- להגדיל את המעגל.
לא משנה מי מקבל את ההחלטות בתחום בית הכנסת שלכם בדרך כלל, הפעם צריך להכניס לתהליך ההחלטה עוד אנשים ונשים. אם זה תמיד הרב – תקימו צוות. אם זה תמיד ועדה – תזמינו עוד חברים. ואם זה תמיד אסיפת מתפללים – תשקיעו בלפרסם אותה ותבטיחו עוגה. אנחנו באירוע רחב ומורכב, צריך הרבה נקודות מבט.
- להחליט מי יחליט.
אי אפשר לדון ולהתלבט ולהעלות הצעות ורק אז להתחיל לחשוב איך בעצם תתקבל ההחלטה. זה מבלבל ומעיק. ההחלטה הראשונה שצריך לקבל היא מי יחליט בסוף. הרב? הצוות? המתפללים כולם בהצבעה? מה שמתאים לקהילה. אבל יוצאים לדיון על התוכן רק אחרי שהוסכמה המסגרת.
- לזכור את הפרטים שמסביב:
ילדים שאבא שלהם במילואים – מי יהיה איתם בהקפות, ישים עליהם עין ויכניס אותם ל"כל הנערים"? נשים שהאיש שאיתן (או הגרוש שלהן) במילואים – מי יעזרו להן להתארגן, יקחו להן את הילדים לחצי שעה כדי שיוכלו להגיע לשיעור, ליזכור או לתפילת נשים? פצועים מהקהילה – מי דואג שיוכלו להגיע לבית הכנסת? נפגעי טראומה – מה יעזור להם לקחת חלק? משפחות שכולות – מה יטיב איתן בחג הזה? משפחות חטופים – איך ירגישו הכי עטופות?
לכל קהילה רלוונטיות לפחות חלק מהשאלות, וכל קהילה צריכה לתת עליהן את הדעת כבר מההתחלה. לא להניח שהמארגנים יודעים לנחש לבד את התשובות הנכונות. לשאול, להגיד: חשוב לנו שתהיו חלק.
- לזכור את כל הקבוצות:
יש בתי כנסת בהם שמחת תורה הוא אירוע פשוט, יש תפילה בנוסח מוסכם וזה הכל. יש קהילות בהן שמחת תורה הוא איזון מסובך ומתוזמן בין אירועים שונים – המניין השקט והמניין המרכזי, תפילת הנשים ומוקדי עליה לתורה, תפילת ילדים וחלוקת שקיות. יש מקומות ששואפים שהכל יסתכרן ויגיע לקידוש משותף או לקריאת חתנים מאוחדת, ויש שבהם כל קבוצה מנהלת את הלו"ז שלה. כך או כך, בתהליך הקהילתי צריך לשמוע את נקודת המבט של כל אחת מהקבוצות, את הצרכים, הרצונות והחששות.
(ועוד קבוצה שצריך לזכור, זה את המארגנים. כל שנה, והשנה במיוחד. להגיד תודה).
- להקדים לשמוע את הקולות הקשים:
כמו בכל דיון, גם כאן יש קצוות. יש את מי שלא רוצים לשנות דבר ואף רואים בכך סימן של כניעה, ויש את אלה שרוצים לשנות או לבטל הכל וחוששים מחוסר רגישות לכאב. גם אם יש בקהילה התנגדות לשמוע את הקולות הקיצוניים, שעלולים להיתפס כמאיימים או מרגיזים, אל תתפתו לדחוק אותם החוצה. ככל שתתקדמו בדיון בלעדיהם, עולה הסיכוי שהם יצוצו בקול גדול אחרי שכבר תחליטו מה עושים, ויטרפו את ההסכמות שהושגו. להפך: כדאי לשלב כמה שיותר קולות. להקשיב לחששות. להקשיב לכעסים ואי-ההסכמות. זה גם מחכים וגם משתלם.
- להאמין בביחד:
משהו קורה לנו כשאנחנו מרגישים חלק מדבר גדול. זה מחזק. התכנסות קהילתית מחברת את הכוח של היחידים למשהו רחב יותר, ומחברת אותנו אל המשמעות שמעבר לקשיי היומיום. כדאי, בתוך כל מורכבויות התכנון, ליצור בשמחת תורה איזה רגע כזה. משהו שעושה כל הקהילה ביחד. שום תוכן לא יתאים במאה אחוזים לכל אחד ואחת מהנשמות המרכיבות את הקהילה שלכם, אבל כולם ירגישו את ההד שעולה מהתכנסות של כל מי שבחרו להיות קהילה ועברו בה את השנה הזו.
- להחליט החלטות לשנה הזו:
אין לנו פרספקטיבה, וזה בסדר. אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. לשנה הבאה נצטרך לפתוח הכל מההתחלה. לכתוב תפילות חדשות (תפילות הודיה, בע"ה) לארגן לו"ז חדש. וזה בסדר.
- לא לדרוס איזונים שהושגו בעמל ובעדינות:
למול הצורך הטבעי בהתאחדות קהילתית בשעת חירום, יש להיזהר לא למחוק בשמה את הצרכים של קבוצות מיעוט. למשל, קבוצות נשים שבנו במשך שנים את מקומן בלו"ז ובקונצנזוס, ושואבות מהתכנסותן הרבה כוחות נפש. וכשבוחרים את מי להוקיר, לזכור גם את הנשים ואת הנוער שתרמו ועברו הרבה השנה. צריך לשמור על מה שנבנה, ולזכור שאחרי הכל יש גם את שנה הבאה.
- להעזר בחומרים שהוכנו, אבל לא להצמד אליהם:
אנחנו בארגון רבני ורבניות בית הלל יצרנו אסופה של תכנים, הצעות ונוסחים שיכולים לעזור לקהילות ליצור את התמהיל הנכון להן בשמיני עצרת המתקרב. גורמים אחרים יצרו גם הם תכנים דומים. אל תירתעו מלקבל חלק מההצעות, ולא אחרות; לקחת משהו מפה ומשהו משם. העיקר שיתאים לקהילה, יחזק ויסייע להתחבר יחד השנה.
- לדעת שבסוף, אחרי כל ההיערכות והחשיבה, החג לא יהיה בדיוק כמתוכנן. לא בפועל ולא בתחושה. ככה זה.
ואחד בונוס:
השנה, בלי אלכוהול.
השילוב בין רגשות קשים וסותרים, מצב מתוח וכאוב, ואלכוהול – לא מבטיח טובות. בואו נשמור אותו להזדמנויות מתאימות יותר.
