לאחרונה הראיתי לתלמידותי את הסרט המצוייר והמצויין על רש"י (הפקה של ברל וויין,destiny films וטלעד). באחת מסצנות הפתיחה בסרט מתואר היריד בטרואה, כאשר סוחר יהודי מרמה גוי במידות ומשקלות. בעקבות כך מתקיים דיאלוג בין רש"י למנהיגי העיר היהודים, ובפי הדוברים מושמים המשפטים הבאים:
מנהיג: "אוי רבי, עם כל הכבוד, יש עכשיו שיקולים יותר חשובים בטרואה מאשר איזה עימות עסקי ביריד. תאמין לי הגויים מרמים יהודים בדיוק באותה תדירות".
רש"י: "אנחנו צריכים תמיד לזכור מה עשה העמלק לעם היהודי במדבר. התורה מצווה עלינו לזכור. בספר שמות ההתקפה האכזרית של עמלק קורית לאחר שהעם היהודי מתלונן בפני משה שאינם מאמינים ביכולתו של ה' לספק להם מזון ומחיה במדבר. בספר דברים אזכור עמלק בא מיד לאחר שה' מספר לנו על חוקי המשקל והמידה בשוק. כשאתם מרמים במידות ומשקלות אתם מפגינים חוסר אמונה ביכולתו של ה' לדאוג לכם. בתורה כמו בהיסטוריה היהודית בעקבות התנהגות לא מוסרית בא – ישמור א-לוהים – עמלק".
מקור דברי רש"י שבסרט הוא כמובן דברי רש"י בפירושו לתורה, דברים כ"ה, יז: "זכור את אשר עשה לך עמלק" – אם שקרת במדות ובמשקלות, הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר (משלי י"א, א): "מאזני מרמה תועבת ה'", וכתיב בתריה (משלי י"א, ב): "בא זדון ויבא קלון". פירושו של רש"י לתורה נסמך על דברי חז"ל במדרש תנחומא.
במבט ראשון ישנו פער גדול מדי בדרישת "סמוכין" זו. הן ההתייחסות לעמלק מקובלת כהתייחסות לרוע האולטימטיבי שבהיסטוריה – מעמלק המקראי ועד העמלק הנאצי דרך כל הצוררים שבתווך, ובוודאי כשמתכוונים לעמלק כרוע המטאפיזי באדם ובעולם, ומה בין התייחסות היסטרית זו לבין ההתמקדות בהתנהגות מרמה במידות ובמשקלות?
תחושה דומה מתעוררת עם סיום תפילת נעילה לקראת סוף יום הכיפורים. עם סיום תפילת נעילה של לחש, במקום הוידוי הרגיל "על חטא שחטאנו" מזכירים (בנוסח אשכנז-ספרד) מילים אלו: "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים. ותלמדנו ה' א-לוהינו להתוודות לפניך על כל עוונותינו למען נחדל מעושק ידינו". זהו? כל תפילות ווידויי יום הכיפורים מובילים ל… לא לעשוק ולא לגזול?
והתשובה של התורה היא – אכן! העוול המוסרי היום-יומי והפעוט לכאורה מגלם בתוכו את אותו יסוד של רוע שבשורשו אינו ירא א-לוהים, על כל משמעותה של פגימה זו, ומוצא את ביטויו החמור מכל בעמלק. כל הדרשות בפורים בנוגע לעמלק – הן ההיסטורי והן הסמלי, וכל בקשת התשובה ביום הכיפורים, אמורות להיות מכוונות לחישוק יראת הא-לוהים שאיתה באה ההתנהגות המוסרית המעולה. תיקון המוסר וההתנהגות ביושר ובהגינות, בצדק ובדין האמת הם הם מחיית רוע עמלק מהמציאות האנושית האישית, הלאומית והעולמית ברעיון ובפועל.
פתחנו בדרישת "סמוכין" בין פרשיית מידות ומשקלות לפרשיית עמלק, מה לגבי דרישת "סמוכין" בין פרשיית עמלק לפרשייה הבאה – ביכורים? נדמה שבדרך המוצגת כאן ברורה דרישה זו. מחיית עמלק נעשית ע"י פעולות הצדק והיושר מכאן וע"י פעולות החסד, הנתינה והצדקה מכאן. יחד עם יראת א-לוהים אנו נזהרים מלפגוע בזולת, ויחד עם אהבת א-לוהים אנו מבקשים להמשיך ולהשפיע טובה לזולת: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה', וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".
וכפי שהדרישה מופנית לאדם הפרטי הרי היא מופנית, ואולי אף יותר, לחברה ולמדינה. מצוות מחיית עמלק, כמו מצוות הביכורים וכמו מצוות נוספות תלויה בזיקה לארץ ישראל ולהקמת ממלכה בה. ועם הקמת החברה הישראלית על אדני צדק ומשפט חסד ואמת, תכונן אף מלכותו של ה' בעולם ויהיה שמו שלם וכסאו שלם: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ".