"וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" – אלה דם הפסח ודם המילה. כלומר: דם הפתח.
פסח עוסק כולו בפתח, ביציאה, בנקודת הגבול שבין הפנים לחוץ.
יציאת מצרים התרחשה בעצם בשני הכיוונים: החוצה, כמובן, אל המדבר – אבל גם פנימה, אל תוך הבית. לצאת ממצרים אפשר רק לאחר שנכנסים אל הבית וחותמים את פתחו בדם הברית. זה נכון לגבי כל משפחה באותו ליל השימורים, וזה גם נכון לגבי כל המבקשים לבוא בברית הגדולה: הדרך החוצה אל החירות עוברת בפנים.
וזה נכון, מסתבר, גם לגבי ישראל תשפ"ד: הדרך לחירות מהשעבוד שהשתעבדנו לו – שעבוד לשקט מדומה, לביטחון מדומיין, לדרכי חשיבה לא תקפות – הדרך החוצה עוברת בפנים. ובין שני הכיוונים – החוץ והפנים – נמצא הפתח.
בשמיני עצרת, "בצאת השנה", ביום האחרון של הרגל האחרון – אירע לנו היפוך מדויק של ליל פסח, הלילה הראשון של הרגל הראשון. במקום ליל שימורים, מצאנו את עצמנו ביום הסתר פנים, ובמקום דם על המשקוף שמונע מהמשחית לבוא, ניתנה למשחית רשות, והמשקופים מלאו דם אחים ואחיות.
בליל הפסח, נתינת הדם על המזוזות והמשקוף ביטאה חירות, חיבור ולידה מחדש. לעומת זאת, ביום שמחת תורה העצוב – דם המשקופים היה דם של מוות – של שבי, בדידות ואובדן.
ומכיוון שהדרך לחירות עוברת בשתי התנועות המנוגדות – פנימה והחוצה – אנחנו עוסקים בהן מאז אותו יום מר: החוצה אל אויבינו, ופנימה אל תוכנו – לשוב להיות כחבורה שמנויה יחד. מותנינו חגורים, נעלינו ברגלינו ומקלנו בידנו – בחיפזון נוגעים יחד בעצם היותנו, ונזהרים שלא לשבור.
וכעת בפנינו ליל הסדר – פתחו וראשיתו של הזמן. בפתח הזה אנו מנסים להניח, במקום דם, מילים – מילים של ברית, אמונה וכאב.
גם בפתחים הפיזיים הניצבים בין התנועה פנימה והתנועה החוצה, אנחנו מציבים מילים של ברית: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד. זו גם הקריאה שנצעקה מעבר לפתחים הנעולים באימה, ושסיפרה על אחווה והצלה.
המזוזה נמנתה על ידי הרמב"ן כאחת המצוות המזכירות את יציאת מצרים, שכן המזוזה נזכרת בתורה רק בהקשר של יציאה לחירות – בסיפור ליל פסח במצרים וברציעת עבד המסרב לצאת מבית אדונו. התפר בין החוץ לפנים, אומרת התורה, הוא נקודת חירות. משהו מתחולל בה, חושף יסודות עומק, מציב דרישה של זהות.
מן הדם אשר נשפך בסף – סף הבתים הפרטיים וסף הבית הלאומי – עלינו לתת מילים חדשות של ברית אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת. אֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת – הצד הימני והצד השמאלי, השותפים שניהם בברית הדמים; אֶל הַמַּשְׁקוֹף – החלק העליון המשקיף ממעל – המנהיגות, החזון. כולנו יחד על הסף, ואם נדע להיכנס בברית – נדע לצאת אל החירות.
*
בליל הפסח – מה נאמר?
פסח, מצה ומרור.
ובמזוזת הפתח – מה נאמר?
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.
בְּכָל לְבָבְךָ – זו המצה, לחם האמונה, לחם חיפזון, כמו ליבנו הנחפז בימים אלה בין דאגה ותקווה ואין לו מנוחה.
וּבְכָל נַפְשְׁךָ – זה הפסח, שניתן דמו אל הפתח, והדם הוא הנפש, ונפשנו יצאה בדברו, ודמנו מור עובר על כפות המנעול.
וּבְכָל מְאֹדֶךָ – זה המרור, שהמר לנו, ובכל זאת, על כל מידה שהוא מודד לנו, נודה לו במאוד מאוד.
ועל שניהם מה נאמר?
וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.