במהלך הגזרות הקשות שמטיל פרעה על עם ישראל מקבלות שפרה ופועה פקודה בלתי חוקית בעליל – "וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתו…ֹ" (שמות א, טז), אך מתוך יראת אלוהים בוחרות המיילדות לעבור על גזרת המלך ולהחיות את הילדים. המדרש סבור שהמיילדות היו יהודיות ומזהה אותן בשמות יוכבד ובתה מרים וכך נאמר: "אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה והלא יוכבד ומרים שמם! ולמה נקרא שם יוכבד שפרה? שהיתה משפרת את הוולד. מרים – פועה? שהיתה נופעת יין בתינוק אחר אמה".(שמות רבא א) אולם שד"ל מביא פרוש אחר בשם תלמידו ר' יעקב חי פארדו, שסבור שהמיילדות היו מצריות. הוכחתו המרכזית היא שהכתוב מנמק את מעשיהן כך: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים…". דהיינו המיילדות סרבו לפקודתו של פרעה משום שיראו את האלוקים וזו סיבה להצדיק גבורה של מי שאינה בת ישראל. "יראת א-להים" הוא מושג אוניברסלי במהותו ומציין את החובות המוסריות המוטלות על כל אדם באשר הוא אדם. יש דין ויש דיין המצויים מעבר לחוקי המלך וסדרי החברה. זוהי 'יראת א-להים' הבאה להעמיד את האדם בפני חובותיו כלפי ה'אחר' בה"א הידיעה, הזרים והחלשים. גם אברבנאל הולך בכיוון דומה וכך הוא כותב: "ולא היו עבריות כי איך יבטח לבו בנשים העבריות, שימיתו ולדיהן אבל היו מצריות מילדות את העבריות …". לדעתו, לא הגיוני שפרעה יטיל את המשימה הזו על מילדות עבריות שהן מאותו העם. בכל זאת, המיילדות סרבו מוסרית לקיים את הפקודה שהוטלה עליהם. הם פעלו בנחישות להציל את ילדי ישראל. פרעה קורא להן לבירור ומיד נתנו תשובה משכנעת למעשיהן. לטענתם, המציאות היא שהנשים העבריות מסיימות ללדת עוד בטרם הגיעו אליהן. במילים אחרות, אומרות המיילדות – אתה ציווית "וראיתן על האבנַיִם", אך כשאנו מגיעות היולדת כבר לא על האובנים. המיילדות מיתממות נצמדות הן ללשון הציווי של פרעה ו"מתנצלות" על כך שאינן יכולות לקיים את פקודתו של פרעה. יראת אלוקים היא לא רק תביעה מעם ישראל אלא מכל אדם שיש בו צלם אלוקים. כאשר אברהם הגיע לגרר הוא מסתיר את זהותה של שרה כאשתו. לאחר שהתגלה הדבר מנמק אברהם את מעשיו: " וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי". צפייתו של אברהם שגם בגרר תהיה יראת אלוקים, מוסר אנושי בסיסי, והסיבה שהעלים את זהותה של שרה כי הרגיש שאין יראת אלוקים. כאשר יוסף נפגש עם אחיו בפעם הראשונה במצרים הוא מסרב שהאחים כולם ייאסרו במצרים אלא רק שמעון יישאר, והשאר יחזרו לבית אבא ונימוקו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱ -לֹהִים אֲנִי יָרֵא…" בשלב זה יוסף מתגלה אליהם כשליט מצרי והוא מנמק את הצעתו כי הוא ירא אלוקים ולכן הוא מבקש להתחשב בהם. אם כן, ניתן להסיק שקיימת צפייה שיראת אלוקים תהיה גם אצל גויים ולא רק נחלתם של ישראל שהם ממלכת כהנים וגוי קדוש זו גם תפילתנו בראש השנה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" דהיינו יראת אלוקים נתבעת מכל יצור אנושי באשר הוא, כך גם העולם יהיה טוב ומוסרי יותר. המיילדות המצריות שראו בעבודתן שליחות להבאת חיים לעולם סרבו לפקודה בלתי חוקית בעליל. מילוי פקודה אינה תרוץ, כאשר אי החוקיות דוקרת את העין ומקוממת את הלב אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום – כי קיימת יראת אלוקים. המיילדות הצליחו לסרב פקודה בחכמה ובתבונה תוך כדי סיכון חייהם ובכך להציל את ילדי ישראל – הן היו חסידי אומות העולם הראשונות שסכנו חיים כדי להציל יהודים.