התמודדות רוחנית עם נגיף הקורונה – הרבנית מרים רייסלר

קורונה

התייחסות רוחנית לקורונה – מתוך מסכת בבא קמא

החדשות בזמן האחרון בקשר לקורונה פוגשות כל אחד ואחת מתוך החוויות והמחשבות האישיות שלו ושלה, והדברים כבר לא רחוקים כפי שהיו לפני כמה שבועות אלא ההתמודדות היא כבר מקרוב. אישית כבר נפגשתי עם סיפורים של אלו שקרובים לי – מי שדואגת למחסור תרופות שחיוניות לה, מי שהאמא שלה בבידוד לאחר שחזרה מרומא, מי שהתבטל לה המסע לפולין, מי שבני משפחתו לא יוכלו להגיע לחתונה שלו, מי שהשכנה שלה חזרה לפני שבועיים מסין, ועוד ועוד. אחד הצמתים החשובים לי ביותר במסגרת הדיון בעניין זה הוא הלימוד שלנו יחד השנה סביב מסכת בבא קמא, מסכת שבחוויה שלי לא לוחשת אלא קוראת לי בקול, כאילו שהיא הוזמנה לנו ללימוד בשנה זו דווקא, לעת הזאת ממש. אני כותבת לכן מכתב זה מפני שרציתי לשתף אתכן במחשבות שעלו לי, מחשבות שמשולבות כל כך בלימוד איתכן, לימוד שבע"ה מוסיף לזכויות שבעולם להכרעה לטוב. כפי שעשה ר' יצחק נפחא, אחלק את דבריי לאגדתא ושמעתתא, ואחתור להגיע, בהשראה ממנו, לדברי חיזוק ונחמה.

א. הדבר באגדתא – "כנס רגליך" והשלכותיו

הנושא הראשון שבולט לי הוא סוגיית "דבר בעיר – כנס רגליך" )ס ע"ב(. אם בזמן הלימוד דברנו תיאורטית על הפחד ממלאך המוות שהולך ברחובות בגלוי, עכשיו הרעיון הזה נהיה לצערנו יותר מוחשי. הצעת הגמרא כבר מתחילה לפגוש אותנו בהוראות ממשרד הבריאות – עלינו לנסות לחשב מסלולים מחדש, כעין התנעה בשוליים, שמא יארע רע, הלא אין הבחנה במכת דבר בין צדיק לרשע (ס ע"א). בנוסף, אני מעריכה שוב את השילוב בגמרא בין היחס למה שקורה בחוץ עם מה שקורה בפנים. התיאור בגמרא נוגעת גם בניסיון להגיע לבידוד אולטמטיבי – "רבא בעידן דרתחא [=בעת כעסו של הקב"ה, בזמן מכת דבר] הוי סכר כוי [=היה חוסם את חלונותיו] דכתיב כי עלה מות בחלוננו", ולא ברור אם נכון עשה רבא בכך או נהג מתוך תחושה פנימית. האפשרות שנהג ממניעים נפשיים מקבלת חיזוק מתיאור הקושי הנפשי עם הבדידות – הרצון להיות בצוותא עם אנשים ברגעי האימה בזמן מכת דבר, כשהם תקועים בחדריהם. איך חז"ל הבינו את נבכי הנפש המפחדת, המתמודדת, הנכנעת לעיתים לדברים שהרופא אוסר עליה (ראו בפרק החובל, פה ע"א). נקודה נוספת בסוגיה התבהרה לי בימים האחרונים. ליד ההתייחסות לדבר, הגמרא מתייחסת לרעב, ונותנת עליו המלצה הפוכה – "פזר רגליך," כלומר, לברוח מן המקום. שאלנו תוך כדי הלימוד שלנו לפני כמה חודשים, למה הצמידו חז"ל את הדבר והרעב? עיון במצבנו כרגע אולי מאיר תובנות שחז"ל הכירו מקרוב – כשיש דבר ואנשים מוכנסים בביתם, הכלכלה מצטמצמת, העובדים הרגילים בשדה לא מסתכנים, ונוצר מחסור. גם כאשר נעלם הדבר, ייתכן והוא משאיר אחריו אותותיו בצורת מחסור במצרכים חיוניים אחרים.

ב. הדבר בשמעתתא – אשו כחציו או כממונו
כפי שכתבתי לעיל, תובנות אלו יוצאות באופן ישיר מן הדרשות עצמן על הדבר. אולם, עיון במסגרת הכוללת של הופעת הדבר בנזקי אש גם מביאה לחידוד תובנות והדרכה מעשית, כיוון שמחזק את השאיפה הגדולה בה פתחנו את השנה: "אמר רב יהודה: מאן דבעי למיהוי חסידא – לקיים מילי דנזיקין" )ל ע"א(. מתוך הבנת נזקי אש, וראיית הדבר כחלק מאותו נזק, נוצרת הזדמנות עבורנו לקחת את הנלמד באופן מופשט וליישם את הדברים ברגליים ובידיים, מתוך אמונה גדולה בחשיבות המקום שלנו במניעת נזיקין בעולם. שלא כמו בהמות דקות )עט ע"ב – פ ע"א(, אי אפשר לנו לחיות ללא אש. הדלקת אש היא הדבר האחרון שעושים לפני כניסת השבת והדבר האחרון שעושים בתום השבת – כי עבודת החול שלנו מתבססת על האש שאנחנו מדליקות בשגרה )שמעתי רעיון זה בשם הרב יעקב מידן(. אמנם היום יש לנו חשמל ולכן תודעת האש המסוכנת דעכה, אך התלות שלנו באש לא השתנתה – אם רק מחליפים אש בחשמל. "כי תצא אש …" – אש מתחילה כשאדם מדליק בתוך שלו, עושה מעשה שהוא לא רק מותר אלא חיוני, שהרי אי אפשר לחיות בלעדיו. אולם, כשהאש יוצאת מתוך שלו )שלא באונס גמור(, בכל זאת האדם אחראי, הוא ה"מבעיר את הבערה" שעליו נאמר "שלם ישלם", על זה שהיא מגיעה לשל חברו ושורפת לו את גדישיו. ראינו בלימוד שלנו שרב יצחק נפחא הסביר את הפסוק "כי תצא אש … שלם ישלם המבעיר את הבערה" בדרך שניתן לתאר כשניים שהם אחד. בשני פירושיו לפסוק הוא מקשר בין תחילת הפסוק לסופו. בהיבט הדרשני, הוא מסביר את הפסוק באופן שנותן נחמה – שהקב"ה שהדליק את האש שאכל את בית המקדש מחוייב בעתיד "לשלם", לבנותה, בתור המבעיר את הבערה. לאחר מכן מקשר רב יצחק נפחא בין תחילת וסוף הפסוק כדי להדגיש היבט משפטי – שהמבעיר את הבערה, למרות שהתחיל בשלו, חייב באשו משום חציו, כלומר – מכוח אדם המזיק. זו שיטת ר' יוחנן )כב ע"ב( שלמרות שלא אומצה להלכה מהווה הוה אמינא חזקה מאד – חובת האדם על אשו, שלא כשורו וכבורו, אינה רחוקה ממנו כממונו אלא שוכנת בו, בכוחו הוא. ובין אם אשו משום ממונו או משום חציו, הוא "המבעיר את הבערה", משפט שמדגיש את רמת אחריותו.

ג. דבר כאש, הלכה למעשה
רמת האחריות באש של מגפה היא נושא שראוי להדגשה, לא רק ממדרש הבריאות אך גם מבתי המדרש. כותבים בעיתונות על אלו שלא לוקחים ברצינות את הבידוד שהוטל עליהם – אך מתוך הלימוד שלנו, ברור כמה חשוב להוקיע התייחסות זו במרחב הציבורי. זה הזמן להקפיד במילי דנזיקין, למרות הקושי. כמו שקשה כל כך לאדם להגביל את עצמו בשימושו באש, גם האדם הנדבק מוצא את עצמו במצב לא פשוט – ההתכנסות לבידוד היא קשה פיזית ורגשית – מבחינת כלכלת המשפחה, השגת אוכל, הטיפול בבית, הריחוק מבני הבית ומקורביו, שלא לדבר על הפחד. למרות שקשה כל כך, ההגבלות שמוטלות על האדם הופכות אותו לאחראי, ללא יכולת טענה באונס של רוח לא מצויה או "צמרה צמורי" )ס ע"א(, בבחינת "מה כבר עשיתי?" (רש"י ותוס' שם).
זה מה שהוטל על הפרט, אך גם על הכלל יש חובות – כשיטת ר' יהודה שבתנאים מסוימים (אצלו היה מצות נר חנוכה – סב ע"ב), האחריות עוברת מן הפרט (החנווני) למשתמשים במרחב הציבורי (בעל הגמל). על כולנו, באופן כללי, לקחת לליבנו חובת הדיווח והבידוד אם נכפה עלינו, להיות ערניים, לגלות אחריות וגם להישאר בני אדם רגישים לזולת. להיות חסיד באהבת האדם תוך כדי הקפדה בריחוק במקרי הצורך. בפרט, עלינו לחשוב על חגיגות פורים הבאים עלינו בע"ה לטובה, הרי מדובר בחג שמהותו בחיזוק החברה והקשרים החברתיים. השקיעו זמן ויצירתיות להעלות דרכים מעשיות לשמור על החיבור החיוני והמשמח בין אנשים כשבו זמנית שומרים על עצמנו מנזיקין.

ד. התפילה, הלימוד והתקווה
כאנשים מאמינים, המפגש שלנו כיחידים וכקהילה בעת צרה מעלה בנו את הצורך בתפילה, צורך שמוליך אותנו לסוגיה אחרת שפגשנו. למדנו שכשיש מכת שחין, לעיתים צועקים בשבת ולעיתים אף מתריעים בשבת, הרי הדלת הננעלת אינה במהרה נפתחת )פ ע"ב(. חשוב להתפלל בכל עת, ובעוד עת. תענית אסתר עוד מעט עלינו, וראוי לראות בה הזדמנות להרבות בתפילות מיוחדות. אך תפילה – וגם לימוד תורה – הם לא רק צורך, הם גם זכות. עלינו לדאוג ללימוד התורה כמפעל קהילתי, לפני שמלאך המוות ח"ו יפקיד את כליו במקדשי המעט. ועלינו להתפלל מתוך אמונה ותחושת השליחות הגדולה שלנו כבני אברהם יצחק ויעקב להתחנן בפני בורא העולם שלא ייתן למשחית להשחית. ויהי רצון שהמחלה תיעצר בקרוב, ונזכה לקיים סעודות הודיה ותפילות כעין קרבן תודה, ברוח הדברים הכתובים בדף היומי של ימים אלו במסכת ברכות פרק ט'.

הרבנית מרים

לאירועים נוספים

החובה ההלכתית להתחסן – הרב שמואל דוד

22.02.2021

עמדת בית הלל – הנחיות לפורים תשפ"א

21.02.2021

חובת ההתחסנות במישור האישי והציבורי – מסמך הלכתי

17.02.2021

חזרה לכל האירועים - קורונה
דילוג לתוכן