אתא ההוא תלמידא א"ל: מ"ט דשביעתא? א"ל: השתא אמינא לכו מילתא דשויא לתרוייהו, אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא (סנהדרין לט ע"ב)
בהיותנו בשליחות בני עקיבא בסן פרנסיסקו, לאחר שפונינו מימית, נשאלנו: האם אתם חיים בארץ בזכות הכוח והכיבוש, או בכוח הזכות, ואם כן, מהי הזכות?
מצוות השמיטה היא המודל להשיב באמצעותו על השאלה. השמיטה הינה 'שעון מעורר' שיש סדר לבריאה, יש סיבה ומסובב, ועלינו לנהוג לאור ציווי ה' לאדם: "תן דעתך, שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך". גם בימים אלה, כאשר קיים ערעור על זכות הישיבה של יהודים בארץ, מציבה שנת השמיטה 'תמרור עצור', הקובע ש'בעל הבית' שאומר לאוכלוסייה בארץ לשבות ממלאכה, הוא שקובע מי יתגורר בארץ ואת רף התנהגות לחיים כאן.
מאז אברהם אבינו, נתפתח קשר משולש של העם עם הארץ:
הזכות הראשונה – דתית: ה' כורת עם אברהם ברית – "את כל הארץ… לך אתננה ולזרעך עד עולם"… לרשתה… כרת ה' את אברם ברית…'. ההבטחה עוברת ליצחק, וממשיכה עם יעקב – "ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם". הבטחה זו הוזכרה לאורך התנ"ך, כך שגם אם נחטא ונגלה, נחזור לארץ: "בקבצי את בית ישראל מן העמים… וישבו על אדמתם".
הזכות השנייה – היסטורית: זה אלפי שנים שישנו בארץ רצף ישוב עברי או יהודי, החל באבות, ולאחר שהתגבשנו במדבר, הוביל יהושע את העם להתיישב ברחבי הארץ. השיא שלנו כאומה מתייצב עם הקמת מלכות ישראל. אימפריות באו ונעלמו, אך הישוב היהודי בארץ ישראל שמר על הגחלת, בימי הרווחה ובזמן הפרעות, עד כי קבע מרק טווין: "היהודים… אפשר לדמות זאת לאבק כוכבים זעיר… המצריים, הבבליים והפרסיים קמו ומילאו את כדור הארץ בצלילים וביופי ואז נעלמו כחלום פורח…. כל הדברים שבעולם הינם בני תמותה מלבד היהודי…". את דבריו חתם בשאלה: "מהו סוד נצחיותו?"
הזכות השלישית – משפטית: הצהרת בלפור מ-2/11/1917 מהווה אבן דרך חשובה, מאז הצהרת כורש. בהצהרה נכתב: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל…". ההצהרה קיבלה תוקף משפטי בוועידה הבין לאומית בסן-רמו. ב-29.11.47 החליט האו"ם לחלוקת הארץ. בשל המתקפה שפתחו ערביי ארץ ישראל בתחילה ולאחר הכרזת המדינה צבאות ערב על יהודי ארץ ישראל, ולאור עקרונות המשפט הבינלאומי, הפכה תוכנית החלוקה חסרת תוקף. ממילא, ירדן הפכה להיות 'כוח כובש' בשטחי יהודה ושומרון שהחזיקה ממזרח לירדן, ונציג ארה"ב באו"ם, אוסטין וורן, כינה את פעולות ירדן "הסוג הגבוה ביותר של הפרת המשפט הבינלאומי".
במלחמת ששת הימים שוחררו חלקי המולדת בכלל ויש"ע בפרט, והסתיימו 'זכויות הכובש' הערבי, וחזרו לשליט הלגיטימי, ישראל. לכן אין המגבלות המפורטות באמנת ז'נבה מ-12.8.49 חלות על יש"ע. פרופ' סטפן שוובל, חבר ועדת האו"ם למשפט בינלאומי, קבע: "בהתחשב בעובדה שישראל הגנה על עצמה… והערבים תקפו אותה… לישראל יש זכות משפטית טובה יותר בשטח שנקרא פלסטינא, כולל מזרח ירושלים, מאשר יש לירדן ומצרים".
איך נכנסת השמיטה לקשר המשולש של העם והארץ?
כפי שפתחתי, שנת השמיטה מזכירה לנו למי שייכת הארץ – לאדון כול, שבחר לתתה לנו. לכן אתגר קיום השמיטה הוא לא רק שמירה על הלכותיה, אלא גם חיזוק הקשר שלנו אל ארץ ישראל והאמונה שלנו בזכותנו עליה, ומחויבותנו כלפיה.
ערב השמיטה הקודמת כתבה אשתי, הרבנית שושנה ז"ל, מאמר במסגרת 'בית הלל' על השמיטה והקיימות. היא הרבתה לעסוק בקשר בין הלכה לקיימות, ופעלה להעמיק הקשר בין האדם והאדמה בכלל, ובין היהודי וארצו בפרט.
במאמר ההוא עמדה הרבנית שושנה ז"ל על נקודות הקשר וההשקה שבין עולם הקיימות לעולם השמיטה. היא הציעה לקדם יוזמות שמיטה בעזרת ארבע שאלות המקובלות בעולם הקיימות. באופן דומה, אני מציע לנצל את שנת השמיטה כהזדמנות להתבוננות דרך ארבע השאלות בקשר שבינינו לבין הארץ.
א. "מה הצליח?" – האם הצלחנו לשמור על המולדת שהובטחה לנו?
ב. ככל שנחוש בהתרופפות האמונה בברית על הארץ, נשאל עצמנו: "מה מאתגר?" – כיצד מפיחים את החזון בקרב הציבור היהודי?
ג. עלינו להגדיר מהו אותו חזון משותף לפאזל הישראלי בארצו?
ד. מהו 'הצעד בר ההשגה הבא'? – כדי שהדברים לא יהיו 'קול קורא במדבר', אלא בהבנה כי שנת השמיטה אינה רק אי עבודת הקרקע אלא התעסקות מעשית בחיזוק אחיזתנו בארץ, ויציקת תכנים של חברה יהודית ערכית בתוך הארץ.
לסיכום, ההתיישבות בארץ הינה על בסיס הברית האלוקית. לאחר שהוגלינו, שבנו לארץ לאור ההבטחה 'עד עולם'. אין עם בעולם אשר יכול להתברך ברצף ההתיישבות היהודית בארץ לאורך אלפי השנים. גם במשפט הבינלאומי זכותנו הינה מוחלטת, איננו כובשים, אלא הריבון הלגיטימי.
השמיטה מזכירה את הפתיח: אם נזכור שהארץ של הקב"ה, לא נחוש שאנו כאן ב'זכות הכוח' אלא ב'כוח הזכות', שבצדה חובות. נותר לנו, חברי בית הלל, לא לשבת כצופים מן הצד, אלא להפעים את הלבבות של החברה הישראלית, ולהציב תוכנית עבודה הכוללת תכנים ברי קיימא לשנת השמיטה. כך, לא נהיה בבחינת עוברי-אורח בארץ, אלא מי שרואה בישיבתנו כאן מצפן עולמי שנועד לתקן עולם במלכות שדי.