בחגים הקרובים יהמו בתי הכנסת אדם. בראש השנה יתכנס כל הקהל לשמיעת קול שופר וביום הכיפורים יבואו הכול לתפילת 'כל-נדרי' ולתפילת נעילה. האם אמנם הכול ישמעו והכול יבואו? רבים מבני הקהילות הינם אנשים עם מוגבלויות – האם בתי הכנסת שלנו מוכנים לקראתם? האם הם מונגשים?
החוק במדינת ישראל מחייב להנגיש את בתי הכנסת כדי שגם אנשים עם מוגבלויות יוכלו להגיע אל שעריו ולהתפלל בו עם הציבור. האם יש חובה כזו גם על פי ההלכה?
החובה לדאוג להשתתפות רחבה של כל מרכיבי הציבור בתפילה ובקריאת התורה עולה מתוך הלכות בית הכנסת. מציאת פתרונות כדי לאפשר לעיוור המשתמש בכלב נחייה להיות שותף בתפילה עולה בקנה אחד עם ההקפדה שמבנה בית הכנסת וסדריו יאפשרו שהכול יראו (את ספר התורה) והכול ישמעו (את התפילה ואת הקריאה בתורה).
הזכות של כל חברי הקהילה למקום תפילה ולימוד עולה מחובתה של הקהילה לבנות בית כנסת. חובה זו אינה נוגעת רק לערך של קיום התפילה בציבור, אלא יש בה דאגה גם ליחידים המבקשים מקום מתאים לתפילה וללימוד עצמי. דאגה זו לא תוכל להתעלם מאנשים עם מוגבלויות, שאף להם זכות לתפילה בכלל הציבור, וחובתו של הציבור לדאוג למימושה של זכות זו.
לחובת הנגשה תקדים בהלכות תיקון הדרכים – 'תכין לך הדרך' – המוטל על הציבור וראשיו. מלבד זאת החובה לספק את צרכיהם של בעלי צרכים מיוחדים מצויה במצוות התורה לדאוג ל'די מחסורו אשר יחסר לו'. גם העיקרון של כבוד הבריות מוליד את החובה לתמיכה בעצמאותו של האדם עם מוגבלויות ולהימנע מביזיונו. ועל הכול מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' מכוונת לאחריות לדאוג לחברך כמו שהיית רוצה שידאגו לך אחרים.
כבודה של הקהילה ותפארתו של בית הכנסת יוכרו בהיענות לצו הנגשתם לכול.
לעיון בחוברת בה פסק דין זה פורסם
תפילה בציבור ובית הכנסת – הנגשתם לכול
לתפילה בבית הכנסת מעלות רבות.[1] המקום הוא מקדש מעט[2] ויש בו קרבה אל השכינה. זהו המקום שבו מתפללים הרבים – תפילה בציבור, קדושה, ברכת כוהנים וקריאה בתורה. מלבד הערך הדתי יש בתפילה במקום זה גם צורך אנושי – השתתפות עם הציבור בתפילות יומיום ותפילות החגים.
הצורך של האדם להיות שותף, במיוחד בתפילות הימים הנוראים, הוא בעל תוקף הלכתי ויש ביכולתו לדחות מנהג קהילות. לדוגמה, יש קהילות שנהגו בהן הנשים שלא להיכנס לבית הכנסת בתקופת נידותן, וכתב על כך הרמ"א:
ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכהאי גוונא, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ.[3]
הנימוק להקלה זו הוא התחשבות בצורך ובתחושת התסכול של הנשים, שתיאלצנה להישאר מחוץ לבית הכנסת כשכל הציבור מצוי בפנים ושקוע בתפילות המיוחדות. הקלה זו מכונה בהלכה 'לעשות נחת רוח לנשים'.[4] על כן לא רק בתפילת ימים נוראים אלא בכל הזדמנות שמידורה של האישה מבית הכנסת יצערה, היא מותרת בהשתתפות בתפילה, כמו בשעה שהיא משיאה את בתה או את בנה.[5]
אמנם למעשה נהגו בהרבה קהילות שלא להחמיר בחומרה זו כלל ונשים משתתפות בתפילות כל השנה בבית הכנסת. אך למדנו מבירורם של הפוסקים שתפילה בבית הכנסת היא צורך וזכות, ויש למצוא דרכים שיוכלו הרבים להשתתף בה, אף בדרך של הקלה בהלכה.
בדרך זו התיר הרב משה פיינשטיין[6] לעיוור להיכנס עם כלב הנחייה שלו לבית הכנסת:
ואין לנו שעת הדחק גדול מזה שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור וקריאת התורה וקריאת המגילה בצבור וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד כגון בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים עיין ברמ"א ס"ס פ"ח, שלכן ראיה גדולה שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, ליכנס לבית הכנסת להתפלל ולשמוע קריאת התורה וכדומה. אך טוב שישב סמוך להפתח שלא לבלבל את הצבור.
אם כן, עוגמת נפשו של העיוור מכריעה להקל בהלכות כבוד בית הכנסת. אין בעל האגרות משה מוכן לוותר על השתתפותו של העיוור בתפילה, גם במחיר קולא הלכתית. לעומתו סובר הרב מרדכי יעקב ברייש, בעל שו"ת חלקת יעקב, שמוגבלות האדם היא סיבה לפוטרו מתפילה בציבור: 'אונס רחמנא פטריה'.[7] עם זאת רבים הסכימו להיתר הרב פיינשטיין[8] ונהגו כמותו במקומות שונים הלכה למעשה. הכרעה זו מעתיקה את ההקלה ההלכתית מן הנשים אל האנשים עם מוגבלויות והיא פתח מתאים לסוגיית ההנגשה – מתוך הכרת ערך התפילה בציבור כערך דתי וצורך אנושי, יש למצוא דרכים לאפשר למרב האנשים והנשים להיות שותפים לה.
מהלכות בית הכנסת אנו למדים שיש במנהגיו ובמבנהו משום דאגה לכך שכל הקהל יוכל להיות שותף בראיה ובשמיעה. למשל, על המגביה את ספר התורה להקפיד שכל באי בית הכנסת אנשים ונשים (וטף) יוכלו לראות את כתיבת ספר התורה:
ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתוב.[9]
וכן הדגישו הפוסקים האחרונים שההגבהה תפקידה להראות לעיני כל באי בית הכנסת את אותיות התורה.[10] בחלק מבתי הכנסת התקיים מנהג שספר התורה (הפתוח!) מטייל במרחבי בית הכנסת כדי שכולם יוכלו לראות (מקרוב) את אותיות הספר.[11]
על מבנה בית הכנסת כותב הרמב"ם:
ומעמידין בימה באמצע[12] הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי אשר אומר לעם דברי כבושין כדי שישמעו כולם.[13]
אם כן, הלכות בית הכנסת מלמדות על החשיבות של המעורבות והשותפות של כל הבאים בשעריו בראייה ובשמיעה.
בניית בית הכנסת
זכות חבר הקהילה בתפילה בבית הכנסת נעוצה בעצם חובת בניינו של מקדש מעט, שכן זו היא אחת מן החובות של בני העיר זה לזה:
כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה ונביאים.[14]
הלכה זו נפסקה בדברי הרמב"ם, עם מספר תוספות:
כופין בני העיר זה את זה…לבנות להן בית הכנסת ולקנות ספר תורה ונביאים וכתובים כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הצבור.[15]
התוספת של 'כתובים' מופיעה ברוב ככל דברי הראשונים.[16] יש לדייק מכאן שחובות אלו הן מדין צרכי העיר ולא מכוח החובה להתפלל בציבור, שכן אין קריאה מחויבת של הציבור בכתובים.[17] כך עולה גם מדברי ערוך השולחן:
וכופין לקנות ספרי דפוס המוכרחים כמו תנ"ך עם פירוש רש"י ומשניות וש"ס וטורים ורמב"ם שולחן ערוך, כדי שמי שירצה ללמוד יהיה לו במה ללמוד.[18]
מדבריהם עולה שזכותם של היחידים בציבור לתבוע קיום מקום תפילה ותנאים שיאפשרו את לימודם.[19] בשו"ת אבני חפץ[20] הוסיף שחובת אנשי העיר לבנות בית כנסת מכוונת לבית כנסת שיכול להכיל את כלל המתפללים, ואם יש קושי להתפלל בשל הדוחק אזי מתעוררת החובה להרחיב את בית הכנסת או אף לבנות בית כנסת נוסף, המיעוט שתנאי תפילתו קשים יכול לכפות על כך את הרוב.[21]
מסתבר אפוא שחובת בניית בית הכנסת כוללת בתוכה את החובה לאפשר לכל הבאים בשעריו תפילה סבירה בתנאים נוחים. חובה זו כוללת חפצים נלווים (כמו ספרי לימוד) שלא בהכרח ישמשו את כל הקהל, אלא נועדו ליחידים. זהו בסיס איתן לתביעת ההנגשה.
חובת ההנגשה העולה מן החובה לתקן את הדרכים
בפרשת רוצח בשוגג נאמר:
שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ.[22]
מחובות הציבור לדאוג למקום מקלט לרוצח בשוגג מפני זעמו וחום לבבו של גואל הדם. לא מספיק להבדיל ולייחד שלוש ערים, אלא יש להכין גם את הדרך אליהן. חובה על הציבור להנגיש את המנוסה את המקלט לרוצח בשוגג – ערים שתהיינה מספיק קרובות למקום מגוריו ודרכים שתהיינה מספיק טובות לרגליו.
טיב ההכנה המוטל על הנהגת הציבור ממוצה ומנוסח על ידי הרמב"ם:
וחייבין בית דין לכוין הדרכים לערי מקלט ולתקן אותם ולהרחיבן ומסירין מהן כל מכשול וכל תקלה ואין מניחין בדרך לא תל ולא גיא ולא נהר אלא עושין עליו גשר כדי שלא לעכב את הבורח לשם שנאמר: תכין לך הדרך, ורוחב דרך ערי מקלט אין פחות משלשים ושתים אמות, ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכירו הרצחנים ויפנו לשם.[23]
הרב יהודה זולדן הסיק ממקורות אלו לענייננו:
אף שמדובר בקבוצה מסוימת וקטנה — רוצחים בשגגה — חובת בית הדין להכשיר להם את הדרכים כדי שלא ייפגעו מגואל הדם… על ראשי הציבור לדאוג לתקינותה של דרך גם אם רק חלק מוגדר וקטן מהחברה נזקק לה… יש למלא דרישות ייחודיות למען קבוצה המשתמשת בדרכים, ויש כמובן לעשות זאת בצורה מושכלת ועניינית ובהתאם לצרכים מוגדרים ונקודתיים. נראה שאם הקהילה חבה חובת הנגשה לטובתם של רוצחים בשגגה, קל וחומר שיש לעשות כן גם בנוגע לאנשים עם מוגבלות.[24]
אף שיש בסוגיה זו מקור מדאורייתא לחובת ההנגשה, ואף שבביאור זה של הרמב"ם מצאו חלק מן הפוסקים עוגן לחובות נוספות בנות זמננו,[25] עם זאת יש לתת את הדעת שפרשנות זו של הרמב"ם שנויה במחלוקת ונוגעת להנגשה תעבורתית בלבד ויש בה השקה לסכנת חיים,[26] מה שאין כן במרחב ההנגשה של בית הכנסת לאנשים עם מוגבלויות.
די מחסורו אשר יחסר לו[27] – דאגת הקהילה לצרכיהם המגוונים של חבריה
על הפסוק שבכותרת דרשו חז"ל את ההלכות הבאות:
ת"ר: יתום שבא לישא, שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר: 'די מחסורו אשר יחסר לו', 'די מחסורו' – זה הבית, 'אשר יחסר' – זה מטה ושלחן, 'לו' – זו אשה, וכן הוא אומר: 'אעשה לו עזר כנגדו'.
תנו רבנן: 'די מחסורו' – אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו; 'אשר יחסר לו' – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.[28]
ישנה חובה המוטלת על הציבור לדאוג למילוי החסרונות של בן הקהילה. צדקה איננה רק נתינת ממון והיא נחוצה לא רק במקרים של חוסר באמצעי המחיה הבסיסיים; כשאנו באים לקיים את המצווה 'פתח תפתח את ידך לו' עלינו לתת את הדעת לצרכים הייחודיים של מושא הנתינה ולפתוח את היד בהתאם, שכן הצרכים שונים מאדם לאדם. חובה זו נתפסת אצל חלק מן הפוסקים כעיקר מצוות הצדקה.[29]
אם ההלכה מחייבת לדאוג לצרכיו הייחודיים של האדם, אף שרוב האנשים מסתדרים בלעדיהם (כגון עבד לרוץ לפניו או מעדני סעודה), הרי שהדאגה לצרכים מינימליים של המתפלל עם המוגבלויות – כבש להגעתו, אמצעי-עזר לשמיעתו – בוודאי שתיכנס תחת החובה לדאוג ל'די מחסורו אשר יחסר לו'. חובת ההנגשה עולה במפורש בדברי המדרש:
די מחסורו – צריך להאכיל לעני ולהשקותו ושילין אותו בביתו וללוות אותו, ואם אינו יכול ללכת ברגליו, צריך ליתן לו בהמה לרכוב עליה.[30]
ישנו ספק האם החובה לדאוג למחסורו של בן הקהילה קיימת גם אם איננו עני במובן הכלכלי של המילה. מדברי כמה מן הפוסקים[31] משתמע שרק למי שמוגדר עני יש לדאוג לכל מחסורו, אולם מדברי ספר החינוך משתמע אחרת:
ואתה בני אל תחשוב שענין מצות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים תתקיים גם כן מצות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצות הצדקה הוא בלי ספק, כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידנו. וכלל הענין שכל המהנה את חברו בין בממון בין במאכל או בשאר צרכיו או אפילו בדברים טובים דברים נחומים בכלל מצות הצדקה היא, ושכרו הרבה מאד, ויכנסו דברי באזניך כי טובים המה, באזן תבחן מלים.[32]
אף אם נלך בדרכו של ספר החינוך, מתעוררת בעיה בשאלת המיקום של 'די מחסורו' בסולם הצרכים הציבוריים האחרים, ואפילו בתחום הצדקה, לאור דברי החתם סופר:
הגע עצמך אם [לפנינו] עניי מחוסרי לחם וכסות, ועני אחד רוצה לזכות במצוה אפילו תפילין וציצית ולולב וכדומה, פשוט שהחסירי לחם קודם למצותו של זה.[33]
ברור כי כאשר קופת הציבור תידרש להעניק לעני בן טובים סוס לרכב עליו ובה בעת יתעוררו צרכי מזון וכסות של עניים אחרים, יוקדמו חסרי המזון והכסות לנזקק לסוס. כך לכאורה גם בחובת ההנגשה, ובדרך זו עלול התקציב לצורך הנגשה להידחק לשולי סדרי הקדימויות הקהילתיות. כמובן שההנגשה נמצאת במקום גבוה יותר בסולם העדיפויות מאשר 'סוס לרכב עליו', שכן היא צורך מצווה כתפילין ולולב, אך עדיין היא נדחית מפני צרכי הקיום הבסיסיים (מזון וכסות) שקודמים לה.
אם כן, אף שמצאנו בדיני צדקה את החובה לספק לבן הקהילה את צרכיו המיוחדים כהנגשת בית הכנסת למשל, מסתבר שחובה זו לא בהכרח תוצב במקום גבוה בסדר העדיפויות לעומת חובות הצדקה האחרות.
מלבד זאת, יש המתקשים בעיגון חובת ההנגשה במצוות צדקה, כלומר בזיהוי של פעילות ההנגשה כמעשה של חסד מן העשיר לעני. לדעתם יש בגישה זו פגיעה בכבוד האיש עם המוגבלויות, שכן תביעת ההנגשה נובעת מזכות המבוססת על החוק או על המוסר ואיננה רק בגדר מעשה חסד. אך יש להבהיר כי ההלכה מתנסחת בדרך כלל בשיח של חובות ולא בשיח של זכויות. לפיכך שיח החסד ההלכתי הוא שיח של חובה, ואיננו זהה לחסד של התנדבות.
כבוד הבריות
'כבוד הבריות' הוא ערך מערכיה של תורה. ערך זה מנוסח בלשון של חובה: 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך',[34] הוא משמש נימוק לכמה מצוות ומשפטים של התורה,[35] ומשמש אף עילה להימנע מקיום מצווה[36] ואפילו לעבור עבירה על דין דרבנן.[37] האם ניתן לשייך את חובת ההנגשה לכבוד הבריות? הרי רגישות כלפי מצבם של אנשים עם מוגבלויות כמוה כרגישות שיש לגלות כלפי מצבים בחיי האדם שבהם חולשותיו האנושיות מציבות אותו בפני חבריו באור נלעג או לפחות כזה שאיננו מכובד.[38]
לאור זאת ברור שלא רק שאין לבזות אדם עם מגבלות, אלא שיש לחוש ברגישות רבה לביזיונו.[39] על כן מתירים הפוסקים להשתמש ולשאת מכשיר שמיעה גם בכרמלית שאין בה עירוב,[40] וכן ישנם היתרים דומים.[41] השאלה היא האם רגישות למידת העצמאות של האדם, שזהו לב עיקרון הנגישות בן זמננו, נכללת בחובה זו, שכן ניתן לחייב במקום זאת את בני הקהילה לסייע לתנועתו ולמעורבותו של האיש עם המוגבלויות בחברה, וייתכן שאין לחייב את הקהילה לדאוג שהוא יתנהל באופן עצמאי דווקא. אף שניתן למצוא רמזים לדאוג דווקא לעצמאות,[42] אין זה ברור שיש להם השלכה ישירה לסוגיה שלנו. אך גם בלי מקורות ניתן לשער את עומק המבוכה שיהיו שותפים לה הכול כאשר מתפלל על כיסא גלגלים יסתובב מסביב לבית הכנסת ולא ימצא נתיב שדרכו יוכל להיכנס. לא תמיד יהיו בעלי זרוע לסייעו, ואף אם יהיו, מאמציהם והתנשפותם להעלותו במדרגות לא יוסיפו כבוד לאף אחד. יש לחשוש שמא בעל כיסא הגלגלים לא יגיע למחרת, בבחינת נמצאת מכשילו לעתיד לבוא.
אמנם על אף חשיבותו של 'כבוד הבריות' והשפעתו במגוון רחב של תחומים, לא מצאנו שעיקרון זה מחייב תשלומים.[43] לפיכך חיוב הקהילה להנגיש את בית הכנסת שלה בהוצאה כספית לא מבוטלת, לא יכול להיסמך על עיקרון זה לבדו.
ואהבת לרעך כמוך
ניתן לתמוך את חובת ההנגשה בכלל הגדול של התורה, ואהבת לרעך כמוך,[44] כניסוחו של הרמב"ם:
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.[45]
הדרישה של תורה במצוות אהבת הרע היא כללית. היא נוגעת לכל מצב שבו לחבר ישנם צרכים או חסרונות למילוי, והמצווה היא לפעול באופן אקטיבי למילוי חסרונותיו. לכן כל מצוות גמילות חסד שציוו חכמים נכללות במצוות 'ואהבת לרעך כמוך'.
האם מדובר במצווה גורפת? האם ישנה חובה למלא כל חסרון או צורך של החבר? רמז מגביל מצוי בסיומם של דברי הרמב"ם, כפי שביאר הנצי"ב:
ואהבת לרעך כמוך. אי אפשר לפרש כמשמעו, כידוע דחייך קודם לחיי חבירך,[46] אלא הרמב"ם פירש… כמו שאתה חפץ מחברך, והדבר מובן שלא יסכל האדם שחבירו יאהבהו כמו נפש עצמו, אלא בגדר הראוי לפי הקורבה ודרך ארץ, באותו אופן עליך לאהוב בני אדם…[47]
אם היה מדובר ברצונות האדם להיטיב עם עצמו, אפשרי שהם אינסופיים, וגם אם אינם כאלה אין האדם יכול לחייב את הסובב שיעשה הכול למענו. רק צרכים וחסרונות שהם – 'לפי הקורבה ודרך ארץ' – מחייבים את הרע בסיוע. המבחן לכך הוא הציפיה: האדם צריך לשער בעצמו, מה היה מצפה מחבריו אם היה נתון באותו מצב שיש בו צורך לעזרה; אם היה מצפה מהם לסיוע, הרי שבמקרה זה חובה עליו לסייע לחברו.
האם ההנגשה נחשבת 'לפי הקורבה ודרך ארץ'? מסתבר מאוד לטעון שאדם שמוגבל ביכולתו להגיע לבית הכנסת, יצפה שחבריו וחברתו ינגישו למענו את אפשרות הכניסה לבית הכנסת ואת ההשתתפות הפעילה בתפילה. עם זאת לא בטוח שיש להחיל זאת על כל בית כנסת באשר הוא. ואכן חוק המדינה בעניין הנגישות מציב רף גבוה מאוד, שלא ממומש ברוב בתי הכנסיות, ומלבד זאת כמעט שאינו נאכף.[48]. יש ללכת לאור הדיוק בדברי הרמב"ם, שיש לחייב את הסיוע על פי הקריטריון של הציפייה הריאלית.[49] בדרך זו ההנגשה בתחומיה האלמנטריים מחויבת מדין תורה מתוך הדרישה "ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
החוק
היה מקום לאמץ את החוק במדינת ישראל אל חיק ההלכה ולראותו כמורה הדרך גם מבחינה הלכתית. זאת מתוך מעמדו של חוק המדינה כ'דינא דמלכותא דינא', כתקנות הקהילות ואפילו כמשפט המלך.[50] אולם הדרך הזו של אימוץ החוק המדיני אל עולם ההלכה זכתה לביקורת ולהסתייגות במהלך הדורות, עקב החשש של ביטול משפט התורה וכבודו.[51] אך דומה שבנסיבות שבהן ההלכה קובעת את הנורמה ואת הערך, ורק התרגום שלהם במציאות העכשווית נקבע על ידי חוק המדינה ותקנות הציבור – ההסתייגות הזו אינה תקפה. לפיכך גם אם לא מצאנו תקנה מפורשת המחייבת להנגיש את בתי הכנסת, הרי שחוקי המדינה משקפים ומממשים את נטייה ההלכתית כפי שראינו עד כה. בפרפראזה למימרא הלכתית ידועה, לא נמסר מימוש ההלכה אלא לראשי הציבור.[52]
מסתבר אמנם שגם הכרעה זו של ראשי הציבור נכון שתעמוד לביקורתה החוזרת של ההלכה. כמו העיקרון של אדם חשוב[53] שהסכמתו לתקנת הקהילה מהווה חותם של כשרות הלכתית לתקנה.[54] על רקע זה יש מקום להבחין בין חובות הנגשה בסיסיות, שיש לראותן כחובה גמורה ומיידית,[55] לבין חובות התלויות בסדרי עדיפויות של הקהל ומשאביו הכלכליים.
סיכום
חיוב הקמת בית כנסת בקהילה, על פי ניסוחיו בקרב חכמי ההלכה, מבטא את אחריות הציבור לאפשר ליחידיו להתפלל (וללמוד), כל אחד לפי יכולתו וצרכיו. חובתה של הקהילה לדאוג שכל חבריה יוכלו להיות שותפים בעמידה לפני ה' יחד עם שאר בני הקהילה.
הנחיה זו לא נוסחה באופן מפורט כחובת הנגשה של בית הכנסת לאנשים עם מוגבלויות. אך רמזים לחובה זו מצאנו בהכשרת הדרכים לערי המקלט, ובמצווה לדאוג לחסרונות בן הקהילה – 'די מחסורו אשר יחסר לו'. הערך המוליד את חובת ההנגשה גם לו מקום נכבד בשיח ההלכתי – 'כבוד הבריות', ועל הכול הכלל הגדול 'ואהבת לרעך כמוך' – עשה לחברך מה שאתה מצפה שיעשו לך.
החוק במדינת ישראל מחייב להנגיש בתי כנסיות באופן מלא. האם גם ההלכה סבורה כן? אפשר שלשון החוק בסוגיית הנגשת בתי הכנסת היא מימוש ערכי התורה וההנחיות הכלליות של ההלכה, אך נראה שיש פער בין הדרישה החמורה של החוק לבין דרישה רכה וסובייקטיבית יותר הנלמדת ממצות התורה.
נחתום בהרהור חינוכי. מצוות ההנגשה על פי ההלכה היא אחת מן החובות המוטלות על הציבור. אמנם הקדשת משאבים להנגשה תימצא תמיד בהתנגשות עם הצרכים האחרים של הקהילה, אך כדי שההנגשה תהפוך מחובה עקרונית למצווה ממומשת יש צורך למקמה במקום גבוה בסדרי העדיפויות. ערכיה של הקהילה צריכים להוביל לכך. במלים אחרות, קהילה המממשת את חובת ההנגשה מראה שהיסודות הערכיים של ההנגשה – אהבת הרע, הרגישות לאחר, קידום השוויונות והשותפות – מצויים עמוק בלב חבריה.
אם נשתמש בפרפראזה נאמר כי ציוונו חכמים 'התנאה לפניו במצוות'[56] – יהיו המצוות נויה של הקהילה: בית כנסת שמתוכנן ומכונן על יסודות ההנגשה הוא נויה של מצוות התפילה במקדש מעט.
[1] שם נמצא הקב"ה, תפילתו של האדם נשמעת שם (ברכות ו ע"א).
[2] יחזקאל יא, טז, תרגום יונתן ורש"י שם; מגילה כט ע"א.
[3] שולחן ערוך אורח חיים, סימן פח סעיף א.
[4] מקור ההלכה המקילה הוא בתרומת הדשן פסקים וכתבים קלב ושם מבהיר את הנימוק הנ"ל. וראו גם במגן גיבורים אלף למגן ס"ק יב, מה שהרחיב לבאר בזה.
[5] משנה ברורה שם ס"ק ח. נראה שעל דרך זו יהיה ניתן להוסיף שבת-בר מצווה של צאצאיה וכל כהאי גוונא.
[6] אגרות משה חלק א, אורח חיים סימן מה.
[7] ראו בשו"ת חלקת יעקב, אורח חיים, סימן לד.
[8] ראו הרב מ"מ לובביץ', שערי הלכה ומנהג או"ח סימן צט, המצדיק ומיישב את עמדת הרב פיינשטיין ומדגיש גם הוא את ענין הצער של מי שנמנע ממנו להשתתף בתפילת הציבור.
[9] מסכת סופרים, פרק יד הלכה ח.
[10] ילקוט יוסף קיצור שולחן ערוך אורח חיים, סימן קלד סעיף ט.
[11] שו"ת הלכות קטנות ח"ב סימן רנה – מנהג ירושלים. הוא מבאר שם שהצורך בדבר הוא מפני מבנהו של בית הכנסת הארוך ולא די בהגבהה של הספר על הבימה. וכן הביא בבן איש חי ח"ב פרשת תולדות אות טז מנהג דומה מקהילת בגדד.
[12] ראו שם בדברי הכסף משנה שדן בבתי כנסת בני ימיו שלא נהגו להעמיד את הבמה באמצע בית הכנסת ומה שתירץ.
[13] רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפיים, פרק יא הלכה ג. וכך הביאו פוסקי ההלכה בעקבותיו בטור סימן קנ; ברמ"א סימן קנ סעיף ה; וראו ביאור הלכה שם ד"ה: באמצע המביא שהוא מנהג קדום. הלכה זו הפכה להיות במאה ה-19 סלע של מחלוקת בין חכמי מסורת ההלכה לבין המחדשים ואכמ"ל.
[14] תוספתא מסכת בבא מציעא, פרק יא הלכה כג.
[15] רמב"ם הלכות שכנים, פרק ו הלכה א.
[16] רי"ף בבא בתרא ה א; רא"ש שם א כד; ר"ן שם ח א ד"ה: כללא דמילתא; מרדכי שם פרק השותפים רמז תע"ח ועוד. מסתבר שהיה להם נוסח כזה בתוספתא – ראו תוספתא כפשוטה בבא מציעא עמ' 323.
[17] ראו דיוק ודיון בזה בשו"ת אבני זכרון, ח"ג תשובה נד. אמנם בין הכתובים מצויה גם מגילת אסתר שלה יש חובה של קריאה בציבור ראו שם, ואכמ"ל. ראו גם הרב זלמן דרוק, כפיה לבנין בית הכנסת, ארחות 61 (תשס"ח) עמ' 34-33.
[18] ערוך השולחן חושן משפט סימן קסג א, וכן כתב בקצרה בספרו לאורח חיים סימן קן א.
[19] גם לשון הרמב"ם – "כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הצבור" – ובוודאי לשון ערוך השולחן מורות שמדובר בזכות של היחיד שהציבור אמור לספק לו.
[20] הרב אהרן לוין (נרצח בשואה), שו"ת אבני חפץ (תש"ז), סימן מב. הסימן עוסק בהתעצמות בין בני הקהילה, והדיון על חובת בניית בית כנסת הוא נספח בו.
[21] וכן עולה משו"ת צמח צדק (קרוכמל), סימן צד. ומה שהשיג עליו בשו"ת ענג יום טוב סימן יז – הוא רק בבתי כנסת שהמקומות בהם קנויים ומועברים בירושה. אך בבתי כנסת שלנו, שאין הנוהג כזה אלא שבית הכנסת נבנה מכספי הציבור, חזרנו לדין המקורי של כפיית בני העיר זה את זה לבניית בית הכנסת ולדינו של הצמח צדק. אמנם שו"ת אבני חפץ הנ"ל מגביל את החובה הזו וסובר שגם אם אין מקום ישיבה בבית הכנסת אבל אפשר להתפלל בעמידה אין חובה להרחיבו; אך נראה מסברה פשוטה שזה כאשר בית הכנסת קיים ונתרבו המתפללים בו, אבל בנייה מלכתחילה של בית הכנסת כוללת את החובה לבנותו באופן שכל המתפללים יוכלו להתפלל בו בנחת ובישיבה.
[22] דברים יט, ב-ג.
[23] הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ח הלכה ה. החובה לשמר את איכותן של הדרכים מקורה לפי הבנת הרמב"ם בפירושו למשנה שקלים, פרק א משנה א: "ותיקון הדרכים והרחובות, הוא שמכבשין אותן ומישרין אותן ועושין גשרים על הנחלים, כדי שאם יברח מכה נפש בשגגה לא יהיו לו מעצורים לעכבו וירדפנו גואל הדם ויהרגנו, וזה הוא ענין אמרו יתרומם ויתהדר תכין לך הדרך". אמנם הסיבה לתיקון הדרכים לפי פשטה של המשנה הוא כדברי תוספתא כאן: "בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין ומתקינין את הדרכים ואת הרחובות שחולחלו בימות הגשמים פרק למועד סמך לעולי רגלים כדי שיהו מותקנין בשלשה רגלים אלו". ולכן נטו חלק גדול מן הפרשנים לראות בכך חובת תיקון הדרכים כדי לסייע לעולי רגלים, ראו ברטנורא, תפארת ישראל אות ד ועוד. אלא שבשל פירוש הרמב"ם יש שהזכירו גם את דבריו בנוגע לרוצח בשגגה, והמאירי בעקבות הרמב"ם הזכיר רק פירוש זה.
[24] הרב יהודה זולדן, חובת המתפללים להנגיש את בית הכנסת לאנשים עם מוגבלות (ניסן תשע"ה), עמ' 26-25. הרב זולדן מתנצל על עצם ההשוואה: "מובן שאין מקום כלל להשוות אנשים עם מוגבלות לרוצחים בשגגה ח"ו, אלא שהמבוקש הוא העיקרון שהוזכר למעלה".
[25] שבט הלוי חלק י רצא.
[26] כמו שעולה מתשובת שבט הלוי הנ"ל ואף מאמרו של הרב זולדן עסוק בחלקו הגדול בהנגשה שנועדה למנוע סכנת חיים.
[27] היגד זה הינו חלק מצוויי התורה על הצדקה והחסד (דברים טו, ז-ט): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:"
[28] כתובות סז ע"ב. ברייתא זו מקורה בתוספתא פאה, פרק ד הלכה י, ובתוספתא כתובות, פרק ו הלכה ח – עי"ש.
[29] שו"ת יעב"ץ, חלק א סימן ג: ונ"ל שענין מצות הצדקה נכלל בשני סוגים. הא' דאורייתא והב' דרבנן… ורצוני בא' שהוא דבר תורה. זהו להמציא לעני הגון די מחסורו כל צרכו, לפי מה שהוא אדם חסר אשה ובית דירה וכלי תשמישים… או אפי' הצריך למעדנים בטבעו. חובה להזמין לו כל זה בכל היכולת, אם אפשר בצבור. ואם לא צריך היחיד לקיימו במה שאפשר לו, והשני שהוא מדבריהם היינו להפריש מעשר או חומש נכסיו לצדקה.
[30] מדרש אגדה (בובר) דברים פרשת ראה פרק טו. רמזים דומים אך משתמעים גם לפנים אחרות, יש בתוספתא פאה, פרק ד הלכה י: "עני ש… היה משתמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת מעה נותנין לו מעה עיסה נותנין לו עיסה פת נותנין לו פת להאכילו בתוך פיו מאכילין אותו בתוך פיו שנ' די מחסורו אשר יחסר לו אפי' עבד אפי' סוס לו זו אשה…" וכדרך שמפרש ערוך השולחן יורה דעה סימן רנ סעיף ג: "ולכן צריך ליתן לכל אחד ואחד כפי מה שצריך ולכל אחד כמדרגתו הראוי לתת לו פת נותנים לו פת… אם היה הרגלו להאכילו לתוך פיו ולא שיקח בידיו ויאכל מאכילין אותו לתוך פיו…"
[31] כך מובא בשם הרב אלישיב (דף על הדף, כתובות סז) המדייק זאת מלשון הכתוב ומדברי הברייתא 'ואי אתה מצווה לעושרו'.
[32] ספר החינוך, מצווה תעט. וראו הרב ישראל בורנשטיין, בענייני צדקה, קובץ בית אהרן וישראל צא (תשס"א) עמ' עה-עו, שהקשה על שיטת החינוך ממדרשים שמהם משתמע שצדקה היא רק לעניים. ואף שאפשר לדון בראיותיו (וראו של"ה, ווי העמודים, עמוד גמילות חסדים, פרק טו סעיף כו) יש לומר שבסוגיית ההנגשה אף אם לא יהיה בה משום צדקה, יהיה בה משום גמילות חסדים. וראו שיעורים בהלכות צדקה ממורנו הגאב"ד שליט"א, תל תלפיות סו (תשס"ז) עמ' כט, שבאחד מצדדי החקירה תולה את כל דין 'די מחסורו' בבושתו של האדם ומגדיר את החובה כגמילות חסדים.
החובה לדאוג לחסרון גם מי שאינו עני עולה מרוח הנהגת האדמו"ר מקוצק – תשובות והנהגות ח"ב סימן תקצב; ומהנהגת האדמו"ר מטשכנוב המופיע במקור של ההערה הקודמת – שנתנו כבוד למי שחסר כבוד ונימקו זאת ב'די מחסורו אשר יחסר לו'. וראו גם תשובות והנהגות א' סימן תקל.
[33] שו"ת חתם סופר, קובץ תשובות סימן מו.
[34] משנה אבות, פרק ב משנה י. וראו גם מאירי בית הבחירה ברכות יט ע"ב: "כבוד הבריות חביב עד מאד אין לך מדה חביבה ממנה…"
[35] למשל להבדל בין תשלומי ארבעה לתשלומי חמשה: "אמר רבן יוחנן בן זכאי: בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו – חמישה, שה שהרכיבו על כתיפו – ארבעה (בבא קמא, עט ע"ב).
[36] כמו מצוות השבת אבידה והוא זקן ואינה לפי כבודו (בבא מציעא ל ע"א).
[37] "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה… בלאו דלא תסור… כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור, ומשום כבודו שרו רבנן" (ברכות יט ע"ב).
[38] מת שאין לו קוברים והוא מונח בביזיון דוחה את הקרבת קרבן פסח; האפשרות להימנע מפשיטת בגד האסור מדרבנן משום בזיונו לילך ערום, ועוד.
[39] ראו תשובות והנהגות ח"ב סימן סא, שיש להסתיר מאדם בעל מרה שחורה, שאין לצרפו למניין מכיוון שנחשב כשוטה, כדי שלא יתבזה. הוא אינו מתיר את הצטרפותו אך מצווה להבליע הנחיה זו כדי שלא יפגע פגוע הנפש: "וצריכים להסתיר שדינו כשוטה ולבקש מנין ברווח ולא בצמצום, ולא לשפוך דם בביושו, שעונשו חמור מאוד".
[40] הוזכר לראשונה כנימוק אחרון להיתר בדברי שו"ת מנחת יצחק, חלק ג תשובה מא אות טו. משקל מרכזי מעניק לשיקול זה בעל הציץ אליעזר, חלק ו תשובה ו; כך גם הרב ח"ד הלוי בעשה לך רב, חלק ו תשובה ל, העוסק במכונה המסייעת למגמגם: "ואין לך צער ובזיון [כצער] לאדם השרוי בין הבריות ואינו שומע מאומה ואינו יכול להשיב דבר לפונים אליו כמובן מאליו…"
[41] דיון חשוב בסוגית 'כבוד הבריות' נעשה בשאלת שימוש בעגלה חשמלית בשבת, שתאפשר לאיש עם המוגבלות לנוע ולא לשבת בביתו בצער, ראו למשל יאיר מאיר, עגלת נכים חשמלית בשבת, תחומין ח (תשמ"ז) עמ' 48-37 (ושם עמ' 41). דיון מעניין הכולל בתוכו את הסברה ששינוי הדורות משנה את תחולת הסברה של כבוד הבריות, יש במאמרו של הרב יעקב אריאל, נישואי חרש בימינו, תחומין לה (תשע"ה), עמ' 263-249. הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי במאמרה 'מים חיים' – לשאלת טבילת נשים עם מוגבלות (תשע"ד) עמ' 5-4, מזכירה את כבוד הבריות בין כללי הלכה נוספים, בבואה לדון בסוגיית הנגשת מקוואות לנשים עם מוגבלות.
[42] כמו למשל הרמב"ם בהלכות מתנות עניים, פרק י הלכה ז: "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך".
השותפות, ההלוואה, או אפילו מקום עבודה – יש בהם מעלה על כל צדקה בגלל הבושת הכרוכה בצדקה, התלות וחוסר העצמאות של הנזקק, לעומת מי שזוכה להתפרנס בכוחות עצמו. נתינת האפשרות הזו היא המעולה שבצדקות ונבדלת מן הצדקה הרגילה.
[43] אמנם הרב יובל שרלו במאמרו הכללת תרופות לאיכות חיים בסל הבריאות, תחומין כח (תשס"ח) עמ' 391-383 (ושם בעמ' 389) משתמש בעיקרון של 'כבוד הבריות' לשאלת תקצוב תרופות משפרות את איכות החיים, אך אין הוא מביא מקור ברור שיש לעיקרון זה השלכה גם על 'חובת התשלומים'.
[44] ספרא קדושים (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". מלבד היותה כוללת מצוות רבות (ספר החינוך מצווה רמג; בניסוחים החסידיים – שפת אמת פורים תרל"א: דבקות בבורא היא השורש – הכלל הגדול שמוליד את האהבה ופעולותיה) מצווה זו היא כלל גדול על רקע דברי המדרש שהדרישה של האדם לצאת מעצמו ולהכיר באוטונומיה של האחר, יש בה פתח להכרת הבורא שממנו כל בריותיו (בראשית רבה כד ז; הרב קוק, פנקס יג (תשס"ד) או פו).
[45] הלכות אבל, פרק יד הלכה א; הבחירה בניסוחו של הרמב"ם נובעת מן המחשבה שחלק מן הפרשנים ביארו את הפסוק בלשון שלילית (ראו בהערה הבאה). עם זאת אין הכרח לומר שהם יחלקו על המסקנות שנדלה מדברי הרמב"ם.
[46] בבא מציעא סב ע"א. וראו אצל הרב ח"ד הלוי, עשה לך רב חלק ד סימן ע', שמפרש את הרמב"ן באופן שונה ונראה שיש לדחות את פירושו. הטיעון שאי אפשר לצוות לאדם לאהוב את חברו כעצמו ממש הוליד את הפרשנות הידועה של פסוק זה בדרך השלילה – "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" (ראו שבת לא ע"א, ושם במהרש"א ד"ה: 'דעלך סני לחברך לא'; ותרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל ויקרא יט, יח).
[47] העמק דבר ויקרא יט, יח
[49] למשל, ניתן לבחון האם יש אבחנה בין הנגשה לבית הכנסת ובין הנגשה לבימה: הנגשה לבית הכנסת עלותה סבירה והיא משמשת את המתפלל ביום יום, לעומת הנגשת הבמה שעלותה גבוהה ומשמשת לעלייה לתורה בלבד.
[50] במעמדם של שלושה העוגנים ההלכתיים הללו וקיומם במדינת ישראל ראו את הדיון בספרנו ובית הלל אומרים (תשע"ט) עמ' 275-268, ושם עמ' 304-297. יש פעמים שהליכה עם נימוק זה היא קביים הכרחיים לגשר בין ההלכה לבין המציאות המשתנה. הדרך של תקנות וגזירות, שהייתה חלק בלתי נפרד מן הרצף של שמירת ההלכה במשך הדורות, כמעט ולא ממומשת בזמננו, וצרכי הדור והשעה אינם זוכים להנחיה מפורשת של ההנהגה ההלכתית. את המושכות נטלו ראשי הציבור הנבחרים. בחוקים שהם מנסחים יש ניסיון לקדם את סדרי החברה ולהיענות לאתגרים החדשים של החברה המודרנית.
[51] שו"ת הרשב"א ח"ו תשובה רנד; חזו"א סנהדרין טו, ד.
[52] כמו 'לא מסרם הכתוב אלא לחכמים' בסוגיית מלאכות האסורות בחול המועד, שיסוד האיסור הוא מן התורה וגבולותיו נמסרו לחכמי הדורות לקובעם (חגיגה יח ע"א). מובן שהפרפראזה מעט רחוקה. עם זאת יסוד החיוב מופיע בהלכה, ודינא דמלכותא או תקנות הקהילות הם מכשיר הלכתי מוכר – ולפיכך יש לכך מקום.
[53] ראו בבא בתרא דף ט א.
[54] כעמדה שמציע הרב א"א כהנא שפירא, מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו, תחומין ג (תשמ"ב) עמ' 238. וראו בספרנו ובית הלל אומרים, עמ' 277-275 דיון בסוגיה זו.
[55] למשל יצירת דרכי גישה לבית הכנסת ובתוכו למתנייד בכיסא גלגלים, שירותים הולמים וכיוצא בזה.
[56] שבת קלג ב. רגישות אנושית – אחווה כנוי מצוה, מעוגן במחשבה של תנועת החסידות ואף של תנועת המוסר. ראו למשל: הרב שלמה יוסף זוין, סיפורי חסידים – מועדים (תשי"ז) עמ' 106 (נוי סוכה); עמ' 115-116 (אתרג ב). ובספרו של חיים אפרים זייטשיק, המאורות הגדולים (תשכט) עמ' לט-מ ספור קכא.