מאמר מתוך ‘הבינני’ – אסופת מאמרים מפרי עטן של נשות התכנית מורות להלכה | חשוון התשע”ט
©כל הזכויות שמורות
הקדמה
מחקרים שונים מצביעים על היתרונות והחסרונות של השפעת המדיה החברתית על בריאות הנפש ומדד האושר.[1] מדיה חברתית עשויה לקרב או להרחיק לבבות, בהתאם לדגשים על תוכן מפריד או מחבר.[2] לעיתים קרובות משמש כלי זה למחאה נגד עוולות חברתיות; לדוגמא, לביוש סרבני גט עד שישחררו את נשותיהם מעגינות, או ביזוי רב חשוב שמגן על מישהו שמתעלל בילדים. עם זאת, כאשר משתמשים בשיימינג (הלבנת פנים) באופן עקבי כדי להעביר ביקורת על אחרים, ולהפיץ שנאה ושיח שלילי, המדיה החברתית עשויה להשפיע לרעה לא רק על בודדים אלא על החברה בכללה.
במאמר זה נעיין במושגים ובעקרונות ההלכתיים המובילים את האיזון הדק בין ביקורת בונה ומחאה צודקת נגד עוול מחד, ושימוש לא ראוי בשיימינג תוך עידוד של שנאת חינם מאידך. ערך הביקורת או התוכחה בעולם המודרני הוא מורכב. כהורים ומחנכים, ביקורת עשויה להרחיק אותנו מילדים או תלמידים, וליצור תחושה שלילית כלפי מושא הביקורת. באותו זמן, ערכי הדמוקרטיה מעודדים אותנו למחות ולפעול נגד אי צדק. מהו האיזון הנכון בין הלבנת פנים לבין שימוש צודק בביקורת ותוכחה?
מאמר זה יבחן את מצוות התוכחה,[3] איסור הלבנת פנים, והלכות רכילות ולשון הרע, כדי למצוא את ההנחיות ההלכתיות הקשורות לשימוש במדיה חברתית. סוגיות אלה נבחנו בעבר בהקשר של יחסים בינאישיים באופן כללי. כאן נבחן גם את יישומן בעולם הווירטואלי של היום.
א. תוכחה והלבנת פנים
המקור בתורה לתוכחה והלבנת פנים (שיימינג) נמצא בספר ויקרא:
ויקרא פרק יט פסוק יז
לֹֽא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵֽטְא.
מצוות תוכחה מופיעה בין שתי מצוות אחרות:
1.”לא תשנא את אחיך בלבבך”
2.”ולא תשא עליו חטא”
קיום היחס בין מצוות התוכחה לאיסור “לא תשא עליו חטא” ברור בשל ו”ו החיבור, ומשמעו: בכך שאדם יוכיח את חברו על התנהגותו, הוא לא יישא חטא. לפי קריאה זו, נראה שמי שאינו מוכיח את החוטא לוקח על עצמו את החטא. מאידך, היחס בין מצוות תוכחה לצו “לא תשנא את אחיך בלבבך” אינו ברור כל צרכו.
בגמרא מובא הסבר נוסף ביחס לקשר בין מצוות תוכחה לאיסור “לא תשא עליו חטא”:
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טז עמוד ב
…הוכח תוכיח הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו תלמוד לומר תוכיח מכל מקום יכול אפי’ משתנים פניו ת”ל לא תשא עליו חטא.[4]
הגמרא עוסקת בדרישה להוכיח מחד ובגבולות התוכחה מאידך, כאשר הגבול מתואר במילים “משתנים פניו”, כלומר, המוכח מתבייש ומוכלם. רש”י מפרש באופן תמציתי:
רש״י ויקרא פרק יט פסוק יז
“ולא תשא עליו חטא” לֹא תַלְבִּין אֶת פָּנָיו בָּרַבִּים.
לפי פירוש רש”י, “לא תשא עליו חטא” משמעותו שיש להיזהר לא לבייש אדם ברבים. המקורות ההלכתיים הבאים ייבחנו מתי וכיצד יש להוכיח תוך זהירות שלא להלבין פנים.
במקרא ישנה התייחסות נרחבת לתוכחה, במפורש ושלא במפורש. המקרה הראשון של תוכחה מקראית מופיע בסיפור אברהם ואבימלך, שם אברהם מוכיח את אבימלך על כך שעבדיו גזלו בארות שאינם שייכים להם. מהמדרש עולה שמטרת התוכחה להגביר שלום ואהבה: שכן ללא תוכחה הם אינם שלום ואהבה של אמת.
בראשית רבה פרשה נד סימן ג
“והוכיח אברהם את אבימלך” – א”ר יוסי בר חנינא: התוכחת מביאה לידי אהבה, שנאמר: “הוכח לחכם ויאהבך” (משלי ט ח). היא דעתו של רבי יוסי בר חנינא שאמר: כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה. אמר ריש לקיש: תוכחה מביאה לידי שלום, והוכיח אברהם את אבימלך, היא דעתיה דאמר כל שלום שאין עמו תוכחה אינו שלום.
מן המדרש עולה שידידות עמוקה או קשר אמיץ משמעותו היכולת להעביר ביקורת על האחר, הואיל וביקורת בונה מובילה לקשר עמוק וחזק יותר.
סיפור מקראי נוסף שמתייחס לתוכחה הוא הסיפור של חנה ועלי בשמואל א’. שם, עלי מוכיח את חנה על היותה שיכורה, ומתברר שהערכתו הייתה מוטעית, ושהתוכחה לא הייתה במקום. ממקרה זה עולות מספר שאלות מעניינות: כיצד אפשר לחזור מדברי תוכחה לאחר שהדברים כבר יצאו לחלל העולם? נדון בסיפור עלי וחנה ובהשלכותיו בהמשך.
בעוד שחלק מן המקורות מדגישים את הדרישה להוכיח את האחר על חטאו, חז”ל הדגישו את ההשלכות הרות הגורל כאשר המוכיח עובר קו אדום ומבייש את רעהו באופן ציבורי. המשנה אומרת באופן מפורש שמי שמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא:
משנה מסכת אבות פרק ג משנה יא
רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חברו ברבים והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא:
חומרת הלבנת הפנים ברבים מודגשת גם בגמרא בכתובות, שם תמר יוצאת מגדרה כדי לא לבייש את חמיה, יהודה.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב
א”ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנא לן מתמר דכתיב (בראשית פרק לח פסוק כה) היא מוצאת.
לפי המדרש, תמר הסתכנה במוות בשריפה, ובלבד שלא תבייש את חמיה.
ב. היקף מצוות תוכחה ואיסור הלבנת פנים
המקורות המקראיים מהווים יסוד למצוות תוכחה ואיסור הלבנת פנים. עם זאת, שאלות רבות נותרו פתוחות על רקע מקורות אלה, ובכללן:
- אילו סוגי התנהגות מצדיקים תוכחה? האם תוכחה חלה רק על מצוות, או גם על התנהגות ודיבור שאינם ראויים?
- כמה פעמים נדרש אדם להוכיח? האם מספיק להוכיח פעם אחת, או שיש צורך לחזור על הדברים עד שהמוכח מקשיב? כיצד אפשר לדעת מתי להפסיק להוכיח?
- האם כל אדם רשאי להוכיח, או שהתוכחה מוגבלת רק לאנשים בעלי סמכות? יתרה מכך, האם יש אנשים שאסור להוכיח אותם על מעשיהם?
- האם יש מקרים שבהם עדיף שלא להוכיח?
- מה קורה אם מתברר שדברי התוכחה לא היו נכונים? האם אפשר לכפר על תוכחה בלתי ראויה?
מספר מקורות תלמודיים מרחיבים את היריעה בנוגע לפרטי מצוות תוכחה ואיסור הלבנת פנים, ומספקים תשובות לשאלות אלה.
- איזו התנהגות מצדיקה תוכחה?
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טז עמוד ב
תנו רבנן (ויקרא פרק יט פסוק יז) לא תשנא את אחיך בלבבך יכול לא יכנו לא יסטרנו ולא יקלקלנו ת”ל בלבבך שנאה שבלב הכתוב מדבר מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנאמר (שם) הוכח תוכיח הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו תלמוד לומר תוכיח מכל מקום יכול אפי’ משתנים פניו ת”ל לא תשא עליו חטא.
הגמרא לומדת כי הפסוק “לא תשנא את אחיך בלבבך” משמעותה שאסור לראות “דבר מגונה” באחר ולהימנע מלהוכיח אותו על התנהגותו. במקום לתת לשנאה לגרום למרמור, התורה מכוונת אותנו לשחרר את התוכחה כלפי חוץ. עם זאת, אסור להגיע למצב של ביזוי האחר דרך תוכחה. הביטוי “דבר מגונה” הוא מעורפל, והראשונים מבהירים את משמעותו.
הרמב”ם דן במצוות תוכחה בהלכות דעות, וגם הוא מתייחס לשאלה אם תוכחה חלה רק על מצוות, או גם על התנהגות שאינה נאותה.
רמב”ם הלכות דעות פרק ו הלכה ז
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו
הרמב”ם מסכם שתוכחה חלה לא רק על מצוות, אלא גם על מי שבוחר ב”דרך לא טובה”. הרמב”ם וראשונים אחרים מציגים את מצוות תוכחה לצד האיסור להלבין פנים, בדומה לגמרא בערכין. בהלכה הבאה, דן הרמב”ם במצבים שבהם אסור לבייש את האחר באופן ציבורי, ובמצבים בהם מותר.
רמב”ם הלכות דעות פרק ו הלכה ח
המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא, כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת”ל ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל.
הרמב”ם מבחין בין מצוות שבין אדם לחברו, שבהן יש להיזהר מלבייש אחרים בציבור, ובין מצוות שבין אדם למקום, שם מותר לבייש אדם אפילו באופן ציבורי עד יחזור בתשובה. במקרה של מצוות בין אדם למקום, הרמב”ם משווה מי שמוכיח אחרים על מעשיהם לנביאי המקרא, שהוכיחו את בני ישראל על מנת להחזירם לדרך הישרה. ההשוואה לנביאים מדגישה את החשיבות של מצוות תוכחה במצוות בין אדם למקום. נראה שעמדה זו תומכת בביוש במדיה החברתית כאשר אדם חוטא בין אדם למקום, והביזוי הציבורי עשוי להרתיע אותו מלהמשיך במנהגו.
ספר החינוך נוקט בעמדה דומה לזו של הרמב”ם במצוות לא תעשה של הלבנת פנים:
ספר החינוך מצוות לא תעשה ר״מ
שלא להלבין פני אדם מישראל – שלא לביש אחד מישראל, וזה העון יקראו רבותינו זכרונם לברכה(אבות פרק ג משנה טו) מלבין פני חברו ברבים. והלאו הבא על זה הוא מה שכתוב (ויקרא פרק יט פסוק יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בספרא (קדשים ד ח) מנין שאם הוכחתו אפילו ארבעה או חמשה פעמים חזר והוכח שנאמר הוכח תוכיח. יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא דף פו ע”ב), שלא בכל הדברים הזהרנו בכך, אלא בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר מן התוכחה שבסתר מצוה להכלימו ברבים ולפרסם חטאו ולבזותו ולקללו עד שיחזר למוטב, כדרך שעשו הנביאים לישראל.
כמו הרמב”ם, ספר החינוך מאפשר הלבנת פנים בנוגע למצוות שבין אדם לחברו אך ורק באופן פרטי, בעוד שבנוגע למצוות בין אדם למקום, ספר החינוך לא רק מעודד ביזוי ציבורי, אלא גם דורש זאת, ומנסח את החובה “מצוה להכלימו ברבים”.
במובן מסויים ההבחנה בין סוגי המצוות אינה הגיונית. במצוות בין אדם למקום, אפשר לשער שאדם עומד מול הקב”ה, שיחליט מהו גורלו לאור התנהגותו, וכי אין מקום להתערב במקום שבו אין פגיעה באדם אחר. מאידך, בנוגע למצוות שבין אדם לחברו יש חשש אמתי שהחוטא יגרום נזק לאחרים גם בעתיד. לפי הגיון זה, המנחת חינוך מאפשר הלבנת פנים דווקא במקרה של מצוות בין אדם לחברו.
מנחת חינוך מצוות לא תעשה ר״מ
שלא לבייש כו’ מותר להכלימו כו’…ומ”ש הרב המחבר מותר להכלימו הוא ל”ד אלא חייב להכלימו וכן נראה מדברי הר”מ שם. ונ”ל דמה שחילק הר”מ והרב המחבר בדברים שבין אדם לחבירו דאסור להכלימו ובין דברים שבין אדם למקום ב”ה דמכלימין היינו דוקא אם איש חוטא לחבירו אין לחבירו לביישו דמוטב שימחול על החטא כמבואר שם בד’ הר”מ [אבל] אם אדם רואה שחבירו חוטא לאנשים אחרים נראה דמותר ג”כ להכלימו אם אינו חוזר כי הנביאים ע”ה הוכיחו בפרהסי’ גם על עבירות שב”א לחבירו וספרי הנביאים מלאים מזה אלא הבע”ד בעצמו אסור להכלימו ומוטב שימחול אבל אם חוטא לאחרים נ”ב לע”ד דמותר ג”כ להכלימו אם אינו מקבל בצנעה והשי”ת ישים חלקנו ממקבלי תוכחה.
המנחת חינוך מסכם שהרמב”ם וספר החינוך עוסקים במוכיח שהוא הנפגע ממושא תוכחתו. במקרה זה, יש להימנע מביזוי ציבורי, ועדיף למחול לחוטא ולא לבייש אותו באופן ציבורי. עם זאת, אם אדם אחר נפגע על ידי החוטא, נראה שמותר להכלימו באופן ציבורי (אבל רק אחרי שתוכחה באופן פרטי התבררה כלא-יעילה). ככלות הכל, הנביאים גם הוכיחו את העם שוב ושוב נגד חוסר מוסריות ועוולות חברתיות. לעניין זה השפעה על השימוש במדיה חברתית, משום שלעיתים קרובות ביזוי ציבורי נועד לעורר מודעות למקרים של אלימות והתעללות, או אי-צדק חברתי. המנחת חינוך פותחת פתח לשימוש בפלטפורמה כמו מדיה חברתית לביוש אדם חוטא בין אדם לחברו במקרה הצורך.
- עד כמה צריך להוכיח?
מקורות רבים דנים במגבלות מצוות התוכחה. בגמרא בערכין נאמר:
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טז עמוד ב
…עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה רבי יהושע אומר עד קללה בן עזאי אומר עד נזיפה.
לפי הגמרא, יש להוכיח עד שהמוכח מכה, או מקלל, או נוזף במוכיח. כלומר, עד לתגובות מעין אלה, המוכיח אינו פטור ממצוות התוכחה. הגמרא בבבא מציעא מתייחסת לאותה השאלה ומרחיבה אף יותר את החובה להוכיח.
מסכת בבא מציעא דף לא עמוד א
א”ל ההוא מדרבנן לרבא ואימא (ויקרא יט, יז) הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זמני א”ל הוכח אפילו ק’ פעמים
רבא פוסק יש להוכיח אפילו מאה פעמים. בימי קדם ייתכן שהמשמעות הייתה שאסור להתייאש מן החוטא, ושיש להתאמץ בניסיונות חוזרים ושבים לשנות את דרכיו. מן הגמרא בבבא מציעא עולה שאין מגבלה על כמות הפעמים שאדם מוכיח. לא ברור כיצד יש ליישם רעיון זה בעולם המודרני, שבו מסרון אחד יכול להגיע למיליונים בשניות ספורות, ללא מאמץ. כיצד אפשר ליישם את העיקרון העולה כאן באינטרנט? מהם מגבלות התוכחה במדיה החברתית?
בנוסף לשאלה כמה רחוק יש לקחת את מצוות התוכחה, הראשונים גם התייחסו לאופן היעיל ביותר לקיים את המצווה.
רמב”ם הלכות דעות פרק ו הלכה ז
ידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם
לפי עמדת הרמב”ם, יש להוכיח עד שהמוכח מסרב להקשיב. עם זאת, הרמב”ם מדגיש שאדם צריך לנקוט ב”לשון רכה”. הרמב”ם רגיש לאיזון הדק בין הניסיון לעזור לאדם להימנע ממעשיו הרעים, לבין ההימנעות מהלבנת פנים. מקורות אלה מדגישים את חשיבות מצוות התוכחה, אך בו זמנית מכירים בכך שיש לפעמים צורך לוותר, ושאין להוכיח באופן חריף מדי.
- מי ראוי להוכיח?
הגמרא בבבא מציעא מציעה הסבר נוסף לכפילות ‘הוכח תוכיח’:
מסכת בבא מציעא דף לא עמוד א
א”ל ההוא מדרבנן לרבא ואימא (ויקרא יט, יז) הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זמני א”ל הוכח אפי’ ק’ פעמים משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין ת”ל הוכח תוכיח מ”מ.
נראה ברור שרב יכול להוכיח את תלמידו. החידוש של הגמרא הוא שמצוות תוכחה חלה אפילו על תלמיד ביחס לרבו. הגמרא מציגה מושג חדש ביחס למצווה זו. אפילו תלמיד, שיודע פחות, יכול להוכיח את רבו, אשר סמכותו גדולה משלו, על אף שהוא חייב בכבודו.
בניגוד לגמרא בבבא מציעא שלפיה כל אדם יכול להוכיח גם את אלה שסמכותם גדולה משלו, הגמרא בערכין מגבילה את המוכיחים, הואיל ולא כל אחד מיומן במתן תוכחה, ולא כל אחד יודע לקבל ביקורת.
תלמוד בבלי מסכת ערכין טז עמוד ב
תניא א”ר טרפון (תמיהני) אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח ואמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן (שמעון ברבי) וכל שכן שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר (משלי פרק ט פסוק ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.
הגמרא מעלה את האפשרות שלא כולם יודעים איך להוכיח, ואיך לקבל תוכחה. רבי טרפון מעלה חשש שאנשים בני דורו אינם יודעים לקבל תוכחה. הוא מדגים כיצד כוחה של הביקורת להחריף ולהסלים: אדם שמבקר אחר על קיסם בין שיניו יקבל בחזרה תוכחה לגבי קורה מבין עיניו. הדימוי של דבר פעוט כמו קיסם בין שיניים הופך לדבר גדול ומוחשי כקורה בין העיניים. רבי אלעזר בן עזריה מפקפק אם יש אדם אחד בדורו שיודע כיצד להוכיח כמו שצריך. הגמרא מסכמת באמירה של רבי יוחנן בן נורי שהוא גרם פעמים רבות לכך שבן דורו, רבי עקיבא, לקה על ידי רבם בגללו, אבל רבי עקיבא תמיד קיבל את התוכחה באהבה, מה שמזכיר אמירה של רבי עקיבא ממקום אחר, “ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה”. ברקע הקטע מהדהד המדרש על אברהם ואבימלך, שממנו אנו למדים שכאשר תוכחה עוברת בצורה נכונה, היא מרבה אהבה ושלום בעולם.
מצד אחד, המקורות יוצרים דמוקרטיזציה של מי ראוי לקבל תוכחה. אפילו מי שנמצא בעמדת סמכות ומנהיגות ראוי לתוכחה במקרים מסוימים. כאן טמון אחד היתרונות שבמדיה החברתית, שם מיעוטים ואנשים סובלים יכולים להתבטא ולמצוא שהם לא לבד בהתמודדויות שלהם. אף על פי כן, במקורות עלה גם שאלה לגבי האופן שבו עוברת הביקורת היום במדיה החברתית. מי יודע כיצד להוכיח? מי יודע כיצד לקבל תוכחה באהבה? כיצד אפשר להוכיח באופן שאינו מוביל למחלוקת וניכור?
- מתי עדיף לא לקיים את מצוות תוכחה?
מקורות רבים נכתבו על סמך ההשערה שאנשים רוצים לתקן את דרכם ומעדיפים לשמוע ביקורת. השערה זו הפכה ברורה פחות בעקבות תנועת ההשכלה, שהובילה לתרבות היהודית החילונית. עם זאת, אפילו הגמרא מכירה בכך שיש מקרים שבהם עדיף לשתוק ולא להוכיח. על פי הגמרא בשבת גם אם מושאי התוכחה הם עובדיו של ראש הגולה מצווה להוכיחם, אפילו אם הוא אינו פתוח לשמוע. אך לפי מקורות אחרים יש זמנים שבהם עדיף לשתוק. בגמרא בשבת נאמר:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף נה עמוד א
א”ל ר’ זירא לר’ סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא א”ל לא מקבלי מינאי א”ל אע”ג דלא מקבלי לוכחינהו מר.
שני מקורות תלמודיים נוספים מציגים עמדה שמגבילה את מצוות התוכחה יותר מהגמרא בערכין. לפי הגמרא ביבמות:
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה עמוד ב
ואמר רבי אילעא משום ר’ אלעזר בר’ שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: “אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך” (משלי ט ח).
אדם חייב לגלות רגישות לשאלה אם חברו פתוח לשמוע תוכחה, ורק אם אותו אדם פתוח לשמוע תוכחה, חלה מצוות תוכחה. גם כאן, הפסוק במשלי מובא כדי להדגים שמטרת התוכחה היא להפיץ ולהגביר אהבה בעולם, ולא שנאה.
יתרה מכך, הגמרא בביצה דנה במקרה שבו נשים עוברות על איסור, ואין מוכיחים אותן בשל העיקרון “מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין”.
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ל עמוד א
תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי ולא אמרינן להו ולא מידי…אמר ליה ולטעמך הא דאמר (רבא) לא ליתיב איניש אפומא דלחיא דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי (ד’ אמות ברה”ר) והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין הכא נמי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
לסיכום, גם בתקופת התלמוד היו קולות ברורים שמיתנו את מצוות התוכחה. בגמרא בערכין נאמר, שלא כל אדם יודע איך להוכיח או לקבל תוכחה. בגמרא ביבמות מודגש שיש להוכיח רק אדם שמסוגל לשמוע. הגמרא בביצה מציגה מקרה שבו נשים לא ישנו את התנהגותן גם אם ידעו את ההלכה, ובמקרה זה עדיף לא להוכיח ולהניח להן לנהוג בשגגה מתוך חוסר ידיעה, מאשר במזיד.
ראשונים ואחרונים התמודדו עם השאלה מתי מתאים להוכיח אחרים, ומתי לא נכון לעשות כן. הר”ן מציין את ההבדל בין מקורות תלמודיים שונים בנוגע להיקף המצווה, ומציע פתרון אפשרי:
נימוקי יוסף מסכת יבמות דף כא עמוד ב
דבר הנשמע. למי שמקבל מצוה דכתיב הוכח תוכיח אפי’ מאה פעמים אבל למי שאינו מקבל מצוה וחובה שלא להוכיחו והקשו ז”ל מהא דאמרינן במסכת ערכין (דף טז ב) שחייב להוכיח עד שיכנו או יקללנו. התם ביחיד אבל לרבים לא והא דאמרינן במסכת שבת (דף נה א) לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא ואמר לא מקבלי מינאי ואמרינן אפילו הכי לוכחינהו מר התם הוא שלא הוכיחם כלל אלא שהיה מכיר בהם שלא ישמעו ומשום דאולי ישמעו או משום שלא יהיה להם פתחון פה היה חייב להוכיח לפחות פעם אחת.
הר”ן מנסה לפתור את הסתירה בין הגמרא בערכין (שם מותר להוכיח עד למצב של אלימות) לגמרא ביבמות (שם תוכחה חלה רק במקרה שבו אדם יקשיב) באומרו שהגמרא בערכין מתייחסת למקרה פרטי בין שני אנשים, ואילו הגמרא ביבמות עוסקת בתוכחה ציבורית. נראה מכאן שיש מקום נרחב יותר להוכיח באופן פרטי, ואילו במצב של ביקורת ציבורית יש להיזהר במיוחד.
בעל הגהות מיימוניות מחבר בין הגמרות השונות בנוגע לאפשרות התוכחה ומסכם:
הגהות מיימוניות הלכות דעות פרק ו אות ג
בפרק במה בהמה ופרק שבועת הדיינין ואפילו אם ספק בידו אם יקבלו דבריו צריך להוכיחו כדמשמע התם בבמה בהמה. אמנם אם ודאי לו שלא יקבלו אז נראה דפטור כדאמרינן התם שאמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי משמע שאם היה גלוי להם לא היו נענשים. וכן משמע בתוספתא בפרק חזקת הבתים, וכן כתב ספר המצות וכתב וטוב לו לשתוק דהנח להן לישראל שיהו שוגגין וכו’. ורא”מ כתב דמענש פטור אבל מעשה דהוכח תוכיח לא איפטר. אבל ה”ר משה מקוצי כתב בההיא דהבא על יבמתו כשם שחייב לומר דבר הנשמע כך חייב שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, ע”כ.
מצוות תוכחה חלה במקרה של אדם שפתוח לשמוע תוכחה, אך אסור להוכיח אדם שלא יישמע, בשל הכלל המובא במסכת ביצה, לפיו מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. גם הרמ”א הבחין בין מצבים שבהם חלה מצוות תוכחה ומצבים שבהם היא אינה חלה.
דרכי משה אורח חיים סימן תרח אות א
אע”ג דהיא דאורייתא כמו תוספת ו”כ אבל דבר הכתוב בהדיא באורייתא צריך למחות דהא ודאי גם שוגגים וכן כתב הרא”ש בשם בעל העיטור וכתב בנימוקי יוסף בסוף פרק הבא על יבמתו הא דמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ה”מ ברבים אבל ביחיד צריך להוכיחו עד שיכנו או יקללנו כדאיתא במסכת ערכין (טז:) והא דאמרינן בשבת (נה.) לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא ואמר לא מקבלי מינאי ואמרינן אפ”ה לוכחינהו מר התם דלא הוכיחם כלל אלא שהיה מכיר בהן ומשום דאולי ישמעו או שלא יהא להם פתחון פה היה חייב להוכיחם פעם א’ לפחות עכ”ל.
לפי עמדת הרמ”א:
הכי טוב להוכיח אדם באופן פרטי.
אם המוכח חוטא בדבר שהוא דין תורה, מצווה להוכיח אותו.
אם החוטא פתוח לקבל דברי ביקורת או תוכחה, מצווה לנסות ולהוכיח אותו לפחות פעם אחת.
מצוות תוכחה נבחנת מחדש במאה ה-19 על ידי הרב יחיאל מיכל אפשטיין, מחבר הספר ערוך השולחן, על רקע ריבוי האפיקורסות. הרב אפשטיין מפתח את הגישה לתוכחה בעולם שבו מספר הולך וגובר של יהודים דוחים את הסמכות הרבנית.
ערוך השולחן אורח חיים סימן קנו סעיף ט
הרואה חבירו שחטא או שהולך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך וצריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שנייה ושלישית וכן תמיד חייב להוכיחו עד שינזוף בו [סמ”ג וכר”י בערכין י”ז:] והרמב”ם בפ”ו מדיעות פסק עד הכאה [כרב שם] וכל שאפשר למחות בידו ואינו מוחה הוא נתפס על אלו שיכול למחות בידם ואפילו יש ספק אצלו אם יקבלו דבריו צריך להוכיחם אבל אם יודע וודאי שלא יקבלו דבריו פטור מלהוכיחם וטוב שישתוק וז”ל הסמ”ג מצות עשה י”א ואם ברור לו למוכיח שלא יקבלו ממנו והעוברין שוגגין טוב לו לשתוק כדאמרינן [ביצה ל’.] וכו’ הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו’ אבל אם העוברין מזידין וברור לו שלא יקבלו אף על פי שפטור מעונש וכו’ מ”מ מהעשה דהוכח תוכיח לא מיפטר וכו’ ואני אומר כי אף במזידין צריך לשתוק כדאמרינן ביבמות [ס”ה:] כשם שחובה על האדם לומר דבר הנשמע כך חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר [משלי ט, ח] אל תוכח לץ פן ישנאך עכ”ל הסמ”ג ודיעה ראשונה היא דעת רבינו אליעזר ממיץ בס’ יריאים וכ”ש עתה שבעוה”ר נתרבה האפקורסות ואין שייך כלל תוכחה ואין להתווכח עם פוקר ישראל דפקר טפי כמאמרם ז”ל בסנהדרין [ל”ח:].
על רקע הגמרא בביצה וביבמות פוסק ערוך השולחן שמצוות תוכחה אינה חלה על יהודים שאינם מוכנים להקשיב, ושדוחים את דברי חכמים. הערוך השולחן הוא תולדה של הגמרא בערכין שלפיה לא כל אדם יכול להוכיח או לקבל תוכחה, ומקורות אחרים בגמרא שמציעים שעדיף לשתוק. יתרה מכך, הראשונים משתדלים להגדיר את המקרים שראויים לתוכחה, ומוציאים מכלל אלה מצבים שבהם המוכח אינו מסוגל לקבל את התוכחה.
היום, עם הנטייה ההולכת וגוברת להסתגרות חברתית, אפשר לתהות איזו מטרה משרתת הביקורת החברתית, כאשר הולכת ופוחתת היכולת לקרוא, לשמוע, ולהפנים דעות אחרות. לפעמים טוב יותר לשתוק ולא לתרום לליבוי המחלוקת והעוינות.
- תוכחה שמקורה בטעות
גמרא נוספת מתייחסת לתוכחה שמקורה בטעות. מה קורה אם מתברר שהאדם המוכיח טועה? האם אפשר לכפר על עוון כזה, בייחוד אם הוא כולל הלבנת פנים ציבורית? הגמרא בברכות דנה בהקשר זה בסיפור של חנה ועלי בספר שמואל. שם, עלי מוכיח את חנה בהשערה שהיא שיכורה, והגמרא מציינת שמי שהוכיח אדם אחר בטעות חייב לתקן את טעותו. יתרה מכך, הגמרא בברכות מתייחסת לשאלה שעולה בגמרא בערכין לגבי סוג ההתנהגות שמצדיק תוכחה. גם כאן הניסוח של הגמרא עמום, באמירה שאדם חייב להוכיח אחרים לגבי התנהגות שאינה הגונה.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א-ב
ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו’ א”ר אלעזר מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו ותען חנה ותאמר לא אדני אמר עולא ואיתימא רבי יוסי ברבי חנינא אמרה ליה לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך שאתה חושדני בדבר זה איכא דאמרי הכי אמרה ליה לא אדון אתה לאו איכא שכינה ורוח הקודש גבך שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות מי לא ידעת דאשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי אמר רבי אלעזר מכאן לנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיעו אל תתן את אמתך לפני בת בליעל אמר רבי אלעזר מכאן לשכור שמתפלל כאלו עובד ע”ז כתיב הכא לפני בת בליעל וכתיב התם (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך מה להלן ע”ז אף כאן ע”ז ויען עלי ויאמר לכי לשלום אמר רבי אלעזר מכאן לחושד את חברו בדבר שאין בו שצריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו שנאמר ואלהי ישראל יתן את שלתך.
חנה נדרשה להוכיח את עלי, למרות שהוא היה הכהן הגדול; עלי, מאידך, נדרש לתקן את טעותו בהוכחת חנה ולברכה. מקור זה מצביע על חומרת הטעות בתוכחה שאין לה בסיס. גם כאן ישנם מסרים שאפשר ללמוד לזמננו: קל להאמין לכל דבר שקוראים באינטרנט, אבל מוטלת עלינו אחריות לוודא שאיננו מפיצים שקרים או ביקורת שאין לה בסיס.
ג. שיימינג והלכות לשון הרע
סוגיה נוספת שדורשת התייחסות בדיון על ביקורת חברתית והלבנת פנים היא איסור לשון הרע. האם פרסום פרטים באינטרנט לגבי סרבן גט למטרת שחרור עגונה נחשב ללשון הרע ורכילות? הבסיס לדיון מצוי בויקרא יט, טז:
ויקרא פרק יט פסוק טז
לא־תלך רכיל בעמיך לא תעמד על־דם רעך אני ה’.
הרמב”ם מקשר בין שני חלקי הפסוק ומסביר שרכילות עלולה להוביל למוות. בשל כך התורה מציבה את הציווי “לא תעמוד” לצד “לא תלך רכיל בעמך”, כדי להדגיש את חומרת האיסור.
רמב״ם הלכות דעות פרק ז הלכה א
הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא פרק יט פסוק טז) “לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ”. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל דָּבָר זֶה עָוֹן גָּדוֹל הוּא וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. לְכָךְ נִסְמָךְ לוֹ (ויקרא פרק יט פסוק טז) “וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ”. צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדֹמִי.
החפץ חיים הוא הראשון שדן בפירוש בתנאים שבהם מותר ואסור לדבר באופן ציבורי על מעורבותו של אדם במעשה עוול או חטא, על מנת להציל אחרים מנזק.
חפץ חיים שמירת הלשון כלל י
(א) אִם אֶחָד רָאָה אָדָם, שֶׁעָשָׂה עַוְלָה לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ אוֹ הִזִּיקוֹ, בֵּין אִם הַנִּגְזָל וְהַנִּזָּק (ב) יוֹדְעִים מִזֶּה אוֹ לֹא. אוֹ שֶׁבִּיְּשׁוֹ, אוֹ שֶׁצִּעֲרוֹ וְהוֹנָה אוֹתוֹ בִּדְבָרִים. (ג) וְנוֹדַע לוֹ בְּבֵרוּר, שֶׁלֹּא הֵשִׁיב לוֹ אֶת הַגְּזֵלָה וְלֹא שִׁלֵּם לוֹ אֶת נִזְקוֹ (ד) וְלֹא בִּקֵּשׁ פָּנָיו לְהַעֲבִיר לוֹ עַל עֲוֹנוֹ, אֲפִלּוּ רָאָה דָּבָר זֶה בִּיחִידִי, יָכוֹל לְסַפֵּר הַדְּבָרִים לִבְנֵי אָדָם כְּדֵי לַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ וּלְגַנּוֹת הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים בִּפְנִי הַבְּרִיוֹת, אַךְ יִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ אֵלּוּ הַשִּׁבְעָה פְּרָטִים, שֶׁנְּבָאֲרֵם בְּסָמוּךְ.
וְאֵלּוּ הֵן: א (ה) שֶׁיִּרְאֶה זֶה הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי שְׁמִיעָה מֵאֲחֵרִים, אִם לֹא שֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ אַחַר כָּךְ, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת.
ג (ז) שֶׁיּוֹכִיחַ אֶת הַחוֹטֵא מִתְּחִלָּה (ח) וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, אוּלַי יוּכַל לְהוֹעִיל לוֹ, וְיֵיטִיב עַל יְדֵי זֶה אֶת דְּרָכָיו, וְאִם לֹא יִשְׁמַע לוֹ, אָז יוֹדִיעַ לָרַבִּים אֶת אַשְׁמַת הָאִישׁ הַזֶּה, מַה שֶּׁהֵזִיד עַל רֵעֵהוּ.
ה (י) שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר לְקַמָּן בְּסָעִיף ד’, וְלֹא לֵהָנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מֵהַפְּגָם הַהוּא, שֶׁהוּא נוֹתֵן בַּחֲבֵרוֹ, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מִכְּבָר.
החפץ חיים מונה מספר תנאים לפרסום מידע על אדם שעשה עוול, ובכללם:
יש לוודא שהמידע נכון ומדויק (באופן אידיאלי, מגוף ראשון) ושהוא נחשב בפירוש לעוול.
יש לנסות ראשית ולהוכיח את החוטא באופן פרטי, ואם אין זה אפשרי, אפשר גם לפרסם את הדברים בציבור.
יש לפרסם את המידע לתועלת, ולא בשל שנאה או למטרת הנאה עצמית.
הרב עובדיה יוסף בשו”ת יחווה דעת[5] מבהיר את ההגדרה ההלכתית של האופן שבו אפשר לשתף מידע באופן ציבורי אודות אדם שמזיק לאחר, מעשה שאינו ונחשב לשון הרע. בשאלה אודות אדם שמנסה להשיג רשיון נהיגה למרות שהוא מסתיר מחלה שמשפיעה על ראייתו, הרב עובדיה נשאל אם יש להודיע למשרד הרישוי על ההחלטה המסוכנת, הואיל והיא עלולה לגרום לתאונות דרכים ולפגוע באחרים.
שו”ת יחוה דעת חלק ד סימן ס
למדנו מכאן שעון רכילות ולשון הרע הוא אפילו כשאומר אמת. …ומכל מקום נראה שכל זה הוא באופן שמתכוין רק להשמיץ את חבירו ולבזותו, אבל אם מתכוין לתועלת מסויימת או להרחיק נזק מותר. וראיה לזה ממה שכתב הרמב”ם וזו לשונו: כל היכול להציל את חבירו ואינו מצילו, עובר על לא תעמוד על דם רעך…
והדברים מסורים ללב, אם כוונת המספר לחבירו רעה, הרי זה בכלל איסור לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובה להזהיר את חבירו… מצוה רבה היא ותבוא עליו ברכה….
והגרא”י אונטרמן בהתורה והמדינה (כרך ט’ עמוד כ”ג), הביא בשם שו”ת נתיבות שמואל (נתיב ט’), שכתב, רואה חשבון בשכר שהרגיש שהמזכיר של חברה יהודית מועל בכספים ומזייף הפנקסים לבל יוודע הדבר, וגם לאחר שהוכיחו על פניו והתרה בו שאם לא יחזור בו יפרסם את הדבר ברבים, הכל ללא הועיל, רשאי ומותר לרואה החשבון לפרסמו ולביישו ברבים…
לפי עמדתו של הרב עובדיה יוסף:
אין זו רכילות אם אדם מפרסם מידע ברבים על מנת להציל אחרים מעוול. פרסום כזה למטרה טובה של הצלת אחרים למעשה נחשבת מצווה – קיום של “לא תעמוד על דם רעך”.
האדם שמפרסם את העוול צריך לעשות זאת ממניעים נכונים, ומהסיבות הנכונות.
לפי עמדת הרב אונטרמן, אם ידוע באופן ישיר ומפורש על אדם שמבצע עוול, ראשית יש להנחות אותו באופן פרטי. רק אם הוא לא נשמע ומפסיק, מותר לבייש אותו באופן ציבורי.
לבסוף, הרב אשר וויס מבהיר שללשון הרע בכתב (כמו במדיה חברתית) דין דומה ללשון הרע בדיבור.[6]
סיכום
שאלת השימוש בשיימינג במדיה החברתית נוגעת בסוגיות של תוכחה, הלבנת פנים, לשון הרע, ו”לא תעמוד על דם רעך”.
יש מקורות שתומכים בפירוש בביוש אנשים שאחראים על עוולות כלפי אחרים. עם זאת, נראה שיש דרישות מקדימות לנקיטה בפעולה קיצונית כזו, כגון, דרישה וחקירה שהמידע אמין ונכון; ניסיון להשפיע באופן אישי לפני שפונים לאפיק ציבורי; ובדיקת המניעים. לאחר השלמת הדרישות הללו, אפשר לפנות לאפיק ציבורי, שהיום בא לידי ביטוי במדיה החברתית.
במקורות מתגלה יחס אמביוולנטי למצוות תוכחה. הר”ן, ערוך השולחן, ואחרים, קבעו שתוכחה רלוונטית רק כאשר האדם המוכח פתוח לשמוע ביקורת. נראה שבאופן עקרוני חשיפה לביקורת במדיה חברתית אינה משפיעה על מי שאינו מסכים מראש עם הביקורת. אנשים נוטים לקרוא חומר שמחזק את התפיסה הקיימת אצלם. אם כן, לביקורות הנפוצות ברשת אין השפעה רבה על דעת הקהל או על שינוי המציאות.
יתרה מכך, בגמרא מפקפקים ביכולת האנושית להוכיח באופן הראוי. רבי עקיבא היה כה מיומן בקבלת התוכחה עד שהגביר על ידיה את אהבת האחר. מאידך, כאשר קיום של “הוכח תוכיח את עמיתך” מוביל להגברת השנאה, זוהי תוצאה הפוכה מכוונת התורה, שאומרת בפירוש “לא תשנא את אחיך בלבבך”. על אף החשיבות במחאה נגד עוולות חברתיות, חשוב גם לעצור ולוודא שהיתרונות בתוכחה עולים על החסרונות, הן מבחינה אישית והן מבחינה ציבורית, על מנת להבטיח שהתוכחה מגבירה שלום ואהבה בעולם.
הערות שוליים
[1]* לעילוי נשמת מינדל בת חיים ושיינדל ושושנה בת משה אהרון ורבקה
[2] http://graphics.wsj.com/blue-feed-red-feed/.
[3] המאמרים הבאים שימשו לי לעזר רב בחקירת הנושא: R. Yehuda Amital, “Rebuking a Fellow Jew: Theory and Practice,” in: Schachter (ed.), Jewish Tradition and the Non-Traditional Jew, Northvale, NJ, 1992; הרב יהודה זולדן, “ביוש פומבי (שיימינג) ברשתות חברתיות”, תחומין כרך לז, עמ’ 294. אני מודה לרב יובל שרלו שהקדיש מזמנו לשוחח עמי בנושא.
[4] בעל התורה תמימה דוחה את הקריאה האלטרנטיבית בפסוק, שלפיה משמעות המילים “ולא תשא עליו חטא” היא ששתיקה נוכח עוול או חטא משמעותה שהחטא חל על השותק עצמו. בתורה תמימה מפורט שאם פירוש זה היה נכון הפסוק היה מנוסח: “לא תשא עליו חטאו”.
[5] אני מודה לרב חן שריג שהפנה את תשומת לבי למקור זה.
[6] מנחת אשר, פרשת קדושים.