פסח הוא חג של חירות, של גאולה, של יציאה משעבוד, אך יחד עם כל זה, ואולי לפני הכול – פסח הוא חג של ילדות ולידה.
פסח הוא הרגע בו עם ישראל יוצא ממצרים, גוי מקרב גוי, כמו עובר היוצא מרחם אימו. כשאנו חוגגים את חג הפסח, אנו למעשה חוגגים את יום הולדתנו כעם. וכך המאורעות המתרחשים בעקבות יציאת מצרים, הם למעשה חוויות ילדותנו הקולקטיבית כאומה. משה נושא את העם כאשר יישא האומן את היונק. והקב"ה מוביל אותנו בתום ילדות, כשאיננו יודעים באמת איך, לאן או מדוע. כיום ידוע לכולנו כי חוויות ילדותנו מעצבות אותנו הרבה יותר מכפי שניתן לדמיין. לצד התום, הרוך והצחוק בילדות, ברור כי בתקופה זו בחיינו יש גם אלמנטים של קושי, אתגר, פחד ואף שבר. כדי לצלוח את הילדות בצורה מצמיחה, דרוש תמיד לפחות מבוגר אחד שיאהב וילווה, יתמוך ויעודד, ידרבן ויאמין – מבוגר שינכח.
אם נביט רגע באותה אומה-ילדה שזה עתה נולדה, מתוך הקטסטרופה של חורבן מצרים, עם הפליאה העצומה למול היד החזקה – לא יקשה לדמיין גם כמה פחד ודאי עטף את אותם עבדים-עד-אמש, שנקראו לעזוב את כל המוכר להם, ופשוט לצעוד אל עבר הלא נודע, בעקבות משה וא-לוהי אבותם.
לא קשה לדמיין את הבלבול והתהייה, לא קשה לדמיין את הספקות, ואולי אף העצב, שכן סביר להניח שרבים גם נותרו מאחור במצרים, או נשמטו או אף אבדו בדרך.
ודווקא משום שחוויות אלו נטמעות בנו עמוק יותר מכפי שהורגש, ודווקא משום שהילדות היא כה מכוננת בזהותנו האישית והלאומית, ודווקא משום שכל שנה ושנה אנו מזכירים, מספרים וחוגגים את לידתנו-חירותנו – חז"ל קוראים את הפסוק, ומזמינים אותנו למסע תרפויטי אל עצמנו ואל ערש אומתנו – לראות את עצמנו יוצאים ממצרים, כי אנחנו יכולים וצריכים להיות גם המבוגר שמלווה את חוויותנו כאומה.
כשאנו מצוידים במבט הזה, אין זה מפתיע שאת החובה לראות את עצמנו כיוצאים ממצרים לומדים חז"ל מפסוק העוסק בשיחה בין אב ובנו – נפשיים וממשיים כאחד. הפסוק מספר שבעת חגיגות הפסח לדורות, יגיד איש ישראל לבנו: "בעבור זה עשה ה' לי". בכל שנה ובכל דור, אנחנו חוזרים ברוחנו-נפשנו אל ילדות האומה, ויודעים להסביר לילד שבתוכנו בפנים: מה כל המהומה הגדולה הזאת שא-לוהים מוביל. הקושי להיוולד, לגדול, לצאת? בעבור זה הכול נעשה. זה שווה את זה, זה כדאי, זה גדול יותר ממה שנדמה. ומהו אותו "זה"? אותם דור ודור, אותם אב ובן ממשיים, שגם שלושת אלפי שנים לאחר מכן, יושבים ומספרים, עם חוויות הדור שלהם.
במבט הזה, כשהאדם רואה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אין הוא רק מקבל מהוד הקדומים של בני החורין. הוא מסוגל להטעין דורות אחורה, בפרספקטיבה בת דורו, וכמו בהיזון חוזר, להיות זה שיוצא ממצרים, חזק יותר, מבין יותר, שלם יותר. בצורה זו, אנו כמו לוחשים חזרה לאותם הילדים היוצאים ממצרים: אתה לא לבד, אני איתך. דורות על גבי דורות עוד ייצאו ממך ויספרו על גבורתך. אתה לא לבד, אני צועד איתך. בעבור זה, בעבורנו אנו, בעבורי – זה שווה את הכול. ומתוך כך לשוב לדורנו-אנו וללחוש לעצמנו: אנחנו לא לבד. גם מה שאנו עוברים כעת, עוד יתברר כשלב נוסף בדרך אל הגאולה, בדרך אל "בעבור זה".