רוגז ועין טובה – הצום הנחבא (י' בטבת) – הרבנית רחל ויינשטיין

פורסם במקור באתר "מת"ן – מכון תורני לנשים"

לא שמעתי חדשות היום, וגם לא אתמול.
ולא, אני לא יודעת מה מצב התחלואה. רק שהמספרים עולים…
ולפעמים לא נראה לי מועיל לשמוע בדיוק כמה הם עולים. לפחות לא בכל יום.
אני כן יודעת שצריך עדיין לחבוש מסיכה… עדיין…
למרות שיש כבר חיסון.

אני גם יודעת שיש צום השבוע – עשרה בטבת.
צום עשרה בטבת הוא אחד מן הצומות הקלים, המוכרים פחות, ושצמים בהם עוד פחות. רשימת הצומות הקלים כוללת את י”ז בתמוז, צום גדליה ותענית אסתר.
השאלה: את צמה? בימים אלו, נענית לרוב בשלילה מסיבות רבות ומגוונות. הריון, הנקה כאב ראש…
עשרה בטבת לעיתים נבלע בשגרה וזוכה למעט מאד פרסום…
למרות הרייטינג הנמוך שלו, צום עשרה בטבת הוא הצום היחיד מבין הצומות הקלים שאינו נדחה מפני השבת.
בפועל מסדרי לוח השנה חסכו מאיתנו סיטואציה כזו, אך ביום שישי יכול לחול צום עשרה בטבת כפי שחל השנה.
מה מיוחד בעשרה בטבת שדינו חמור יותר מן הצומות הקלים האחרים וכיצד ניתן להסביר את הפער בין החשיבות הגדולה שראו חז”ל ביום זה לעומת התפיסה העממית של היום?
ובכן, מה קרה בעשרה בטבת?
עשרה בטבת נקבע כיום אבל על שלושה אירועים שקרו בשלושה ימים סמוכים. בח’ תורגמה התורה ליוונית, בט’ נפטרו עזרא ונחמיה, ובעשרה בטבת התחיל המצור על ירושלים, המצור שהיה ההתחלה של הסוף. הראשון מבין רצף אירועים שבסופם נחרב בית המקדש בתשעה באב (לאחר שנה וחצי).
שלושת האירועים הללו נראים לכאורה כאירועים אומנם מצערים אך לא דרמטיים. שלבים מקדימים, לא סוף דבר.
נראה שזה חלק מהעניין של עשרה בטבת – לשים לב לאירועים המקדימים, לא להתעלם ולטמון את הראש בחול.

רב צדוק מסביר על פי ספר יצירה שחודש טבת הוא החודש של רוגז, והאות של חודש טבת היא האות ע’. (פרי צדק לו’ חנוכה וראש חודש טבת י”ח).
מהו רוגז? בשימוש במודרני רוגז הוא כעס, בלשון הילדים ברוגז הוא מריבה.
רב צדוק מדייק שבלשון חז”ל רוגז איננו כעס. רוגז קשור למידת היראה.
לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר (תהילים ד:ה) רגזו ואל תחטאו (ברכות ה ע”א)
רוגז הוא הכח המאפשר ניצחון על יצר הרע, המרחיק אותנו מן החטא.
המדרש מתאר כיצד כאשר ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף (חולין קמ”ב ע”א).
הרוגז הוא הכח שבנו שאינו נותן לנו לשקוט על השמרים. לעתים הוא מלבה בנו כעס, ומזה צריך להיזהר. אך כוחו של הרוגז, של החוסר שקט, הכח שמניע אותנו לזוז, הוא כח חשוב מאד.
מדברים הרבה על עין טובה, ואכן כפי שנאמר האות של חודש טבת היא האות ע’.
אך חשוב מאד, עם הרצון להסתכל על העולם בעין טובה ולראות את הטוב, לא לטמון את הראש בחול ולפספס את הרע.
להיות חיובי זה מצוין. להות אדיש זו בעיה.
כאשר יש רע בעולם גם אותו צריך לראות – ולשאוף לתקן.
בטבת אנו נקראים לנוע באי נוחות כאשר אנו פוגשים חוסר. גם כאשר מדובר “רק” במצור על העיר האהובה שלנו ולא בחורבנה הסופי.
ולאחר שאנו נעים באי נוחות עלינו לזוז. לפעול. לעשות. כפי מידת יכולתנו.

בעשרה בטבת אידיאל פוגש מציאות.
הנטיה האנושית היא להתעלם מסימנים מקדימים. לראות את הצרות רק כאשר הן בשיאן. להדחיק… לבקש “לישב בשלווה”.
כי מי לא רוצה שלווה? קצת שקט. ליעקב זה לא הלך, וגם לנו זה לא ממש הולך.
חז”ל קוראים לנו בעשרה בטבת להתאבל על המצור. ולראות את המצור בחיינו ובמציאות הסובבת אותנו.
לא להיות פסימיים חלילה, אבל גם לא לטמון את הראש בחול.
לראות את הטוב, ויחד עם זאת להישיר מבט, ולראות את המציאות נכוחה.

האם צריך לשמוע חדשות באדיקות יום יום?
בזה אני לא בטוחה.
אבל להיות בקשב, לראות את הנולד.
ולהיות קצת ברוגז.