פרשתנו מתארת את נקמת ישראל במדיינים. במהלך המלחמה הורגים את הזכרים המדיינים, לוקחים בשבי את הנשים ונלקח שלל משדה הקרב. משה איננו מרוצה מתוצאות המבצע (לא,יד): "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים …". משה תוך כדי כעסו מבקר את המפקדים: " וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה".
משה מפנה את הביקורת כלפי המפקדים ומטיל את האחריות לתוצאות עליהם ולא על החיילים הפשוטים וכפי שמדגיש רש"י: "ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות". אמנם משה נזהר בכבודם של החיילים הפשוטים אבל עצם כעסו תמוה. משה בעבר נמנע מלכעוס במצבים קשים יותר אפילו בשעה, שאהרון ומרים דברו אודותיו לשון הרע הוא כבש את כעסו. אם כך, כיצד משה יוצא משליטה וכועס על המפקדים בעת שחזרו ממבצע קשה הדורש כוחות נפש? חז"ל ביקרו את כעסו של משה. לדעתם, לאחר שמשה הורה למפקדים להרוג גם את נשות המדיינים, ולחטא את הכלים, שנלקחו מהשלל נשתכחו ממנו שאר ההלכות. והראיה לכך, שנראה שמשה הפסיק את דיבורו באמצע ואלעזר אחיינו עומד תחתיו וממשיך את דבריו וכך לשון הפסוקים: " וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". לכאורה אלעזר ממשיך ומעמיק בסוגיה שהתחיל משה ומכאן הסיקו חז"ל, שבעקבות קפדנותו נשכחו ממנו הלכות. וכך נאמר:
" הוו מתונים בדין כיצד? מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו ואל יהי מקפיד על דבריו שכל המקפיד על דבריו משכח את דבריו שכן מצינו במשה רבינו בשעה שהיה מקפיד על דבריו משכח דבריו. והיכן מצינו במשה רבינו ששכח את דבריו שנאמר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא …". (אבות דרבי נתן פרק א)
רבים מן הפרשנים מסבירים, שמתינות בדין הכוונה, שימתין הדיין ולא יפסוק מיד עד אשר ישקול את כל הבעיה וצדדיה השונים, ובלשונו של הרמב"ם על המשנה: " שיאחרו לגמור הדין ולא יפסקוהו במהרה, עד שיבינוהו, שאפשר שיתגלו להם עניינים שלא יתגלו בתחילת המחשבה".
אבות דרבי נתן מסביר אחרת לדעתו , מטרתה של ההמתנה היא למנוע מהדיין לכעוס בעת שיושב על הדין. כעס גורם לבלבול ולטעויות. זאת ועוד, הכעס מלווה בהתפרצות אמוציונלית, אינדיבידואלית, וביכולתו ליצור נתק בין הדובר לשומע. אכן הכעס פגע גם במשה עצמו בכך ששכח את ההלכות. ואולי גם כתוצאה מהכעס נוצר נתק של הקשבה בין משה למפקדים. אלעזר הרגיש בסיטואציה המורכבת שנוצרה וקבל החלטה להמשיך את ההדרכה שמשה החל בה. מסופר על הרב אליהו לאפיאן מגדולי בעלי המוסר, שהיה מוכיח את בני משפחתו או תלמידיו רק לאחר שהמתין זמן מסוים עד שהיה בטוח שאין כל כעס בלבו. למרות שהכעס הוא ספונטני וטבעי, ניתן להפגין שליטה עצמית ואיפוק.
בהשראה לכך אבקש להסביר את הפסוקים אחרת מחז"ל ודווקא להחמיא למשה על התנהלותו. בתחילה משה כועס ומגלה איפוק וכך נאמר: "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל …" בהמשך (בפסוק הבא) יש פתיחה חדשה וראיה לכך, ששמו של משה מוזכר בשנית: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה". מהפסוקים ניכר שהייתה הפרדה בין הכעס לתוכחה. בתחילה קצף עליהם משה ורק לאחר שהמתין וחמתו שככה הוא מוכיחם על כך, שהם השאירו בחיים את הנשים. נוכל ללמוד מכך, שלא נכון ולא בריא להדחיק את הכעס, אבל גם לא נכון לבטא אותו בצורה אימפולסיבית, למרות שהכעס מאפשר לתת לנו הקלה רגעית אך באופן בלתי נמנע יהיו לכך השלכות שליליות. הדרך הנכונה היא לאמץ את דרכו של הרמב"ן כפי שכותב באגרתו: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס".