השאלה
מאד קשה לי עם חוסר האונים של אשה במצבים של סירוב מתן גט ו/או עגינה. למה, בסופו של דבר, עדיין, כל הכח הוא בידי הגבר. ברצותו, אשתו יכולה להמשיך את חייה בלעדיו, ואם חלילה, לא ברצותו, היא תקועה. אני יודעת שיש פתרונות כאלה ואחרים, אבל העיקרון פה חלק מהשאלה. אנחנו מנסות להגיד, בימינו, שהאשה היא לא ה"רכוש" של הגבר, אז למה , לכאורה, ההלכה מצדדת בגבר, ולא מאפשרת לאשה להפסיק את ברית הנישואין? אני לא מוצאת תשובה שאינה מגמגמת…
התשובה
שלום לך,
שאלתך כה עמוקה והכאב של עגונה כה תהומית, שבגילוי לב אני אודה שקשה, קשה מאד, לענות על השאלה האקזיסטנציאלית, הקיומית שאת שואלת. אני חוששת שכל מה שאסביר לא יתיר את הספקות. הדבר היחידי שיספק לעגונה מזור הוא הגט בעצמו.
בכל זאת, ומתוך כבוד שאני רוחשת לך, אני אנסה לענות משהו – הן מתוך התייחסות פילוסופית והן התייחסות הלכתית.
ההלכה היהודית מסתכלת על הנישואין והתא המשפחתי שנוצר דרך הנישואין בצורה שונה מהמקובל בעולם הפוסט-מודרני של היום. מבחינה הלכתית, הקידושין מתחת לחופה תקפים אך ורק אם שני בני הזוג מסכימים להתחתן זה עם זו. אם נכפה על אישה להושיט את האצבע שלה כדי לקבל את טבעת הקידושין והיא באמת לא רוצה בנישואין אלו—הקידושין אינם תקפים. כמו כן, היום, היציאה מהתא המשפחתי, סיום הנישואין, דורשת את הסכמת שני בני הזוג – את הסכמת האיש מדין תורה ואת הסכמת האישה מדין דרבנן (חרם רבנו גרשום). אין כופים על האיש או האישה להתגרש – לא על הבעל מדין תורה ולא על האישה מדין דרבנן. שני האנשים שיצרו את התא המשפחתי חייבים להסכים לפרק אותו.
כל היהדות בנויה על ההלכה המדריכה אותנו בחיים המעשיים שלנו. זאת מסגרת משפטית. כבר לפני אלפיים שנה חכמים הכירו בכך שיש חוסר שוויון בהלכה בין האיש והאישה בנוגע ליכולת לסיים או לסרב לסיים את הנישואין.
במשנה (מסכת יבמות יד, א), ובתלמוד בבלי (מסכת יבמות קיב ע"ב) כתוב בפשטות: "אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת, שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו".
כפי שציינו, רבנו גרשום הצליח להשוות את כוח האישה לכוח האיש ביכולתה לסרב לגט (כלשון הרא"ש). אבל במבחן המעשי, מה שכתוב במשנה בקשר לאישה הרוצה לסיים את נישואיה, קיים כבר אלפיים שנה. וזאת ההלכה. כדי שיהיו הגירושין תקפים, סידור הגט חייב להיות ברצון האיש.
ההלכה מסוגלת להכיל בתוכה התייחסות והשתלשלות בהתאם למצבים חדשים. הכלים לכך הוענקו לחכמינו. מצד שני, אנו עדים שלמעשה כל מערכת משפטית (שהוא פרי אנוש) משתנה באטיות רבה ובאמצעות תהליך מסורבל. קל וחומר מערכת ההלכה שמקורה אלוקי. אבל "לא בשמים היא" ועל החברה היהודית היום, כולל הפוסקים היושבים בתוך עמם, להכיר שנוצרה בעיה אקוטית. במדינת ישראל, התרת נישואין מופקדת, על פי החוק האזרחי, בידי בית הדין הרבני הממלכתי. בינתיים, דייני בית הדין הרבני הממלכתי מעדיפים "לפתור" כל מקרה של סירוב-גט או עיגון בצורה פרטנית. בית הדין והרבנות הראשית לא ראו לנכון עדיין לנסות לפתור את הבעיות הללו בצורה מערכתית או מניעתית.
למרות זאת, אנשי ונשות הלכה שאינם משרתים ברבנות הממסדית, מבינים שיש דחיפות במניעת היווצרות מקרים נוספים של סירוב-גט או עגונות. בדיוק כפי שנכדתך מרגישה בזאת. זה תהליך שהתחיל לפני שני עשורים בפרסום ה"הסכם לכבוד הדדי" (שחובר על ידי הרב אלישיב קנוהל, ז"ל, הרב ד"ר דוד בן זזון, ואנוכי- טו"ר ד"ר רחל לבמור) שהוא הצעד הקטן הראשון לכיוון מניעת סירוב גט. למרות שהוא פתרון מניעתי (ולא פתרון למקרים שעומדים בפנינו) ופתרון לסירוב-גט בלבד ולא לעיגון ממשי, ההסכם לכבוד הדדי כבר הציל מספר ניכר של נשים בישראל. בעצם הוא מתאים ל"רוח" הדור הנוכחי, בו האדם דוגל באוטונומיה בהחלטותיו/ה ולוקח/ת אחריות על החיים של עצמו/ה מבלי להיות תלוי/ה באחרים. ניתן למצוא את כל המידע על ההסכם לכבוד הדדי באתר של 'ישראל הצעיר' https://iyim.org.il/prenup/heb/
אנשים טובים בעלי ידע הלכתי רחב גם נותנים את הדעת למניעת היווצרות מצב העגונה, כגון אם האיש נעלם או שוכב במצב הרפואי של צמח, ח"ו. דיין אמריקאי, הרב פרופ' מייקל ברויד, פיתח מסמך הנקרא "הסכם החוט המשולש" הכולל בתוכו מספר מנגנונים הלכתיים שאמור להביא בית דין להתיר את הנישואין במקרה של עגונה המבקשת זאת. בכדי להבין יותר לעומק, ניתן לקרוא את המאמר "החוט המשולש לא במהרה ינתק", שחובר על ידי הרב מתתיהו ברויד וד"ר רחל לבמור, והתפרסם בכתב העת תחומין לז (תשע"ז), ממכון צומת.
כל אדם שמרגיש כמוך יכול להביא ולהאיץ את תהליך השתלשלות ההלכה שכבר קיים, הלכה למעשה. כל אדם יכול להפעיל כוחות שכנוע לשני הכיוונים – הן כלפי כל זוג שמתחתן שיחתום על הסכם קדם נישואין למניעת סירוב-גט וגם הסכם למניעת עיגון; והן כלפי הממסד הרבני שייקח את העניין לידיים בצורה גורפת ויפתֵחַ את כל הפתרונות הנחוצים לכך.
לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל, יב-יג)
זה בידיים שלך ושל כולנו.
רחל לבמור
הפרויקט למניעת עגונות וסירוב- גט
תנועת 'ישראל הצעיר' והסוכנות היהודית
https://iyim.org.il/prenup/heb/
משיבת נפש ו'בית הלל'