יהודה גלעד

הרהורים בצל הקורונה | הרב יהודה גלעד

חברה וקהילה | קורונה

ימים לא פשוטים. השגרה הברוכה אותה אנו חיים כמובנת מאליה ביום יום, יוצרת מין מעטה של ביטחון
מדומיין סביבנו, ביטחון המאפשר לנו לחיות בשלווה יחסית את חיי היום יום.
ואז, כשמגיע ארוע בלתי צפוי, יש שיאמרו דרמטי, כזה שיש בו מימד של איום על החיים, משהו בשכבת המגן
הבטוחה העוטפת אותנו ביום יום נסדק ואנחנו מגששים בערפל.

אז נכון, בראש וראשונה יש את אמצעי הזהירות המתפרסמים ע"י אנשי המקצוע האמונים על כך, שכולנו
מחוייבים להתנהג על פיהם בכל הרצינות הנדרשת. על כגון זאת כבר אמרו חז"ל "סכנתא חמירא מאיסורא".
אולם הלב, הלב רוצה יותר…
"הנפש לא תימלא", ואנשים חושבים, ולבטח אנשים מאמינים, מבקשים יותר מזה.

לפני פחות מחצי שנה עמדנו בתפילת נעילה ואמרנו את המשפטים הבאים: "מה אנו, מה חיינו… מה כוחנו,
מה גבורתנו, מה נאמר לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, הלא כל הגיבורים כאין לפניך…וחכמים כבלי מדע
ונבונים כבלי השכל…" האם העלינו אז על דעתנו מצב בו עומדים כל חכמי העולם נבוכים ואין אחד על כדור
הארץ היכול לומר לנו כיצד ייראה העולם בכלל והמין האנושי בפרט בעוד כמה חודשים? לפתע אנו חשים
באמת את הפריכות של חיי האדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, משול כחרס הנשבר…

מה, אם כן, אמורה להיות התגובה שלנו לכל זה? נכון, יש את מבול הבדיחות המשעשעות בווטסאפ (מוצלחות
יותר או פחות), ולא הייתי מזלזל בהומור בטעם טוב, המסייע במשהו לברוח לרגע מהמציאות המטרידה. אך
מה מעבר לכך?
דומני שהאינטואיציה האנושית והדתית הפשוטה מובילה לשני כיוונים, האחד בין אדם למקום והשני בין אדם
לחבירו.

לאחר שהפייטן שכתב את "ונתנה תוקף" מתאר באופן ציורי כ"כ את עליבותו של האדם "כחציר יבש וכציץ
נובל וכצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכחלום יעוף" הוא מסיים באקורד עוצמתי אותו קוראים אנו בתפילה
בקול גדול "ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים!!"
דווקא עולם מפותח, בטוח בעצמו שמיגר מחלות ופגעים רבים, העלה באופן משמעותי את תוחלת החיים
ואיכותם, עולם שהולך וכובש את מרחבי החלל, עומד לפתע נבוך חסר אונים מול נגיף אחד המאיים על כל
יושבי תבל. התובנה הזו המוטחת לפתע בפנינו מזכירה לנו, אם שוכחים אנו לעיתים, שאנחנו, עם כל הכבוד,
איננו אדוני העולם, ורק "אתה הוא מלך אל חי וקיים".

אז מה זה אומר למעיישה?
ראשית, שאפשר ורצוי להמיר, או להמתיק רגעים של ייאוש/מבוכה/ חרדה, בתפילה. תפילה שבסידור, בפרקי
תהילים, או כזו שנלחשת במילים שלנו, וגם כזו המתנגנת לה בלא מילים, תפילה שבלב.
שנית, חשוב להזכיר לעצמנו מידי פעם, את היסוד הראשוני והפשוט כ"כ שמקור הביטחון האמיתי והיחיד
בחיינו הוא הקשר עם מלך אל חי וקיים. "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".
ובמישור שבין אדם לחברו, נראה שהאינטואיציות הטבעיות של עם ישראל כבר החלו לעשות את שלהן. מפה
ומשם מבצבצות להן כל העת יוזמות חדשות של עשיית טוב, של גילויי ערבות הדדית, עזרה מסוגים שונים,
אחווה של ממש. כאילו לפתע, כשהכל מסביב מתערער אנשים מגלים מה חשוב באמת בחיים ומה נראה
לפתע כה טפל ושולי… והפנים היפות הללו המתגלות תמיד בשעות קשות, הן בעצם הפנים האמיתיות שלנו,
הן מאירות את סולם הערכים הנכון, שבעומק ליבנו נראה שכולנו די מסכימים עליו. אז אמנם אמצעי הזהירות
והבטיחות מזהירים אותנו מלהתקרב זה לזה, וקוראים לנו לשמור מרחק, אך נראה כי האמת היא, שבשעות
אלו חייבים כולנו לחזק ולחוש (עם כל הזהירות!) דווקא את הקירבה.

עושה השלום במרומיו הוא יתן שלום מרפא וברכה עלינו ועל כל יושבי תבל ואמרו אמן.

לאירועים נוספים

קבלת מצוות בגיור

03.06.2024

יחס חז"ל לגיורה של רות

02.06.2024

זהות יהודית וגיור מול אתגרי השעה

26.05.2024

חזרה לכל האירועים - חברה וקהילה | קורונה