בכניסה אל ספר ויקרא נושמים עמוק.
תכניו שונים וזרים מהעולם היומיומי שלנו; דרישותיו גבוהות ומלחיצות. והוא גדוש פרטים הלכתיים, ותיאורים גופניים של בהמות ובני אדם והפרשות שונות ודם. זר ומרתיע.
אבל נושמים עמוק ונכנסים.
בשבת שעברה השארנו את משה עומד כעני בפתח המשכן שכל כך טרח לבנות. זה קרה בדיוק היום, א' בניסן, ביום בו אני יושבת וכותבת את הדברים הללו:
"בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד".
כל כך הרבה טירחה ומלאכה יצירתית ומוקפדת, רחבה ומשותפת, הביאו להקמת המשכן – ואז: "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן … וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות מ'). הוא עומד כעני בפתח שעה שבעל הבית בפנים.
כמו אז כשעלה להר סיני, והמתין שבעה ימים עד שניקרא: "וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן" (שמות כד) – כך חיכינו גם אנחנו שבעה ימים, להיקרא יחד עם משה מתוך אהל מועד.
אז הנה, הגיעה הקריאה – מבט אל תוך ספר ויקרא.
בסקירה מהירה על פני הספר כולו, נראה שהוא עוסק בעיקר בשאלות של כניסה ושל יציאה, של חוץ לעומת פנים.
בשתי הפרשיות הראשונות – מה מכניסים אל המשכן. מה אפשר להביא אליו מן החוץ, מה חובה להביא.
בכך משתלב סיפור מות בני אהרן: "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ" (ויקרא י'): הביאו מה שלא צריך להביא, ומצאו את מותם באש שלא צריכה היתה לצאת.
בהמשך – דיני הטומאות: מה מכניסים אל הגוף, מה אסור להכניס; מה יוצא מן הגוף ומה ההשפעה של זה.
ומשם – אל דיני המצורעים והטמאים: מה מכניסים אל המחנה, מה מוציאים ממנו. וסדר עבודת יום הכיפורים: איך נכנסים אל קודש הקדשים.
משם, מתוך קדש הקדשים, המבט מתרחב באופן פלאי, והספר עובד לדון בשאלה איך נכנסים אל הארץ: "וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ… וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ" (ויקרא י"ח). ואיך מקדשים את ה' בכל מרחבי החיים? איך מכניסים את הקדושה לכל פרט מחיי היומיום – ממשיכה ושואלת פרשת קדושים תהיו. ופרשת המועדות שואלת איך מקדשים את ה' בממדי הזמן, איך מכניסים קדושה בלוח השנה.
ואז, בשתי הפרשיות האחרונות – נכנסים לברית. ברית שמתחילה "בְּהַר סִינַי" אבל שואפת "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם" (ויקרא כ"ה) וכך אוחזת יחד את הספר כולו, את הדרך כולה.
וכך, הקריאה בה נפתח הספר, הקריאה להיכנס פנימה אל אהל מועד המלא בכבוד ה', מתבארת והולכת: זו קריאה שמהדהדת בכל רבדי החיים ובכל ממדי הקיום.
ידוע שהאות א' במילה "וַיִּקְרָא" היא אות "זעירא", אות קטנה מהסטנדרט של אותיות התורה. ישנו רק עוד מקום אחד בתנ"ך בו האות א' אינה סטנדרטית, וזה בפסוק הראשון של ספר דברי הימים: "אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ" (דה"א א). כשמעמידים את שני הפסוקים הללו זה מול זה, נוצרת רמיזה מעניינת לגבי מקומו של האדם בעולם, ומול בוראו: אָדָם – באות גדולה המסמלת את הפוטנציאל הגדול של האנושות, נזר הבריאה, אבל וַיִּקְרָא – באות זעירה המסמלת את הענווה, את הצורך להכיר במגבלות האנושות ובקטנותה למול כוחות העולם וחשבונות השמיים. ה' קורא לנו מתוך המציאות כמו גם מתוך התורה וההתגלות, ודורש מאיתנו להכיר הן בקטנותנו והן בגודלנו, הן במחויבותנו לקיים ולתקן את העולם כולו והן בענווה הנדרשת מאיתנו למולו.
בימים אלה בהם ההתבוננות על העולם מקבלת פרופורציות חדשות, נתפלל שה' יאיר עינינו להתמודדות נכונה ויגאלנו במהרה עם כל באי עולם.
