(הרב מאיר נהוראי)
פרשתנו פותחת בחלומותיו של פרעה ובחוסר האונים שלו כתוצאה מאי יכולתו לפתור את החלומות. פרעה הנואש, נטרף על ידי חלום ביעותים, סיוט שחזר על עצמו פעמיים, ומנסה בכל כוחו למצוא מזור לנפשו. הוא אוסף את כל החרטומים וחכמי מצרים ואף אחד מהם לא מצליח לפתור את החלומות. בשיא הייאוש נזכר שר המשקים ביוסף: "וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם … וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר …" גם כאשר שר המשקים מזכיר את "העילוי" – פותר החלומות הוא הקדים, שמדובר בנער בזוי, עבד לשר הטבחים על מנת, שפרעה יבין שזו הסיבה שעד כה לא הציע אותו לפתור את החלומות (חזקוני מא ,יב). אולם עתה משכלו כל הקיצים באין ברירה מציע שר המשקים להזמינו שמא יצליח במקום שכל השאר נכשלו. יתכן והיזכרותו הפתאומית ביוסף קשורה לא רק לעובדה, שיוסף פתר את החלומות אלא היא נובעת גם מהרגע המיוחד שיוסף התעניין במצב רוחם. באותו בקר נורא ואיום שקמו משנתם ופניהם היו זועפים שואל אותם יוסף באומץ : "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם". למרות הפערים התרבותיים, שהיו קיימים בבית האסורים בין העבד העברי השפל לבין שרי המלך לא חשש יוסף לדרוש בשלומם. אכן רגע של חום אנושי במרתפי הכלא יכול לשבור מחיצות ולטשטש פערים. יוסף מאיר להם פנים גם כאשר מצבו האישי קשה. שוב הוא מושלך לבור תחתיות לאחר שבעבר אחיו השליכו אותו לבור, ומשם נמכר לישמעאלים ועד אשר הגיע למקום בטוח בבית פוטיפר נזרק לבית הכלא בשל עלילה, שנרקמה נגדו על ידי אשת פוטיפר. מן הסתם יוסף מהרהר וחושב על חלומותיו וכמה כעת הוא נמצא רחוק מהתגשמותם. כאשר אדם מצוי במציאות כזו, קשה לו להיות נחמד לאחרים ולהאיר להם פנים. ובכל זאת יוסף מתעלה ברגעיו הקשים, כואב את מצב הרוח של שכניו בבית הסוהר בראותו את פניהם זועפים ומתעניין בהם. לעיתים די בשאלה כזו כדי לפתוח את הלב. מן הסתם שאלו השרים באותו הרגע זה את זה במרתפי הכלא המצרי המנוכר: "איך הוא שם לב?". אמנם, מדובר רק ב'סמול טוק' שיחת חולין שום דבר מיוחד אבל בעיני השרים זה היה רגע משמעותי שככל הנראה ליווה את שר המשקים בשעה שפרעה אינו פותר את חלומותיו. רגע זה הוא רגע שיא בחייו של יוסף. זה הרגע שבו יוסף הופך מחולם חלומות, למי שפותר חלומות של אחרים. מאדם שמתמקד בחלומותיו האישיים ואף מרגיז בכך את משפחתו לאדם אחר, שיודע להיות יותר קשוב לחלומותיהם של אחרים. דווקא בבוקר אחד חשוך, בבור הכלא הוא מצליח לראות פנים אחרות, ולהתעניין באמת בשלומם של אחרים. רבי מתיא בן חרש: "הוי מקדים בשלום כל אדם" (אבות ד,טו) לא מדובר רק באמירת "שלום" אלא "מקדים בשלום" – לשאול מה נשמע? . אמת פסיכולוגית ידועה לכל, שבלב כל אדם קיימת צפייה, שברגעיו הקשים ימצא שותפים לצרותיו ובעיותיו. חשוב להקדים ולומר שלום, אולם כאשר מזהים אנו, שאדם מצוי במשבר ובתחושה של עצב יש לאמץ את סגנונו של יוסף: " מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם". יוסף שואל אותם מה שלומכם היום זה סימן מובהק לשאלה כנה ולא סתם שאלה על הדרך כדי לצאת ידי חובה. התעניינות קטנה וכנה של יוסף הביאה אותו להיות משנה למלך ולהציל את העולם כולו מחרפת רעב. אכן כמה חשוב להתעניין בטובת הזולת בשבילי הדרך או במקום העבודה. שאלה קצרה וכנה בכוחה להפתיע את השואל ולקבל תשובה ארוכה מעומק הלב מהנשאל.