סיום מסכת ברכות על ידי לומדי הדף היומי מאפשר לקחת פסק זמן קצר ולהתבונן על סגנון הלימוד של הדף היומי. מצד אחד לימוד הדף היומי דורש התמדה עצומה ומצד שני, ההיקף הגדול בזמן קצר של לימוד אינם מאפשרים לזכור את הסוגיות הנלמדות. דומה שאת המתח שבין התמדה לידיעה ניתן לזהות בלימודו של משה על ההר במרתון של ארבעים יום וכך נאמר (שמות לא,יח): "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת …". וכך דורשים חז"ל: "ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה". (רש"י שם) מתוך הבנה שאפילו משה רבנו גדול הנביאים אינו יכול ללמוד את כל התורה בארבעים יום, החליט הקב"ה לתת לו את התורה כולה במתנה. במדרש תנחומא (כי תשא יז) מתוארת הבעיה באופן מוקצן יותר:
"א"ר אבהו כל ארבעים יום שעשה משה מלמעלן היה לומד תורה ושוכח לסוף אמר לו: רבש"ע הרי באו ארבעים יום ואיני יודע דבר?! מה עשה הקדוש ברוך הוא, משהשלים ארבעים יום נתן לו את התורה במתנה".
משה התאמץ ללמוד תורה מדי יום ביומו אולם בשל הקצב והעומס הוא חש, שאינו זוכר מאומה מלימודו. תחושת התסכול העיקה על משה עד אשר זכה בתום ארבעים יום לקבל את התורה מהקב"ה במתנה. מו"ר הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל הסביר שהמסר המרכזי של המדרש, שעל אף התסכול הנורא שליווה את משה מדי יום בעת, שחש ששכח את תלמודו בכל זאת המשיך להגיע בהתמדה לבית המדרש של הקב"ה. משה לא היה מוכן לוותר ומדי יום התמיד בלימודו. בתום ארבעים יום מקבל משה את התורה במתנה. יתכן וכוונת המדרש לא שקבל מתנה גמורה אלא זו היתה תוצאה בלתי מודעת, כך שלפתע חש משה שהלימוד נקלט. דומני, שזו תחושה של לימוד הדף היומי. העומס הלימודי הרובץ מדי יום במהלך מחצית השעה כמעט ואינו מאפשר לזכור את הנלמד. אולם המפגש עם המסכת מזמן הכרות עם תחומים מגוונים. ישנם רגעים שקיימת תחושה של חוסר ידיעה כביכול הלימוד נשכח, אולם בשעת הסיום חשים הלומדים, שזכו למתנה גדולה זו תחושה שבכל זאת קבלנו משהו מעולם גדול ורחב בעת סיומה של מסכת.