השאלה
מה דעת רבני בית הלל כלפי הנגשת לימוד הגמרא, האם לכתחילה אפשר ללמוד גמרא עם פירושים כמו שוטנשטיין לצד צורת הדף של גמרא סדורה המלאה בניקוד פיסוק ועימוד? יש חילוק בין בחורי ישיבה, לומדי דף יומי, בתי ספר או תלמודי תורה או שכולם דינם שוו ביחס לצורת הלימוד היותר נכונה.
התשובה
שלום וברכה,
אני חבר בארגון רבני בית הלל, אך אינני דובר הארגון, ולא זכור לי שהיה בינינו דיון בשאלה זו. כך שהתשובה שלי משקפת לעת עתה את דעתי בלבד.
יחד עם זה, חלק מדברי אכן קשור להשקפת עולם על היחס בין דבקות בשורשים של התורה בני אלפי השנים לבין האפשרות שהתורה "פרה ורבה", והיא בבחינת נטיעה שמצמיחה פירות חדשים בכל דור.
אני רומז לדרשה ידועה של רבי אלעזר בן עזריה במסכת חגיגה דף ג' ע"ב, על הפסוק בקהלת י"ב: "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד".
על פסוק זה דרש ר"א בן עזריה, בין היתר:
"… למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך – מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין? ת"ל 'מסמרות'. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין? ת"ל 'נטועים', מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין…".
אם כן, לתורה יש צד של "מסמריות" = קביעות, משהו יציב, שלא מתנדנד בכל רוח מצויה; וצד של "נטיעה", משהו ש"פרה ורבה", צומח ומתחדש.
אני מניח שדפקת פעם מסמר בקיר, ונטעת פעם נטיעה באדמה; אבל בחיים לא נטעת מסמר…
זה שילוב מנצח של התורה – יציבות וצמיחה.
זה נכון, בין היתר, ביחס לגמרא.
הגמרא נערכה בשלבים שונים עד שהגיעה לעריכה המוכרת לנו מזה דורות רבים. בכל שלב של עריכה והוספה יש גם ביאור או הוספת נקודת מבט על מה שנלמד בדורות הקודמים. גם כאשר הסבוראים הוסיפו חלקים משלהם לגמרא, כפי שמעיד רב שרירא גאון באגרת מפורסמת שלו, הם האירו נקודת מבט חדשה על הנושא המבוסס על מסורת עתיקה שעליו הוסיפו את הסוגיה שלהם.
אז ללמוד עם הסוגיה הסבוראית או בלעדיה?
איך למדו גמרא לפני רש"י?
ואחרי שרש"י כתב את פירושו לגמרא – האם יותר טוב ללמוד בלי רש"י?
מי שבקי בש"ס אולי כבר לא זקוק לסיוע של רש"י; מי שכבר התקדם בסוגיה אולי לא צריך שרש"י יגלה לו שנקודה מסויימת תבואר בהמשך הסוגיה; אבל מי שזקוק לרש"י – רש"י עוזר לו להתקדם, עד שיום אחד הוא לא יהיה זקוק ל"קביים" שרש"י נתן לו בתחילת לימודו.
התלמוד הודפס לראשונה במאה ה-16 בוונציה. ועד היום "צורת הדף" הזו שהודפסה אז היא המקובלת: התלמוד במרכז, ופירושי רש"י ותוספות משני הצדדים, בלי ניקוד, בלי פיסוק, ובלי הסברים נוספים.
אז טוב או לא טוב להיעזר היום בפיסוק, בהסברים של מהדורת שוטנשטין, וכד'?
העובדה היא שעזרים שונים כאלה, שמקלים על ההבנה הראשונית, הפכו את הגמרא לנגישה ליותר אנשים, והגדילו בצורה בלתי רגילה את מספר האנשים שלומדים היום גמרא! לדוגמא, נראה לי ברור שיש קשר בין העזרים האלה לבין המעגלים המתרחבים ממחזור למחזור של לומדי הדף היומי.
ככל שיגדל המספר של הלומדים ברמה הראשונית, יש פוטנציאל שיגדל המספר של הלומדים יותר יותר לעומק. ככל שהבסיס של הפירמידה רחב, יש יותר אפשרות להרים אותה לגובה.
ברור שתלמידי חכמים שכבר לומדים את הגמרא במשך זמן רב יותר, וכבר חוזרים עליה פעם אחר פעם, פחות נזקקים לעזרים הנזכרים, ואולי אפילו חולקים על פרט זה או אחר בדרך שבה נקטו העורכים של אותם עזרים; אבל במעגלים הראשונים והרחבים של הלומדים מתקיים בעזרים האלה הפסוק "יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב).
באיזה שלב כדאי לעבור מהלימוד עם העזרים ללימוד בלי העזרים? זה תלוי בשלב שאליו הגיע הלומד, לא בשאלה אם הוא תיכוניסט או לומד בישיבה גבוהה.
מה החשש שבגללו אמנם יש המתנגדים להסתמכות על אותם עזרים בלימוד גמרא? הם חוששים שמא כל חיינו נמשיך בדרך הקלה, נלמד את הגמרא במסלול הקליל, ולעולם לא נהפוך ל"מטיבי לכת" בגמרא; או, בלשון יותר ישיבתית – שלא יתקיים בנו "שתהיו עמלים בתורה" – ובאמת ככל שעמלים בתורה גם גדלים יותר מבחינה רוחנית.
יש לומר בכנות שיש משהו בחשש הזה.
אבל שלוש תשובות בדבר:
- מספר לומדי הגמרא בזכות העזרים הנזכרים גדול עשרת מונים ממספר האנשים שיישארו במסלול הקליל ולא יתקדמו למסלול העמלים בתורה; אם כן, יצא הפסדנו בשכרנו [= הרווח גדול מההפסד].
- חלק מאלה שמצטרפים ללומדי הגמרא בעזרת אותם עזרים, הם עצמם יצטרפו בהמשך לעמלים בתורה, לבקיאים בה ביותר, ויגדלו להיות תלמידי חכמים מובהקים; ושוב יצא הפסדנו בשכרנו ההולך וגדל.
- אכן, בחירה חופשית תמיד יש לכל אחד ואחד מאיתנו, האם נעמול בתורה, או נלמד מעט פה ושם בקלילות; הבחירה שלנו איננה תלויה רק או בעיקר בשאלה של ההישענות על העזרים הנזכרים.
לסיכום:
טוב מאד שהעזרים האלה באו לעולם, ושהציבור הרחב יכול להיעזר בהם בלימוד הגמרא, והמעגלים של לומדי הגמרא הולכים וגדלים.
מי שיכול להמשיך לגדול, להיות לבקי בגמרא, לעמול בה ולקיים בה "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", ולצמוח להיות תלמיד חכם מובהק – תבוא עליו ברכה על גבי ברכה.
ובכולם מתקיים "יגדיל תורה ויאדיר".
ברכה והצלחה,
צבי קורן