פסק הלכה חדש של בית המדרש ההלכתי של בית הלל נוגע באחד הנושאים המרכזיים ביותר בחיינו – היחס בין המינים במקומות העבודה
מבוא
היחס בין המינים היה מאז ומעולם אחד הנושאים המרכזיים ביותר בחברה האנושית. היהדות, בניגוד לדתות ותפיסות אחרות, רואה קדושה בקשר שבין איש ואשתו. כתוצאה מראייה זו, מטרות הלכות הצניעות וההרחקה בין המינים שהתפתחו לאורך הדורות, שיקפו את פעילותם של חכמינו לתעל את יצרו המיני של האדם לצורך בניית קשר עמוק של זוגיות, ולהמשך קיום הדורות ולמנוע פגיעה בקשר הזוגי שבין איש ואשתו.
בדורות האחרונים השתנה המבנה החברתי מן הקצה אל הקצה. אם בעבר היו תפקידי הנשים והגברים שונים בתכלית ומרבית הנשים היו ספונות בביתן, " כל כבודה בת מלך פנימה", השינויים המופלגים שחלו במעמד האישה הביאו לכך שנשים נמצאות היום בחוץ לא פחות מאשר הגברים, והינן מעורבות בכל המערכות (החברתיות, הכלכליות, התרבותיות, המדעיות והחינוכיות). שוויון ההזדמנויות המלא שמציעה החברה כיום הביא להישגים רבים. כל סוגי העבודות פתוחים לנשים כמו לגברים, והאישה נעשתה שותפה לא רק לבניין הבית אלא אף לקיומו הכלכלי. דבר זה יוצר שותפות-דרך ונותן לנשים לבטא את עצמן במגוון דרכים שלא היו אפשריות לפני כן.
בתשובה שלהלן ננסה להתוות דרך ישרה שתנחה את ציבור העובדים והעובדות כיצד עליהם לנהוג במקומות העבודה המשותפים כדי לשמור לחלוטין על ההלכה, להאהיב את היהדות על פני העמיתים לעבודה, להשתלב בחברה ולשמור על יחסי עבודה יעילים, נעימים וטובים בין גברים לנשים.
בצד היתרונות של התמורות שתוארו לעיל, חווה החברה אתגרים רוחניים ומוסריים לא פשוטים. ההתקדמות בתחום מעמד האישה בחברה לא הביאה עמה בהכרח התקדמות מוסרית מקבילה בכל הנוגע לחיי המשפחה. המפגש התדיר בין גברים ונשים במרחב הציבורי, בתוספת חוסר הריסון הקיים בתרבות המערבית המודרנית, הביא לעיתים לתוצאות קשות של פגיעה במוסד הנישואין, של הפיכת האישה לאובייקט מיני, הטרדות מיניות ועוד. המבנה החברתי המתואר מאתגר את ההלכה, אשר ידעה תמיד לתפקד כמורת הדרך ולסמן את גבולותיו הערכיים של עם ישראל בכל דור ודור, להעמיד מפה חדשה בפני נאמניה על מנת שימצאו את הדרך הישרה לנווט במבוכיו.
מקומות העבודה כיום הינם המקום בו מתרחש המפגש העיקרי בין גברים לנשים על בסיס קבוע ומתמשך. מקום העבודה מהווה קרקע לא רק עבור ביצוע המטלות של העובד אלא גם כמקום בו מתפתח הווי חברתי בין העובדים, דבר הנתפס בתרבות העכשווית כגורם בעל ערך בהצלחתו של הארגון. קיום יחסי אנוש תקינים ונורמטיביים הינו ציפייה בסיסית של החברה הכללית. שומר ההלכה המעורה בעולם הכללי,והעובד במקומות עבודה בשוק הכללי, מצוי במתח מתמיד בין הצורך להתערות בחברה , לבין גבולות ההלכה.
בתשובה שלהלן ננסה להתוות דרך ישרה שתנחה את ציבור העובדים והעובדות כיצד עליהם לנהוג במקומות העבודה המשותפים כדי לשמור לחלוטין על ההלכה, להאהיב את היהדות על פני העמיתים לעבודה, להשתלב בחברה ולשמור על יחסי עבודה יעילים, נעימים וטובים בין גברים לנשים. ההלכה לפרטיה אמורה לסייע בידינו לשמור על איזונים עדינים, להתוות דרך שתאפשר כבוד הדדי, אך גם תמנע ותגן על האדם מלגלוש למרחבים בעייתיים. שמירה על הקווים המנחים תסייע למנוע מצבים בהם קיימת סכנת גלישה לאינטראקציה אינטימית בין המינים, אינטראקציה שיש בה פגם מוסרי ואסורה על פי ההלכה.
עם זאת, לכל כלל ישנו יוצא מן הכלל. הקווים המנחים שהותוו בתשובה, נקבעו על פי הכלל. עובד/ת המרגיש/ה שמצב מסוים משפיע עליו/ה בצורה אחרת צריך להיוועץ ברב/נית על מנת להתאים את המצב האישי שלו/ה לכללי ההלכה: למותר לציין, כי יש חשיבות שכל החלטה משמעותית בתחום זה תתקבל בשותפות עם בן/בת הזוג.
הלכה למעשה
תרבות השיח: מותר ומנומס לשאול בשלום עמיתים לעבודה, בין איש ובין אישה. שיחה סתמית בין איש לאישה, מותרת גם אם אינה עוסקת באופן ישיר בצרכי עבודה. עם זאת, אין להיכנס לשיחות אישיות מעמיקות, שיש בהן ממד אינטימי, כגון שחנ"ש (=שיחות נפש). יש להיזהר מאוד שקשרי רעות על בסיס העבודה המשותפת איננו גולש מעבר לגבולות ונכנס למקומות אינטימיים. קשר כזה, במיוחד לאיש או אישה נשואים, עלול להוביל לפריצת גדרי הצניעות וההלכה. על כל אחד ואחת להיות קשובים לרחשי לבם ולהיות כנים ואמיתיים עם עצמם, על מנת לוודא שלא תצא תקלה מתחת ידם.
מגע גופני: ההלכה אוסרת מגע גופני בין המינים. בתקופתנו, בה נפרצו מחסומים רבים של צניעות ואינטימיות, יש ערך רב בהדגשת החשיבות ההלכתית של שמירת מרחק גופני. הרגישות להטרדות מיניות התפתחה בכלל החברה וההנחה הרווחת בחברה הינה שמגע גופני עשוי להביא עמו קשר של חיבה. למרות האמור, לחיצת ידיים נימוסית חד-פעמית (ולא כחלק מקשר מתמשך וקבוע) מותרת במצבים שבהם הימנעות מהחזרת לחיצת יד עלולה להתפרש כפגיעה.
פעילות חברתית: אין איסור באכילה משותפת במסגרת העבודה. עם זאת, יש להקפיד על שיח ראוי שאין בו קלות דעת.
לעתים יוצאים העובדים במסגרת העבודה לארוחה או לפעילות משותפת מחוץ למקום העבודה, וזאת על מנת לגבש את הצוות וליצור סביבת עבודה יעילה יותר. מותר לעובדים לצאת לפעילויות אלו, שדינם כפעולה תמימה שאין בה הקשר בעייתי, ובלבד שיקפידו להיזהר מקלות דעת בין המינים.
טרמפים ונסיעות: מותר וראוי להציע הסעה למקום העבודה או חזור ממנו ואין איסור גם כאשר הנוסע/ת יושבים במושב הקדמי. כפי שצוין לעיל, יש להקפיד על גבולות שיח ראוי. בנסיעות עבודה ארוכות של איש ואישה יחד, לכנסים וכדומה, נסיעות בהן הגבול שבין חיי העבודה לחיים האישיים מיטשטש, יש להיזהר במשנה זהירות ולהקפיד כפליים לשמור על הגבולות בשיח, בייחוד ובבילוי משותף בעת השהות המשותפת מחוץ לבית.
ייחוד: במהלך שעות העבודה בהן יש עובדים נוספים במשרד, מותר לאיש ואישה לשהות לבדם בחדר מסוים לצרכי עבודה, וכן מותר לסגור את דלת אך לא לנעול אותה, וראוי ללמד את העובדים במשרד שאין כל מניעה להיכנס גם ללא דפיקה על הדלת לבקשת אישור . אין לגבר ואשה להישאר לבדם במשרד, בשעות בהם אין אנשים נוספים במשרד.
מקורות ונימוקים:
לקיחת חלק במרחב ציבורי בו יש בעיות צניעות.
במסכת בבא בתרא (נ"ז:) דנה הגמרא במקרה שבו ישנה דרך שההולך בה נחשף לנשים העסוקות בעשיית כביסה בתוך הנהר, וכתוצאה מכך הן מפשילות שרוולים או מגלות את שוקיהן. הגמרא אומרת שאם אין אפשרות ללכת בדרך אחרת מותר לעבור בדרך זו, ומובן שעל ההולך מוטלת האחריות לשמור עיניו ככל יכולתו. אם ישנה דרך אחרת אסור לאדם ללכת בדרך זו. רשב"ם (ד"ה 'רשע') הסביר שאם יכול ללכת בדרך אחרת, אזי אם הולך בדרך שבה יוכל לראות נשים העומדות על הכביסה – ואפילו עוצם עיניו – הרי הוא רשע. הנימוקי יוסף על הרי"ף (ד"ה היכי'), לעומת זאת, הסביר שרק מי שאינו עוצם עיניו נקרא רשע כשיש דרך אחרת, אך אם עוצם עיניו לא נקרא רשע. האיסור ללכת בדרך שיש בה נשים העומדות על הכביסה הוא דווקא כשמתכוון להסתכל בהן ולצורך כך הולך, וכמו שאסרו במסכת פסחים (כ"ה:-כ"ו.), אך כשאינו מתכוון אין איסור. וכך צריך לפרש את הסוגיה, שכשיש דרך אחרת והוא בוחר ללכת דווקא בזו שיש בה נשים העומדות על הכביסה הרי הוא נחשב למתכוון (וראה בתוספות במסכת עבודה זרה מ"ח:, ד"ה 'אי'). ועל כן הסביר הנימו"י שדווקא אם אינו עוצם עיניו הוא רשע שהרי מתכוון להסתכל, אך בעוצם עיניו – אף שיש לו דרך אחרת. מכל מקום אינו לא צדיק ולא רשע (לשון הנימו"י), ויכול ללכת אף בשיש לו דרך אחרת. וכשאין לו דרך אחרת, הרי שגם אם אינו עוצם עיניו הוא לא נחשב כמתכוון, כל עוד אינו מכוון ומשתדל לראותן בדווקא.
מכאן יש להסיק שאין איסור ללכת אף בדרך שיש בה מראות לא צנועים אם לא הולך למקומות אלו במתכוון, ואינו מתכוון להסתכל בדרך הילוכו. מסיבה זו, אין לאסור השתלבות במקומות עבודה שהנשים הולכות שם שלא בצניעות כל עוד אינו מתכוון להסתכל.
יעויין עוד בדברי הגרמ"פ בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ב', י"ד)
לעניין נסיעה ברכבת התחתית ובאוטובוס שכתב בזה הלשון: "אבל אם יודע שהוא יבוא לידי הרהור יש לו למנוע מללכת אז אם אין נחוץ לו, ואם מוכרח לילך אז גם כן לעבודתו אין לאסור לו אף בכהאי גוונא, ויתחזק להסיח דעתו מהן ולהרהר בדברי תורה כעצת הרמב"ם שם הלכה י"ט, ועל זה יוכל לסמוך ולילך לעבודתו".
השפעת השינויים בחברה על ההלכה בענייני צניעות
עשיית מעשה שתביא אדם להנאה ממראה אסור באופן ודאי או קרוב לודאי אין בו היתר, כמוכח במסכת פסחים (כ"ה:-כ"ו.). ברם, במקרים שבהם הדבר לא מביא לחשש איסור ניתן להתיר. כך, לדוגמה, מצאנו במסכת עבודה זרה (כ':) שאסור להסתכל בבגדי צבעונים של אישה, והגמרא מקשה: כיצד התירו להביא בגדים אלו לכובס? והגמרא מתרצת, שכיוון שהוא טרוד בעבודתו אינו שם לבו להרהר באותה אישה שהבגדים שייכים לה.
בסוף מסכת קידושין (פ"א:-פ"ב.) מצאנו את דברי שמואל, הקובע כלל נוסף מרחיק לכת עוד יותר, ולדעתו אין כאן איסורים מוחלטים ומוגדרים אלא הדברים תלויים במי מדובר: "הכול לשם שמיים". וכך הסביר הריטב"א: "הכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו – עושה… ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו – מותר לו להסתכל ולדבר… ולשאול בשלום אשת איש… אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו…". היתר מיוחד זה שמציע שמואל – "הכול לשם שמיים" – הוא היתר על בסיס אישי בכל מקרה לגופו. הריטב"א מוסיף, שאין להקל בכך לכל אדם שכן על פי רוב דברים אלו אכן מביאים לתקלה ומכשול, אך למי שמכיר בעצמו שהדבר לא ישפיע עליו לרעה יש להתיר. אלו הם היתרים אישיים של מעשים שאסורים באופן עקרוני, והותרו ליחידים בנסיבות מסוימות. אולם, ישנם אף שינויים בחברה כולה המתחוללים במעבר הדורות.
בכמה מקומות מצאנו התייחסות לכך שההלכות הקשורות ביחסים בין גברים לנשים הם תלויי מקום וזמן. תוספות במסכת קידושין (פ"ב.) כתבו שעל דין זה של "הכול לשם שמיים" אנו סומכים שאנו משתמשים בנשים, ונראה שכוונתם שזה הפך להיתר גורף מכיוון שלא הייתה כוונה ליהנות מהנשים אלא כחלק משירות בלבד. הפני יהושע במסכת קידושין )ע'.( כתב שלפי אחת הדעות בגמרא שאלה בשלום אישה אין בה חיבה כיוון שרגילים בה, והמהר"ם שיק (אבהע"ז, נ"ג) כותב שעל כן נוהגים להקל בזה. הלבוש (או"ח, מנהגים, ל') כתב שנוהגים לברך 'שהשמחה במעונו' אף בתערובת נשים וגברים יחד, כיוון שאנו רגילים בנשים ואין חשש הרהור. הציץ אליעזר (ט', נ') כותב שמותר ללכת אחורי אישה כיוון שהיום השתנתה המציאות ונשים הולכות ברשות הרבים דרך קבע, וזו לשונו: דלכן שאני זמן הזה מבזמן הקדום, משום דבזמן הקדום לא היתה האשה רגילה ללכת ברחובות קריה והיתה יושבת בירכתי ביתה… ולכן הפגישה וההילוך אחריה ברחוב היה מביא ביותר לידי הרהור, אבל משא"כ בזמן הזה שהמציאות לא כן, אלא האשה אינה יושבת בירכתי ביתה כבזמן הקדום ורגילין יותר בראית אשה ברחוב, לכן קלקלתם תקנתם דאין כ"כ עתה חשש הרהור בהליכה". כמו כן הביא שם את דברי הגרש"ז אויערבאך להקל בזה במקום מצווה או נימוס, ודברים אלו מבוססים על דברי הלקט יושר (יו"ד, שע"ו) שבימינו המציאות השתנתה. גם הגאון הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (או"ח, ו', י"ג) הביא מסֶפר דרך פקודיך (לא תעשה ל"ה)(, אשר כתב כדברים האלו בעניין "אל תרבה שיחה עם האישה" שהדין משתנה לפי המציאות: "ולא מצינו לת"ח יראי ה' שישקלו בפלס דבריהם שלא להרבות שיחה עם האשה, ונ"ל עפמ"ש הלבוש שבזה"ז שהנשים מורגלות בינינו, אין כאן הרהורי עבירה כ"כ…ודוקא בזמנם שלא היו רואים אשה בחוץ שכל כבודה בת מלך פנימה, ובראיית אשה מיד באים לידי הרהור במחשבה שבלב, משא"כ עתה שהנשים עוסקות במשא ומתן, ומורגלות בינינו, ואין האדם מתפעל בראייתן ובשיחתן לבוא לידי הרהור". בשו"ת שיח נחום (סימן קי"ב) התייחס הגאון הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בהרחבה לעובדה שההלכות הקשורות בהפרדה בין נשים לגברים הינם תלויי מקום וזמן: רגישותם של בני אדם לדברים שונים מושפעת מהאווירה, מהנהלים ומארחות החיים המקובלים בחברה, והם שיוצרים תגובות שונות לתופעות דומות. כלומר, לאותה תופעה ייתכנו השפעות ותגובות שונות לפי אורחות החיים המקובלות בכל חברה וחברה… יש נסיבות שבחברה משותפת השפעת הגירויים עשויה לפחות… בני אדם שחיים בחברה שאין בה תערובת כלל בין אנשים ונשים, לרוב סף הרגישות שלהם שונה לחלוטין מאלו שמורגלים וחשופים תמיד לחברה מעורבת. אין זאת אומרת שבחברה מעורבת הסיכונים להיכשל בחטאים חמורים הם בהכרח גדולים ביותר, ואף לא שבחברה נפרדת האנשים לגמרי חסינים בפני כישלונות מוסריים שונים. וכמו שיש ניסיונות בחשיפה, כך ישנם כנגדם במקום שנקבעים גדרים וסייגים על ידי החברה… בסופו של דבר, לא ניתן לקבוע נורמות מסוימות שיבטיחו שלא תהיינה בעיות, פיתויים, גירויים וכישלונות. כל יחיד חייב לפתח בעצמו כוח עמידה ואחריות לשמור על נפשו…
נסתכל לדוגמא בחברה שבה כמעט בכל המשפחות הנשים עובדות. אישה שעובדת מחוץ לבית ברור שהיא גם חשופה לציבור שונה. ברור שהיא תבוא במגע עם אנשים השונים בגישתם, באורחות חייהם, ובערכים שלהם, מהחברה שממנה היא באה, והוא הדין גם לגברים. חברה כזו, אם למשל יהיו בה נהלים של הפרדה גמורה בין האנשים לנשים באירועים פנימיים בתוך החברה – הדבר עלול ליצור מתחים. כי כל אחד מהם, גם הנשים וגם הגברים, בכל יום נמצא בחברה פתוחה, ופתאום כשהם חוזרים הביתה במפגשים שבתוך הציבור הקטן הזה הם יהיו נפרדים. במקרה זה, ההפרדה עצמה עלולה ליצור גירויים מחודשים, במקום להפחית גירויים, כי כל מצב שהוא שונה, בהכרח גורם להתייחסות, ומעורר תשומת לב וגורר הרהורים מהרהורים שונים. קשה להניח שהפרדה כזו תוכל גם להחזיר לאורך זמן, מפני שלמעשה היא תכסה רק מיעוט קטן של כל המגעים החברתיים של הציבור…
בתקופת מעבר כמו התקופה שלנו אי אפשר לקבוע צורות התנהגות שיתאימו לכל הציבור כולו. כל קהל צריך לדאוג לציבור שלו… מסקנה העולה היא, שאי אפשר לקבוע הנחיות מוחלטות לכל המקרים… ". אף הרב יהודה הרצל הנקין מתייחס לנושא זה בשו"ת בני בנים ד', חלק המאמרים, מאמר "הרהור והרגל"(, ושם הוא מעיר את הדברים החשובים הבאים: צריך לאמר שאף על פי שאין אדם רשאי להקל לעצמו בעניינים אלה אם לא שהוא חסיד גדול ויודע ששולט ביצרו, זהו ביחיד שאסור לו לפרוץ גדרות, אבל בדבר שנתפשט… יכולים הרבים לסמוך שמתוך רוב הרגלם אינם באים לידי הרהור… אך בכדי למנוע מכשול נחוץ להבהיר את הסייגים הבאים: ( 1) איסורים רבים אינם תלויים בהרהור ולא ניתן להמתיקם בשום אופן… ( 2) אין לדמות מנהג למנהג, אלא יש לדון בכל מנהג והרגל לגופו… ( 3) כל הדברים אמורים רק לגבי פעולות שבמהותן הן תמימות… שאין בהן גירוי היצר מצד עצמן. כאשר החשש הוא שעצם הקירבה בין אנשים ונשים היא אשר תביא להרהור אף שאין הכוונה לכך, יכול ההרגל למנוע הרהור. לעומת זה, שום היתר אינו ניתן בפעולות שיש בהן גירוי ברור של היצר… ( 4) אין ההכרעה המעשית בעניינים אלה מסורה אלא לבעלי הוראה המעורים בדעתם עם הבריות ומכירים את קהילותיהם… ( 5) אין הדברים אמורים אלא במקום שכבר נהגו, ואינם היתר להנהיג כן במקום שלא נהגו".
היות שהחברה כיום מקדשת מאוד את הזכות האישית של כל אחד ואחד, ואינה דוחקת זכות זו אלא במקום שהפגיעה ברגישות הציבור היא ברורה, אין לראות בקהות החושים של הציבור בענייני צניעות מדד לכך שכל מה שנעשה הוא בגדר פעולה תמימה שאינה גורמת הרהור. רבות מהנורמות הנהוגות היום בחברה, אף שהחברה רגילה בהן, הרי הן בעלות מטען מיני נכבד, וגורמות להרהורים אסורים וגירוי היצר.
עתה ניתן להבין כיצד נוצרים השינויים בהלכות צניעות מזמן לזמן. כבר קבענו לעיל כללים ברורים בעניין המרחב הציבורי. כללים אלו אינם משתנים. אולם, מה שנכלל בהם אכן משתנה. יש דברים שבחברה מסוימת יהיו בעלי הקשר מיני ואילו בחברה אחרת ייחשבו לפעולות תמימות לחלוטין. השינוי החברתי אינו משנה את ההגדרה ההלכתית, כמובן, אלא את ההגדרה המציאותית, וההגדרה המציאותית המשתנה מציבה בהתאם את העניין הנדון בקבוצה ההלכתית שאליה הוא משתייך. כך, לדוגמה, התרנו השבת יד ללחיצה במסגרות עסקיות וכדומה, כיון שיש מקום לומר שבימינו נגיעה כזו אינה נגיעה של חיבה, ונגיעה שאינה של חיבה מותרת לכתחילה על פי כמה פוסקים (עיין ש"ך יו"ד, סימן קנ"ז, סק"י; וכן שו"ת אגרות משה, אבהע"ז ב', י"ד).
אמנם זאת יש להדגיש, שלא כל דבר שרגילים בו נהפך להיתר. רגילות אינה מעידה באופן הכרחי שהדבר שרגילים בו הוא מותר. נהפוך הוא: דברים מסוימים שרגילים בהם, יש להחמיר בהם שבעתיים דווקא עקב עובדה זו. ישנם שני סוגי רגילות. הסוג הראשון כולל דברים שהסיבה שהציבור הורגל בהם היא מפני שאכן עניינים אלו נתפסים כפעולות תמימות שאין בהם הקשר מיני או גירוי היצר, וכן אין הם מעוררים הנאות אסורות או הרהורים אסורים באופן ודאי או קרוב לודאי. בדברים אלו הרגילות היא סימן לכך שאכן המציאות השתנתה, ועל סימן זה אנו סומכים אף להקל מבחינה הלכתית באותם עניינים. לעומת זאת, ישנם דברים שהרגילות בהם נובעת מכך שבמציאות הקיימת החברה מאפשרת חופש פעולה רחב ביותר לגברים ונשים החיים בה, כך שאלו יכולים, ברצותם, להתלבש או להתנהג בצורות שיש בהם הקשר מיני או שהוא מעוררת את היצר או מביא לידי מחשבות אסורות והנאות אסורות. היות שהחברה כיום מקדשת מאוד את הזכות האישית של כל אחד ואחד, ואינה דוחקת זכות זו אלא במקום שהפגיעה ברגישות הציבור היא ברורה, אין לראות בקהות החושים של הציבור בענייני צניעות מדד לכך שכל מה שנעשה הוא בגדר פעולה תמימה שאינה גורמת הרהור. רבות מהנורמות הנהוגות היום בחברה, אף שהחברה רגילה בהן, הרי הן בעלות מטען מיני נכבד, וגורמות להרהורים אסורים וגירוי היצר.
הלכות ייחוד בסביבת עבודה
לא נוכל במסגרת תשובה זו לדון בהרחבה בהלכות ייחוד על כל פרטיהם וענייניהם, ורק נדון בקצרה בשאלה אם יש מקום להחמיר או להקל יותר מהרגיל בסביבת עבודה לעניין איסור זה, עקב הנסיבות המיוחדות שיוצרת סביבה זו. המציאות התדירה הקיימת במקומות עבודה היא של עליות ומורדות בלחץ ובכמות העבודה במשך השנה. יש זמנים שבהם העובדים אינם צריכים לעבוד מעבר לשעות יום עבודה רגיל, אך מאידך ישנם זמנים במשך השנה שבהם הלחץ גובר, ומסיבה כלשהי נאלצים חלק מהעובדים להישאר בעבודה עד מאוחר. לעיתים אף ייתכן שמנהל או מנהלת המשרד צריכים להישאר במשרד ומבקשים מהמזכיר או המזכירה להישאר על מנת להיות לעזר. בכל אלו יש לדון אם ניתן להקל באיזה שהוא אופן להתיר מצבים אלו, או שיש דווקא להחמיר.
לכאורה, מצאנו מספר היתרים בהלכה למצבים מעין אלו: (א) היתר לאישה שבעלה בעיר, שכנראה אין חשש שתבוא לידי איסור עם מי שהיא מתייחדת עמו (קידושין פ"א ע"א). (ב) היתר משום שטרודים בעבודתם ולא יבואו לחשוב מחשבות איסור (שו"ת רדב"ז, חלק ג', סימן תפ"א). (ג) העובד או המנהל לא ירצו לעשות מעשה, שאם יגלו אודותיו, יפגע ברווחיות העסק שבו הם עובדים, או בשם הטוב שקנו לעצמם (שו"ת ישכיל עבדי, חלק ב', אבעה"ז, סימן י"ח). במהלך שעות העבודה ודאי שאפשר להקל בזה, ואפילו לשבת ביחד בחדר שדלתו סגורה במקום הצורך. אמנם, קשה לסמוך היום על היתרים אלו ודומיהם מחוץ לשעות העבודה כשאין אף אחד אחר במשרד, מפני שהמציאות הקשה בחברה המערבית מלמדת שהנחות פסיכולוגיות אלו בדבר ההשפעה שיש למציאות הבעל בעיר או לאפשרות ההיתפסות על ידי אחרים ואיבוד מקום העבודה – אינן נכונות כיום.
(בית המדרש ההלכתי של בית הלל)