הרב אבי וולפיש – אגדות יציאת מצרים

מכילתא מסכתא דפסחא פרשה ה (מהדורת הורביץ, עמ' 15-14)

והיה לכם למשמרת וגו' (שמות י"ב, ו) – 

מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים?

היה רבי מתיא בן חרש אומר: 

הרי הוא אומר "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל ט"ז, ח)" – 

הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו 

ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו,

שנאמר "שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו' (שם, שם, ז)" – ערום מכל מצות.

נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות, דם פסח ודם מילה, שיתעסקו בם כדי שיגאלו, שנאמר "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגומר (שם, שם, ו)" 

ואומר "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט', יא)".

לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים, 

שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה.

רבי אליעזר הקפר ברבי אומר: 

וכי לא היה בידם של ישראל ארבע מצות שאין כל העולם כדאי בהם?

(א) שלא נחשדו על העריות, (ב) ולא על לשון הרע, (ג) ולא שנו את שמם, (ד) ולא שנו את לשונם. 

(א) ומנין שלא נחשדו על העריות? 

שנאמר "ויצא בן אשה ישראלית (ויקרא כ"ד, י)" – 

להודיע שבחן של ישראל, שלא היה ביניהם אלא זה ופרסמו ופרטו הכתוב… 

 (ב) ומנין שלא נחשדו על לשון הרע והיו אוהבין זה את זה? 

תלמוד לומר: "ושאלה אשה משכנתה (שמות ג', כב)" – 

כבר היה בידם שנים עשר חדש ואי אתה מוצא אחד מהם שהלשין על חברו.

(ג) ומנין שלא שנו שמם? 

כשם שמייחסן בירידתן… כך מייחסן בעלייתן – "ראובן שמעון לוי 

(ד) ומנין שלא שנו את לשונם? 

שנאמר "כי פי המדבר אליכם (בראשית מ"ה, יב)"

ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים? 

לפי שהיו ישראל שטופין בעבודה זרה במצרים 

ועבודה זרה שקולה כנגד כל המצות… 

אמר להם משכו ידיכם מעבודה זרה והדבקו במצות… 

יחזקאל פרק טז

(א) וַיְהִ֥י דְבַר־יְקֹוָ֖ק אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:

(ב) בֶּן־אָדָ֕ם הוֹדַ֥ע אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם אֶת־תּוֹעֲבֹתֶֽיהָ:

(ג) וְאָמַרְתָּ֞ כֹּה־אָמַ֨ר אֲדֹנָ֤י יְקֹוִק֙ לִיר֣וּשָׁלִַ֔ם מְכֹרֹתַ֙יִךְ֙ וּמֹ֣לְדֹתַ֔יִךְ מֵאֶ֖רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֑י אָבִ֥יךְ הָאֱמֹרִ֖י וְאִמֵּ֥ךְ חִתִּֽית:

(ד) וּמוֹלְדוֹתַ֗יִךְ בְּי֨וֹם הוּלֶּ֤דֶת אֹתָךְ֙ לֹֽא־כָרַּ֣ת שָׁרֵּ֔ךְ וּבְמַ֥יִם לֹֽא־רֻחַ֖צְתְּ לְמִשְׁעִ֑י וְהָמְלֵ֙חַ֙ לֹ֣א הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּ֖ל לֹ֥א חֻתָּֽלְתְּ:

(ה) לֹא־חָ֨סָה עָלַ֜יִךְ עַ֗יִן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֛ךְ אַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה לְחֻמְלָ֣ה עָלָ֑יִךְ וַֽתֻּשְׁלְכִ֞י אֶל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ בְּגֹ֣עַל נַפְשֵׁ֔ךְ בְּי֖וֹם הֻלֶּ֥דֶת אֹתָֽךְ:

(ו) וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי:

(ז) רְבָבָ֗ה כְּצֶ֤מַח הַשָּׂדֶה֙ נְתַתִּ֔יךְ וַתִּרְבִּי֙ וַֽתִּגְדְּלִ֔י וַתָּבֹ֖אִי בַּעֲדִ֣י עֲדָיִ֑ים שָׁדַ֤יִם נָכֹ֙נוּ֙ וּשְׂעָרֵ֣ךְ צִמֵּ֔חַ וְאַ֖תְּ עֵרֹ֥ם וְעֶרְיָֽה:

(ח) וָאֶעֱבֹ֨ר עָלַ֜יִךְ וָאֶרְאֵ֗ךְ וְהִנֵּ֤ה עִתֵּךְ֙ עֵ֣ת דֹּדִ֔ים וָאֶפְרֹ֤שׂ כְּנָפִי֙ עָלַ֔יִךְ וָאֲכַסֶּ֖ה עֶרְוָתֵ֑ךְ וָאֶשָּׁ֣בַֽע לָ֠ךְ וָאָב֨וֹא בִבְרִ֜ית אֹתָ֗ךְ נְאֻ֛ם אֲדֹנָ֥י יְקֹוִ֖ק וַתִּ֥הְיִי לִֽי: