מה קרה ביציאת מצרים?
כמובן, בני ישראל יצאו ממצרים.
אולם לב התהליך ושיאו, ליל מכת הבכורות, מדגיש את ההפך הגמור: בני ישראל צריכים דווקא להיכנס פנימה.
בשמות י"ב הם מצווים להתכנס אל בתיהם למשך הלילה בו מתרחשת מכת בכורות, וסימון ההפרדה בין פנים הבית לבין החוץ מהווה חלק מרכזי בציווי הפסח:
"וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם", "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם", ומשה מדגיש באופן מפורש: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר".
ההימצאות בתוך הבית בלי לצאת מגינה על בני ישראל: "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף".
כלומר, יציאת מצרים מתחילה בשלב מקדים, בכניסה. בהתכנסות, שהיא היא לא רק השלב הראשון של היציאה אלא גם תנאי לה. מי מבני ישראל שלא יקיים במדויק את הציווי להיכנס ולהשאר בפנים, לא יוכל לצאת ממצרים.
מה משמעות הדבר?
נראה שיצירת המרחב המקודש וההרמטי של הבית הסגור מהווה את יציאת מצרים האמיתית, הראשונית, בכך שהיא מסמנת גבולות סביב בני ישראל. ביתו של עבד אינו טריטוריה בטוחה. למשל, המדרשים על שלומית בת דברי שילדה בן לאיש מצרי מתארים כיצד האדון המצרי יכול להיכנס לביתה כרצונו (ויקרא כ"ד ובמפרשים). חוסר האוטונומיה של העבדים בא לידי ביטוי בחוסר טריטוריה, והיציאה לחירות מתחילה בסימון גבולות סביב הבית ובתחושת ביטחון בתוכם. הבית מהווה כעין אדמה ריבונית שבה הם יושבים לראשונה.
ברובד נוסף, רמוז יותר, הבית המתקדש בליל השימורים מסמל אולי שני מרחבים נוספים שיצאו מעבדות לחירות באותו הלילה: המשפחה והגוף.
החיבור המשפחתי סביב אכילת הפסח בולט ומרכזי. הוא נשזר מהפסוקים דרך המשניות ודיוני הגמרא עד ימינו. הוא מהווה מצע לחינוך הילדים בליל הסדר ולקראתו, והוא כלי חשוב בהנחלת זכר יציאת מצרים מדור לדור. בציווי בפסוקים מודגש כי מה שחייב להתרחש באותו הלילה בתוך הבית הסגור הוא אכילה משפחתית משותפת, "אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". לעבדים אין שייכות משפחתית משום שהם שייכים לאדוניהם, ואין להם ייחוס (בעניין זה התורה היתה מהפכנית באפשרה לעבד להיות בעל משפחה, שמות כג). המציאות בה עבדים ושפחות מהווים רכוש של אדוניהם גם במובן המשפחתי – לצורך הולדת עבדים נוספים – וגם במובן המיני, היתה נורמה לא רק בעולם העתיק אלא בכל מקום בו התקיימה ומתקיימת עבדות.
היציאה מעבדות לחירות מתרחשת אם כן יחד עם הבדלת המשפחה והתכנסותה, ועם הצלת הבכורות – אשר מסמלת משפחתיות יציבה והמשכית. בני ישראל נכנסו אל הבית כעבדים בודדים, ויצאו ממנו "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם".
הקשר בין הבית לבין הגוף הוא נסתר ורמוז עוד יותר, ועובר דרך מרכיב הדם, שהוא עיקר ההגנה וההצלה של בני ישראל באותו לילה. הדם הוא גם מוטיב מרכזי בתיאור הולדת עם ישראל בנבואת יחזקאל, "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז). הקשרים הרבים בין דם הפסח לדם המילה מחזקים את הקשר הסמלי שבין הגוף לבין הבית בליל יציאת מצרים.
נוכחות הדם בבית משפחות ישראל בליל הפסח מסמלת את החיים הפועמים בהם, "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים י"ב), והבית הופך להיות מעין גוף המגן על עצמו ופועם את פעימתו העצמאית.
כל הרבדים הללו מתקבצים יחד כעין מעגלים או אדוות: בליל השימורים בני ישראל מתנסים בשרטוט קו בין פנים לחוץ, ויוצרים לעצמם את מושג הבית במובן הפרטי, המשפחתי והלאומי.
"קדושת המקום" הזו, שמתקיימת אצל עם ישראל לראשונה באותו הלילה, נולדה יחד עם קדושת הזמן ועם המצווה הראשונה, "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". או שמא ניתן לומר, שהמצווה הראשונה יכולה לבוא לעולם רק כשיש בו אפשרות לקדושת זמן וקדושת מקום.
"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" (שמות יב) – בתוך ההתכנסות וההסתגרות, חייבים להיות מוכנים ליציאה. ההתכנסות היא-היא היציאה.