בשנים האחרונות נשים יהודיות רבות, גם כאלה שאינן קוראות בתורה ואף אינן מתפללות ביחד בשאר מועדי השנה ושבתותיה, מתארגנות פעמיים בשנה לשם קריאה משותפת: בפורים הן קוראות במגילת אסתר, ובשמחת תורה – בתורה. ייתכן שיזמות אלה בקהילות שונות באופיין ורחוקות זו מזו, הולדתן בשיקולים מעשיים, אך אפשר לראות בהיווצרותו של מנהג זה גם משמעות עומק, שהרי אם לא נביאות הן היוזמות, בנות נביאות הן.
את עניינן של נשים במפגש ישיר עם מגילת אסתר, הקרויה על שם אישה שבמסירות הנפש והגוף שלה הצילה את עמה מאבדנו – קל יותר להסביר. (אגב, אט-אט קמות לאחרונה נשים הקוראות גם את מגילת רות וגם את מגילת איכה. כמי שזכתה להאזין לאיכה בקולה של אשה, אעיד שאפשר לשמוע בה את הד המקוננות מימים עברו).
לא דמות נשית עומדת במרכזה של שמחת תורה. זהו חגה של תורה. והנה הנשים שנכנסו בעשורים האחרונים לחבוש את ספסלי בית המדרש ללמוד וללמד בו, מסרבות להמשיך לצפות באופן סביל בגברים השמחים בשמחתה של תורה כבעבר. מנעורי זכור לי עוז רוחן של נשים לפצוח בריקוד בעזרת הנשים, עדיין ללא ספרי תורה; בשלב הבא בקהילות אחדות רקדו נשים נוכח הספר הקדוש בלא שהורשו לגעת בו ולנשקו; מאוחר יותר חבקוהו בחיקן ורקדו עמו, ורק לאחר מכן החלו להתארגן קריאות נשים בתורה, ואף יש מקומות שבהן עומדות כלות תורה להשלימה וכלות בראשית לפתוח בה. עוד ועוד נשים ברחבי העולם מצטרפות לקהל הקוראים בתורת משה והעולים לכבודה.
אין ספק שמהפכת לימוד התורה של הנשים – כוחה רב ומשמעותי בתהליכים אלו. אך אין בה כשלעצמה כדי להסביר מדוע עוד קודם שהחלה, הורשו נשים להיכנס לעזרת הגברים )אפילו בשטיבלעך חסידיים( בשמחת תורה, או לעמוד בפתחו של בית הכנסת, שהיה חסום בפניהן בשאר ימות השנה. בקהילות המזרח, כמו בגדד ותימן, לא היו עזרות נשים כלל, והן לא היו פוקדות את בתי הכנסת בשאר ימות השנה, והנה, בשמחת תורה הן עמדו מול פתחו, והילדות הורשו להיכנס לתוכו. בכתב יד מנוקד של קונטרס משנת 1756 נשמרו שבעה פיוטים לשמחת תורה שכנראה נועדו לשירה בשעת ההקפות ונכתבו על ידי אישה. קיימות עדויות נוספות על השתתפותן הפעילה של נשים בשמחת 1 . תורה בקהילות שונות בעולם.
היו שתלו את היחס המיוחד לנשים בשמחת תורה במצוות הקהֵ ל, שהתקיימה בסוכות בזמן שהיו בישראל מלך ומקדש, ובה נאמר: " הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת." (דברים לא,יב). לכך מצטרף אופיו השוויוני של חג שמחת תורה שלמעשה ממשיך בכך את החג המוביל אליו, חג הסוכות, שאף בו שוררת מגמה של ביטול ההיררכיות. תחת ההבחנות והמעמדות המדורגים מודגשת בו ההקפה וההכלה: הסוכה, המקיפה את יושביה, והיא עתידה להקיף את כל ישראל יחדיו; במקדש הקריבו שבעים פרים בחג כנגד שבעים אומות העולם, ובעתיד יצטרפו אף אומות אלה לחוג אותו עם ישראל; רק בחג הסוכות מנסכים על המזבח בצד היין, פרי התרבות האנושית, גם מי בראשית פשוטים; ובשמחת בית השואבה הרשו לעצמם גדולי ישראל לכרכר ולפזז כפשוטי עם, ואין מַכלים.
המעגל, שלכל נקודה עליו מרחק שווה מן המרכז, הוא הצורה השלטת הן בחג הסוכות הן בחג שמחת תורה. בסוכות מקיפים את הבימה בבית הכנסת בהושענות פעם אחת בכל יום, וביום הושענא רבה – שבע פעמים, זכר להקפות המזבח. מתוך השראה צורנית ותוכנית זו, ובתוספת טעמים שבסוד, הטעימו מקובלי צפת במאה ה-16 גם את שמחת תורה בטעמה של ההקפה המעגלית. הם נהגו להקיף שבע פעמים את התיבה בשמחת תורה, ובזרועותיהם ספרי תורה. במאה ה-18 התפשט מנהג ההקפות באמצעות שלוחי ארץ ישראל גם לחו"ל, והם שהפיצו גם את פיוטיו. בהקפה הפיזית של הבמה במרחב בית הכנסת יש כדי לגלם את תוכנו הבסיסי של היום הזה, הקשור למחזוריות שבזמן (שהוטען על החג המקראי שמיני עצרת בארץ, ולמחרתו בחו"ל). לפי מנהג בבל, שהתקבל על הכול, קוראים את פרשיותיה של תורה במחזורים בני שנה, ויום זה נקבע להיות יום סיומו של המחזור, ותכופה לו – התחלתו המחודשת.
חג אחר יש בלוח העברי, שאף הוא חגה של תורה, וזיקתו לתורה קדומה בהרבה: חג השבועות, שחז"ל זיהו אותו עם זמן מתן התורה. ההשוואה בין שני החגים מחדדת עוד את אופיו של חג שמחת תורה: שלא כחג השבועות המנציח אירוע שיזם אלוקים, חג שמחת תורה הוא יזמתו של העם. בין החגים שנוצרו בעת הגלות והתקבלו על כל תפוצותיה, חג שמחת תורה היא היזמה המאוחרת ביותר.
חג השבועות נתלה באירוע חד-פעמי, ואילו חג שמחת תורה הוא נקודה במחזור האינסופי של הקריאות בתורה. בחג השבועות מנציחים אירוע רב הוד ומעורר חלחלה ורתיעה: הר בוער באש, קולות וברקים, שופר ועשן, ולעומת זאת שמחת תורה היא שמחה עממית פשוטה שבה יש הנוהגים בהשתטויות ומעשי קונדס. חסידים אף מיטיבים בה את לבם ביין כבפורים.
חג השבועות מציין את ירידתה של התורה משמים וממרומי ההר, והכתוב מפרש ומזהיר על היררכיית מקבליה ועל מעמדותיהם: משה, הזקנים, הכהנים והעם. לעומת זאת, כאמור, שמחת התורה נחוגה במעגל השוויוני. יתר על כן, זהו היום היחיד בשנה שבו עולים לתורה גם ילדים קטנים. מסופר גם על נכרים נכבדים שהצטרפו לשמחת התורה במאה ה-17 בוונציה ובלונדון, ועל ערביים ששרו בערבית בבית הכנסת בחברון בשמחת תורה במאה ה-18.
ייתכן שכשם ששותפו ילדים ונכרים, הורשו גם הנשים, בהיותן אחת הקבוצות הנחותות בחברה, להשתתף בשמחתה של תורה, שיש בה הרחבת הגבולות לשעה. אולם אפשר להציע גם הסבר אומלל פחות לזיקתן של הנשים לחג ולהשתתפותן הפעילה בו – הסבר חיובי הקשור ביחס הפנימי בין החג המעגלי של התורה לבין האשה: צורת המעגל, שכאמור היא מאפיין בולט של חג שמחת תורה, היא מסמלי האשה המובהקים ביותר, הן בהיותה מציינת את הרחם, את ההכלה הנשית והאמהית, והן בכך שהיא מגלמת את המחזוריות-שבזמן המוכרת-מקרוב לכל אשה בוגרת. בדרך הסמויה מן העין נשאבו הנשים לחוג את החג הנקבי הזה, שהוא כביכול בן-מינן.
ועוד, על פי שפת הסמלים הקבלית בפירושיה החסידיים, אפשר למצוא הבחנה מגדרית בין התורה הזכרית, שהיא התורה המוכתבת על ידי נורמות הלכתיות והיא מּונעת מסמכות ומיראה, ובין התורה הנקבית, המגלמת את מה שמתעורר בלבם של ישראל לחדש מלמטה. גם על פי תפיסה זו, קל לראות את הקשר בין החג העממי שמחת תורה לבין נשים ותורתן. כמו חג שמחת תורה, שנתעורר ובא מן העם ולא הונחת עליו בתוקף ההלכה ובסמכותה, כן המהפכה הנשית שזכינו לה בדורנו בלימוד תורה, בתפילה וביצירה יהודית. זו אף זו נובעות מן ההשתוקקות הּכֵ נה לדבוק בתורה ובנותנה.
*הרבנית שרה היא כלת פרס שר החינוך ליצירה יהודית בתחום הספרות.