגים שונים התפתחו בתפוצות ובקהילות השונות ברבות השנים. זכינו בדורנו לחזות בשיבת ציון ובבניינה של מדינת ישראל ולחיות במדינה שבה ברוך ה' הרוב מוחלט של מוצרי האוכל והשתייה המצויים ברוב רשתות המזון ובחלק גדול מהחנויות בארץ הם כשרים. ברם חלק גדול מהחברה הישראלית אינו שומר מצוות, ולכן נוצר לעתים חייץ בעניין אכילה בין חברים, בין שכנים, בין עדות שונות ואף בין בני משפחה.
אנו רואים חשיבות גדולה בלכידותה של החברה הישראלית, כגורם מרכזי בחוסנה של מדינת ישראל. הלכידות החברתית באה לידי ביטוי בין השאר בפיתוח קשרים חברתיים בין שומרי מצוות לבין אלו שאינם שומרי מצוות, בין שכנים ועמיתים לעבודה. קשרי חברות מבוססים בין השאר על אירוח וסעודות משותפות, המאפשרות יחסי קרבה ורעות.
מכיוון שאנו מחויבים להקפיד בהלכות כשרות, אין מקום לכאורה לאכול אצל אדם שאיננו שומר כשרות. אולם אנו מאמינים שהתורה המצווה עלינו להקפיד בהלכות כשרות מצווה עלינו גם לקדש שם שמים באופן הנהגתנו עם שכנינו וידידינו. משום כך אנו מצווים לשמור על אחדות עם ישראל , להשתדל להאהיב את התורה והמצוות על הרחוקים ולקיים יחסי רעות קרובים ותקינים עם שכנינו וידידנו, לאהבם ולכבדם. לאור זאת הרי שאנו מחויבים לחפש את הדרך התורנית וההלכתית כיצד ניתן לקיים את כל החובות הללו מבלי שהאחת תפגע ברעותה.
עלינו לשקול בכובד ראש היכן עלינו להחמיר בהלכות כשרות והיכן עלינו להחמיר באהבת הזולת ובקירוב רחוקים. הפתרון המועדף והפשוט הוא שהאנשים המקפידים על מטבח כשר יארחו את האנשים שאינם מקפידים, אולם פתרון זה איננו אפשרי תמיד ואינו מאפשר הדדיות. על אף שיש קבוצות שונות בציבור החילוני המסורתי: חלקם שומרים על כשרות בסיסית וחלקם אינו שומר ואף אינו יודע כשרות מהי, החלטנו להתמקד במקרים שהמארח הוא אדם שאינו שומר כלל על כשרות. התנאי העיקרי והחשוב ביותר במקרה כזה הוא שהאוכל לא יוכן ולא יתבשל בביתו של המארח אלא ייקנה במקום הנמצא תחת השגחה מסודרת. גם במקרה כזה יש מספר בעיות הזקוקות להתייחסות:
1. האם ניתן לחמם את האוכל בבית המארח שאיננו שומר כשרות?
2. באלו כלים ניתן להגיש אוכל זה?
3. באיזו מידה יש צורך לבדוק את רמת הכשרות של המקום שממנו נקנו הדברים, במיוחד כאשר ייתכן שהסטנדרט המקובל על האורח שונה מהסטנדרט של המקום שממנו קונה המארח את האוכל?
4. האם מותר לאכול בבית המארח דברים שאינם מבושלים כגון פירות וירקות, ומה לגבי שתיית קפה וכדומה?
אע"פ שההלכה קובעת שאדם אשר אינו מקפיד על מצווה מסוימת אין לו נאמנות בדברים הקשורים לאותה מצווה, במציאות ימינו יש רבים שאמנם אינם מקפידים בעצמם על כשרות, אך מכבדים מאוד את שומרי הכשרות והמסורת, ונזהרים מלהכשילם. כן רבים מדקדקים על עצמם שלא לשקר ולרמות את חבריהם. במקרים כאלו, כלומר כשאנו יודעים שמדובר באדם ישר והגון, ניתן לסמוך על דבריו בענייני הכשרות. קל וחומר שניתן לסמוך על המארח כאשר מדובר בשכן קרוב או באדם שהוא חבר לעבודה, וברור לנו שהוא מכבד אותנו ואינו מעוניין חלילה לפגוע בדברים החשובים לנו. במקרים אלו נוכל לסמוך על דברי המארח שהאוכל נקנה במקום כשר. מכיוון שלא ברור שכל אחד יודע מהו מקום כשר וכיצד מוודאים זאת, הרי שיש צורך לשאול אותו היכן נקנה האוכל, ואם המקום ידוע לנו כמקום הנמצא תחת כשרות – ניתן לסמוך על כך.
הרב אליעזר מלמד שליט"א ראש ישיבת "הר ברכה" ומחבר סדרת ספרי "פניני הלכה", ציין בפנינו שיש המעדיפים להחמיר יותר בהלכות כשרות, וגם כאשר הדבר עלול לגרום לריחוק מסוים בין יהודים, לדעתם אין להקל. אמנם גם הם מודים שיש צורך למצוא דרכים לבטא בהם את האחווה שבין כל ישראל. לדבריו, לעיתים דווקא כשמדובר בביקורים תכופים, כמו בין אחים, ראוי להחמיר יותר, כפי שהוא רגיל לנהוג תמיד בביתו, שאם לא כן מנהגי הקולא אצל האחים עלולים לגרום לשחיקה בהקפדה הדתית אצל בן או בת הזוג או הילדים, שכן לפעמים יש ויכוחים ומתחים סביב הנושאים הללו, וכאשר מקילים אצל האחים, המחלוקת עלולה לחדור אח"כ לתוך המשפחה ולגרום לקשיים חינוכיים כלפי הילדים. כמובן שגם בזה הם מודים שיש לטרוח ולמצוא את האפיקים שבהם האחווה המשפחתית תבא לידי ביטוי מלא.
כאמור לעיל, אנו העדפנו להחמיר בשיקולי האחדות, הרעות וריבוי האהבה בחברה הישראלית ובקרב במשפחה ולפיכך אנו מציעים את ההנהגות כדלקמן:
1. חימום האוכל: יש לחמם את האוכל בתבניות אלומיניום מכוסות היטב בנייר כסף בתוך תנור, או בכלי פלסטיק חד-פעמיים אטומים בתוך מיקרוגל. אם אין אפשרות כזו, ניתן להקל לחמם את האוכל בתנור או במיקרוגל בכלי זכוכית, לאחר שמבררים שלא השתמשו בהם 24 שעות (=אינם בני יומם), ובתנאי שהם יהיו מכוסים. אין לחמם בכלי מתכות אף אם לא השתמשו בהם ב-24 השעות האחרונות.
בדיעבד, אם המאכלים חוממו בטעות בתנור, במיקרוגל או ב"טוסטר-אובן" שאינם כשרים: אם החימום היה בתבניות חד-פעמיות או בכלי זכוכית שאינם בני יומם אף ללא כיסוי – ניתן לאכלם, ובתנאי שברור שהמכשירים הללו היו נקיים משאריות מאכל או שומן.
2. כלי הגשה: עדיף שהאוכל יוגש בכלים חד-פעמיים. ניתן להקל לאכול בסכו"ם ממתכת אוכל שאינו חם (פחות מ45 מעלות). אם אין צלחות חד-פעמיות ניתן להקל לאכול בצלחות רגילות, ובתנאי שהאוכל שמוגש בצלחות אינו חם (פחות מ-45 מעלות). ניתן להקל בכך גם כאשר הכלים אינם טבולים.
3. חשש תולעים וחרקים: במקרה של אוכל המגיע ממקום הידוע ככשר, אין צורך לחקור לגבי אופן ניקוי הירקות או ברירת הקטניות, או לגבי מקור ירקות העלים, או לגבי אופן בדיקתם וניקוים לפני השימוש. ניתן לאכול מאפה או סלט או מרק או תבשיל שיש בו ירקות או קטניות כאלו, מתוך הנחה שגם אם לא ברור שהירקות נבדקו ברמה מספקת, הרי שכל אחד מקפיד לשטוף ירקות כאלו ולא להשתמש בירק שיש בו נגיעות, ובדיעבד ניתן לסמוך על ביטול. תמיד חשוב ומומלץ (גם כאשר אוכלים אוכל שהוכן במקום שמהדר ומקפיד מאוד בכשרות) לעיין בעת האכילה במאכל לוודא שאין אוכלים תולעים.
4. פֵרות וירקות: אפשר לאכול פֵרות וירקות חיים גם בבית של מי שאינו שומר כשרות, אם ידוע שהם נקנו במקום הנמצא תחת השגחה. במקרים שקיים חשש שהם נקנו במקום שאין בו השגחה מסודרת, או במקרים שייתכן שהפֵרות נקטפו בגינה פרטית או נקנו בצדי הדרכים, יש להקפיד להפריש תרומות ומעשרות ממה שמוגש לפניו. עדיף להסביר את העניין למארח, ולבקש את רשותו להפריש תרומות ומעשות ולבצע זאת בפניו. אם הדבר כרוך באי נעימות ניתן לעשות זאת בצנעה. יש גם אפשרות לעשות את ההפרשה בנוסח מקוצר, וכדאי לקבל בנושא זה הדרכה והנחיות מדויקות ממי שבקי בכך.
במקרים של פֵרות שייתכן שמגיעים ממקום שאיננו מושגח לעניין ערלה, ניתן לסמוך על הרוב ולא לחשוש לאיסור ערלה.
5. שמיטה: בירקות שנקנו בשנת שמיטה במקום שאין בו השגחה מסודרת, או שנקטפו מגינה ביתית, או נקנו בצדי הדרכים, או ישירות מחקלאים – יכולות להתעורר בעיות נוספות, ויש להימנע מלאכול ירקות כאלו בשנת שמיטה. לעומת זאת לגבי פֵרות ניתן להקל בשנת שמיטה ולאכול ללא הפרשת תרומות ומעשרות.
6. יין: ניתן להקל לשתות יין גם אם הוא נמזג על ידי מי שאיננו שומר שבת, אך אין להקל בכך במקרה של מזיגת נכרי אלא אם היין מבושל.
7. חלב: ניתן להקל בחלב ובמוצרי חלב הכשרים בכשרות רגילה גם למי שמקפיד בדרך כלל על רמת מהדרין, ואף בחלב עכו"ם יש להקל.
8. בשר חלק: למקפידים על בשר חלק – ראוי מאוד להשתדל ולהקפיד שלא לאכול בשר בכשרות רגילה.
9. דברים נוספים מתוצרת בית: אין לאכול מדברים שהוכנו בבית שאיננו שומר כשרות, אלא אם אפשר לברר קודם האכילה שהם הוכנו בכלים שאין בהם בעיית כשרות (ראו סעיף 1). יש לוודא שכל החומרים שהשתמשו בהם לצורך הכנתם היו כשרים, שבמידת הצורך הופרשה חלה כדין, שהופרשו תרומות ומעשרות, ועשו את הנדרש מבחינת בדיקת ירקות וקטניות מחרקים.
כל האמור לעיל מתייחס למקרה שהמארח הוא אדם שאינו מקפיד על כשרות והפרדה בסיסית במטבח. כאשר מדובר באדם ששומר כשרות, ניתן לאכול מאכלים שבושלו במטבחו, גם אם רמת הכשרות בביתו של המארח אינה בהתאם לכל ההידורים וההקפדות שהאורח מקפיד עליהם. במקרים כאלו, מומלץ לוודא שאכן המארח מודע גם לעניין הפרשת תרומות ומעשרות, הפרשת חלה ושאר ענייני כשרות, שחלק משומרי הכשרות הבסיסית אינם מודעים להם די הצורך.
מקורות
נאמנות אדם שאינו שומר תורה ומצוות
הדבר ברור שיש לאדם לשמור על כל דיני הכשרות כהלכתם ככל הניתן, ולא לחפש היתרים. אולם יש לברר מה הדין כשמתארחים אצל אדם שאינו שומר תורה ומצוות. ראשית יש לברר האם על פי ההלכה אפשר להאמין לאדם כזה, האומר שהאוכל בביתו כשר?
על פי כמה מגדולי האחרונים (החזו"א [יו"ד, ב', כ"ח], שו"ת בנין ציון החדשות [סימן כ"ג], שו"ת מלמד להועיל [א', כ"ט] ואחרים) אין להגדיר אדם שאינו שומר תורה ומצוות בימינו כמומר להכעיס. לכן אין לחשוש שמי שאינו שומר תורה ומצוות יכשיל את המתארח אצלו מטעמים אידיאולוגיים.
עוד יש להזכיר כי הגאון הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, יו"ד, א, נד) מחדש על פי הגמרא במסכת כתובות (פה ע"א) שאם מכירים אדם היטב באופן שידוע שאינו משקר, מותר להאמין לו, אף אם בית דין רגיל לא היה מקבלו על פי הלכות עדות הרגילות. אם כן, גם כאן אם מכירים במישהו שוודאי אומר אמת ואינו משקר – אפשר להאמין לו.
אולם, עדיין רוב אלו שאינם שומרי תורה ומצוות לכאורה נופלים בגדר של "חשוד": אדם שידוע כמי שאינו שומר תורה ומצוות, לכאורה אי אפשר לסמוך על דבריו, ןאף שהסיבה שקונה אוכל שאינו כשר אינה אלא מסיבות נוחוּת ולא מתוך אידיאולוגיה. האם כשמגיעים לביתו של אדם כזה אפשר לסמוך על דבריו, או שעלינו לחשוש שמתוך רצון לחסוך זמן או כסף אותו אדם "עיגל פינות", וקנה מוצרים שאינם כשרים?
אמנם במסכת חולין (ג) אמר רבא שמותר לבדוק סכין שחיטה וליתנה ביד מומר אוכל נבילות לתיאבון ולסמוך על שחיטתו. פירשו שם (ד ע"א) שמכיוון שיש בידו היתר, הוא אינו מניח את ההיתר ובוחר באיסור (מכיוון שאין לו אינטרס לעשות כן), ואין לחשוש שמא אחר כך לקח סכין אחרת. ברם שם בגמרא שאלו מדוע אין לסמוך על שחיטת מומר לתיאבון אם לא בדקו את הסכין קודם לכן, והגמרא תירצה שלא יטרח בבדיקת הסכין אם אין היא מוכנה. אמנם לאחר מכן הגמרא מביאה ראיה לדינו של רבא מדין אחר: חמץ של עוברי עבירה מותר מיד לאחר הפסח, מכיוון שהם מחליפים את החמץ שלהם עם הנכרים, על מנת שלא לעבור באיסור חמץ שעבר עליו הפסח. והקשו הראשונים: מה הבדל בין טרחה של בדיקת סכין לבין טרחה של החלפת חמץ?
הראשונים תירצו שיש לחלק בין טרחה מרובה לבין טרחה מועטת. בדבר שיש בו טרחה מועטת, אפשר לומר שסומכים שאדם לא יניח את ההיתר ויבחר באיסור, אך בטרחה מרובה יש לחשוש. הנה על פי זה נבחן את המצב בארץ ישראל היום. רוב יצרניות המזון הגדולות מייצרות מזון כשר, וכן המזון הנמכר בחנויות הוא רובו ככולו כשר. אם כן, בין מבחינת הטרחה שבקניית מזון כשר ובין מבחינת ההפסד הכספי הכרוך בחיפוש אחר מזון כשר, אין כאן חשש כלל, ויש מקום לסמוך על החזקה שהמארח אינו מניח את ההיתר ואוכל את האיסור. לכן מותר להאמין לו אם אומר שקנה במקום כשר.
לאור זאת, אדם ששומר תורה ומצוות המתארח אצל מי שאינו שומר תורה ומצוות, והוא איננו חשוד להכשילו והוא מכיר אותו כאדם נאמן – מותר לסמוך על דבריו אם הוא אומר לו היכן קנה את המוצרים, והאורח מכיר את המקום כמקום כשר.
על מה שכתבנו יש להוסיף שמכיוון שערך כבוד האדם וערכיו מקובל כיום גם בין רבים מאוד שאינם שומרי תורה ומצוות, הדבר דומה למי שחשוד על דבר מסוים, שניתן לסמוך עליו שמתקן לו את מה שהביא לו, ואינו מחליפו, מכיוון שאינו חשוד על הגזל. אף כאן נראה שאפשר להאמין למי שאינו שומר תורה ומצוות, אם אומר שקנה במקום כשר כי הוא אינו חשוד להכשיל, להונות ולשקר.
מכל מקום יש לסייג קביעה זו בכך שאי אפשר לסמוך על המארח שאיננו בקי ורגיל בענייני כשרות כשאומר על דבר מסוים שהוא כשר או שנקנה במקום כשר מבלי שהוא מפרט את אמירתו. זאת כדי שניתן יהיה לוודא ולהבטיח שהוא אינו טועה בקביעתו זו.
כשרות המטבח והאוכל
כלים שאינם בני יומם – להלכה פסק השולחן ערוך (יו"ד, קכב, ב) שכלים שהתבשל בהם איסור, ועברו עליהם 24 שעות מאז אותו בישול, הטעם שבהם הוא טעם פגום ואינו אסור אלא מדרבנן, גזירה שמא ישתמשו בכלים בני יומם (שהשתמשו בהם תוך 24 שעות). הראשונים אף מבארים ש"סתם כלים אינם בני יומם", כלומר: כלים שלא ידוע מתי בישלו בהם לאחרונה, ניתן להתייחס אליהם ככלים שאינם בני יומם. רוב הראשונים מסבירים שהסיבה לכך היא שיש כאן ספק כפול: ספק אם בישלו בהם משהו ב-24 השעות האחרונות, וספק אם המאכל שהתבשל ב-24 השעות האחרונות הוא מאכל שטעמו פוגם בתבשיל שמבשלים כעת.
לכאורה היה מקום לומר על פי זה שגם סתם כלים שבבית מי שאינו שומר תורה ומצוות אינם בני יומם, ולפי זה אולי יש מקום להשתמש בכלים אלו. אולם כבר הסברנו שגם כלי שאינו בן יומו אסור להשתמש בו לכתחילה, ורק בדיעבד לאחר שכבר התבשל בו אוכל אפשר להתיר את האכילה של האוכל. על כן, היענות להזמנה לארוחה אצל אדם שאינו שומר תורה ומצוות יכולה להיחשב להסכמה לבישול לכתחילה בכלים שאינם בני יומם. כמו כן, מאחר שהסברנו לעיל שיש לאדם שאינו שומר תורה ומצוות נאמנות על מה שהוא אומר, אפשר לשאול אותו לגבי הכלים ולברר אם הם אכן אינם בני יומם, ועל כן אין לסמוך על הספקות שהזכרנו לעיל.
טבילת כלים – רבים סוברים שאכילה בכלים שאינם טבולים היא מדרבנן, ומכיוון שאף יש להסתפק אם טבילת הכלים היא חובת המארח בלבד או גם חובת האורח, יש מקום להקל לאכול בכלים שאינם טבולים (כן שמענו בדברים שבעל-פה מאת הגרנ"א רבינוביץ', הגר"א נבנצל, וכן פסק הגר"י אריאל בשו"ת באהלה של תורה [יו"ד, יט], כן דעת הגרשז"א, כפי שמובא בספר 'טבילת כלים'). נזכיר שהגאון הרב שלמה זלמן אויערבאך פסק בשו"ת מנחת שלמה (תנינא, סימן סח) שכל שאין הטבילה בידו יכול לאכול מאותם כלים. אם כן, טבילת כלים אינה מעכבת, אלא אם ברור לאורח כי יכול בנועם הליכות לשכנע את מארחו לטבול את כליו. תמיד ראוי לכתחילה לאכול בכלים חד-פעמיים או בכלים שאינם חייבים טבילה.
כלי זכוכית וכלים שלא בישלו בהם – כידוע, בהלכה יש חילוק בין כלים שבולעים לבין כלים שאינם בולעים. כלי זכוכית, על פי שיטת השולחן ערוך (או"ח, תנ"א, כ"ו), אינם בולעים, וכמו"כ, יש מקלים לסמוך לכתחילה לאכול בכלים שאינם בני יומן במקרה ולא ניתן להכשירם. לכן בכלי זכוכית שלא בישלו בהם ב24 השעות האחרונות יש להקל ממה נפשך – למ"ד שלא בולעים אין בעיה ולמ"ד שבולעים ואי אפשר להכשירם יש מקום לסמוך על ההיתר שלאחר 24 שעות הם מותרים ללא הכשרה.
חשש תולעים בירקות וניפוי קמח – אכילת שרצים היא אחת מאיסורי התורה החמורים, אך כאשר מדובר בירקות שיש בהם חשש לשרצים קטנים מאוד, האיסור הוא איסור דרבנן, מטעם גזרת חכמים שברייה אינה בטילה אפילו באלף. הואיל וכך, במקרים של ספק אם הירקות היו נגועים, ואם הם היו נגועים ספק אם הם נגועים בשרצים שיש בהם חומרת ברייה, ואף אם כן ספק אם הם נשארו בשלמותם לאחר הבישול או ההכנה – יש מקום להקל. ויעוין בדברי הגאון הרב שלמה זלמן אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה (ב, סימן ג, אות ב) ובדברי הגאון הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד, ד, סימן ב), שיש מקום להתיר מסיבות רבות, ובין השאר מכיוון שייתכן שתולעים קטנים ביותר בטלים בתערובת, אם משום מאיסותם, ואם משום קוטנם. כן כתב גם הגאון הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בשו"ת שיח נחום (סימן מה). יעוין עוד בפתחי תשובה יורה דעה סימן ק סק"א בשם כרתי ופלתי ובערוה"ש שם.
חשש טבל – אם התברר לאורח שהמארח קנה את כל הפירות והירקות מרשת מזון גדולה וידועה שיש לה תעודת כשרות, ניתן כמובן לאכול ללא חשש. בלא זה אין להקל, ויש להפריש תרומות ומעשרות כדת וכדין. עדיף להסביר את העניין למארח ולבקש את רשותו להפריש, ואז יפריש ממה שבצלחתו קצת יותר מאחד ממאה, ויזרקו אותו לפח לאחר מכן, כנהוג. אם הדבר כרוך באי-נעימות אפשר להורות כפי שכתב החזון איש (דמאי, טו, ו) להפריש תרומות ומעשרות בנוסח מקוצר, שיאמר: "כל ההפרשות וחילול מעשר שני יחולו כפי הנוסח שברשותי" (וצריך שיהיה לו בבית נוסח שהוא רגיל לומר ממנו ומטבע לחילול, או שיהיה מנוי בקרן מעשרות), וכך יכול האורח להפריש תרומות ומעשרות אף ללא שירגיש בכך המארח.
חשש ערלה – הפוסקים דנו באריכות אם יש מקום להתיר סתם פֵרות הנקנים בשוק מצד "כל דפריש מרובא פריש", ודין זה תלוי בכמה עניינים: בהבנת דין קבוע, בשאלה אם דין ערלה בימינו הוא דרבנן, ואם יש פֵרות הבאים אף מחוץ לארץ ועוד כמה ספיקות ושאלות. דנו בזה בשו"ת מנחת יצחק (ז, צו) ובשו"ת יביע אומר (ו, יו"ד, כד). גם בספר משפטי ארץ דנו בזה, והביאו דעת הגרי"ש אלישיב להקל. והעולה מכל הנ"ל שיש מקום להקל בשעת הצורך לסמוך על "כל דפריש מרובא פריש", ושלפֵרות המוגשים אין חשש ערלה.
חשש שביעית – הדברים למעלה מבוססים על הדעות שאפשר להקל בשמור ובנעבד, אך מכיוון שלגבי ירקות יש איסור ספיחים, יש לוודא שהם מגיעים ממקום שאין לגביו איסור.
יין שנמזג על ידי מחלל שבת – אף שיש מחמירים ביין של מחלל שבת בפרהסיא, מכל מקום כבר הזכרנו לעיל בשם כמה מפוסקי דורנו שאלו שאינם שומרי תורה ומצוות בימינו אינם נחשבים כמומרים לחלל שבת בפרהסיא, ועל כן אין להשית עליהם כל הדינים הנובעים מהגדרה זו.
אפשר להביא לסברה זו תימוכין רבים: החזו"א נוטה להקל (יו"ד ב, כג), הגרמ"פ (או"ח ה, לז, ח). בשו"ת מלמד להועיל (א, כט) מקל בפירוש לעניין יין, וכן בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (א, יו"ד, נ) כתב להקל. כך היא גם דעת הרב שלמה מן ההר, וכן כתב הרב שלמה גורן בחובר עיטורי כהנים (תשנ"ד, גיליון 110).
שימוש בתנור, במיקרוגל וב"טוסטר-אובן" – כאשר כלים אלו אינם נקיים משאריות שבושלו בהם קודם, יש לחשוש לאדים העולים מתוך שאריות אלו ומתערבבים עם המאכל הכשר המחומם כעת בתנור. יש עוד יותר מקום לחשוש לכך שאם שאריות אלו נמצאות בגג התנור, הן ייטפו לתוך התבשיל המתחמם בתנור.
בעיה זו מתעצמת במיקרוגל, שכן בתנור היה מקום אולי לומר שחום התנור שורף את כל מה שנשפך בתנור, כך שהוא אינו ראוי לאכילת כלב ואינו נותן טעם לשבח, וגם מן הסתם יש שישים בתבשיל הכשר כנגד מה שנשפך. אולם במיקרוגל האוכל הדבוק בדפנותיו אינו נשרף, מכיוון שחום המיקרוגל אינו שורף שאריות שניתזו, וגם יש יותר מקום לחשוש שנתזים במיקרוגל שכיחים יותר, לכן חייבים להקפיד על כיסוי מוחלט.