פרשתנו מזהירה את הדיינים מרפיון וחולשה בעת שיושבים על הדין: "… לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים…". החזקוני מסביר, שיש כאן מעין הבטחה, שאין לדיין לחשוש מתגובה אלימה של אחד מבעלי הדין בשל פסיקתו משום, שבעלי הדין מבינים, שהשופט אינו אלא מייצג את משפט התורה, ואין לו כל נגיעה אישית בגיבוש הפסק. לעומתו, חז"ל הבינו שהפסוק הוא הוראה מחייבת לשופט לדון בלי משוא פנים גם במחיר של חשש של פגיעה בו:
"לא תגורו מפני איש, שמא תאמר מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי תלמוד לומר לא תגורו מפני איש'. (ספרי דברים יז)
גם אם אחד מבעלי הדין הוא אלים ועלול להזיק או לפגוע בשופט אל לו להירתע ולפחד מאיומיו. ריש לקיש בגמרא מציג עמדה מתפשרת יותר המאפשרת לשופט גם לאחר שהחל לדון לעזוב את כס השיפוט (סנהדרין ו ע"ב):
"וריש לקיש אמר: שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה – אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם, שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו."
לדעת ריש לקיש כל עוד השופט אינו יודע מה תהיה הכרעתו, סירובו לדון אינו פוגע בעיקרון הצדק, אולם כאשר מסקנתו ידועה, הימנעותו ממתן הפסק מהווה פגיעה חמורה בצדק משום שנמנע הוא מלהרשיע את הרשע. אמנם מלשון מדרש ההלכה נדרש השופט לפסוק משפט צדק גם במחיר של חשש של סכנת חיים אבל בפסיקה יש מי שמגביל ומסייג:
"… אף שמוחזק [=בעל הדין] לרשע, מכל מקום לא נחשדו ישראל להזיק להמית נפש בשביל שמחייבו בדין. אבל במוחזק למועד בכך, ודאי שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. אבל בשביל היזק ממון אין לו לדיין להסתלק מן הדין …" (שבות יעקב א,קמג)
המחויבות של הדיינים הכרוכה גם במחירים אישיים נובעת מהחשיבות על השמירה של הסדר הציבורי ובמאבק בלתי מתפשר בשחיתות, שתפקידה להגן על החברה. אסור שלחץ חברתי וציבורי ירפה את ידיה של המערכת המשפטית, שלולא קיומה החברה לא תשרוד. דומה שההפטרה המיוחדת של שבת חזון קשורה לא רק לימי בין המצרים, שתוקנו כדי לזכור את העוולות, שבעטיין נחרב הבית אלא הפטרתנו קשורה ישירות לפרשתנו שמדגישה את חשיבותה של מערכת המשפט. פרשתנו היא התשתית לזעקתו של ישעיהו – "קריה נאמנה היתה לזונה". הנביא דורש במפגיע "הסירו רוע מעללכם" . אולם, הנביא אינו מסתפק רק באחריות האישית, המסר הברור העולה מן הפרק, שמדובר בהידרדרות מוסרית כזו שהשחיתות והגזל הופכים לנורמה חברתית, ומחלחלים אל ההנהגה. לכן, גם התיקון חייב להיות כללי ולא רק אישי. הנביא אינו קורא רק לחשבון נפש ותיקון במישור הפרטי, אלא קודם לתיקון חברתי שראשיתו בהנהגה ובתיקון המערכת המשפטית, שהייתה מסואבת באותה תקופה. הנביא מקונן על מציאות שאין בתי דין שעומדים לצד האוכלוסיות המוחלשות ובתוכם יתומים ואלמנות – " יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" שרים סוררים שלוקחים שוחד ושלמונים. סכנה גדולה רובצת בהיעדר משפט הוגן. מציאות זו גורמת לחוסר חמלה וצדק בחברה. לאחר התיאור העגום של המציאות בפיו של הנביא יש מסר של תקווה: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה …". מצב דורנו טוב ממצב דורו של ישעיהו. אנו כחברה מסוגלים להעמיד לדין מנהיגים, שקיים חשד פלילי שסרחו וסררו. לדאבוננו, כמה משרינו היו סוררים וכמה ממנהיגינו היו, למרבה הצער, "אוהבי שוחד ורודפי שלמונים" ועמדו לדין ונענשו, ואל יהיה הדבר קל בעינינו. נתפלל לתיקון גדול יותר, שכן ציון במשפט תפדה.