אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה התפללתי את ההלל אחרי שביקרתי בבית החולים 'איתנים'. המילים: "אָנָּא ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי" ו"שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי" קיבלו משמעות עמוקה נוספת וחדשה.
גם בקריאת ההלל בלילה הזה, בליל הסדר (תשפ"ד), הפסוקים שמבטאים את המיית הלב שלנו, מקבלים רבדים נוספים של משמעות. המילים: "אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי", כאילו נכתבו על מצב החטופים, וכפי שמנסח זאת הרש"ר הירש: "כשבאו אלי חבלי מות, יסורי שאול וצרות, ואני הולך מצרה אל יגון, קורא אני אל ה' לעזרה, ואז נמצא לי ה' חנון וצדיק, ובהיותו א-לוהינו, הרואה בנו פרי ממשלתו, הוא עושה עימנו חסד כאָב עם בנו".
במחצית הראשונה של השנה האחרונה, מליל הסדר האחרון ועד לשמחת תורה, דימינו שאנחנו במקום מוגן ובטוח, והפילוג שלט בנו. בבוקר שמחת תורה נפלנו למיצר גדול – כאב שאין לו סוף. את המילים "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחַב יָהּ" יש המפרשים (אב"ע) שה' ענני בכך שהרחיב את המיצר. עם זאת, אני מזדהה השנה עם פירוש אחר, שבו המרחב הוא המרחב האלוהי, ומתוכו מגיע המענה. מעשי ה' אמנם מלווים בייסורים ומכאובים, אך יש בהם מבט אל הנצח: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. יַסֹּר יִסְּרַנִי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי".
ואולי דווקא ההלל שנאמר בליל הסדר – הוא הוא שתואם את מצבנו הלאומי השנה. הלל שיש בו לא רק שבח והודיה, אלא הלל מחולק וקטוע; הלל שאמנם יש בו שירה, אבל בין חלקיו אנחנו אוכלים גם מצה ומרור; הלל שנחלקו בו הפוסקים לאורך הדורות האם ומתי יש לברך עליו.
ההודיה, מתוך הפרספקטיבה של שנה זו דווקא, היא על הרגעים בהם זכינו השנה לישועה, שאנחנו מבינים כעת עד כמה אינה מובנת מאליה; והיא מלווה ברחשי לב ובתפילה שלא נחווה שוב רגעים של הסתר פנים. בזמן חירותנו השנה, אמירת ההלל תדייק עבורנו את התפילה ואת משאלת הלב שנזכה בקרוב לחירות ולגאולה.