וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כׇּל־יִשְׂרָאֵל׃
שנה של מורא גדול. שנה של יד חזקה. שנה שעיני כל ישראל מביטות, קרועות, מתקשות להאמין לכל מה שהן רואות.
אם לא יקרו שינויים משמעותיים במצב הבטחוני, תתקיים קריאה בתורה בבוקר שמחת תורה. נסיים את הקריאה בתורה ונגיע לאותם פסוקים ששמענו בלב כל כך כבד לפני שנה, או אולי לא שמענו אותם כי היינו בממ"ד, ואולי לא שמענו אותם כי היינו באוטו בדרך לשטח כינוס.
מיום שקיבל עם ישראל את מחזור הקריאה הבבלי, המשלים מעגל כל שנה, למדנו להטעין את פרשיות התורה בטעם ובניחוח של עונות השנה: בורו של יוסף פיתח קשרים בתודעתנו אל נרות חנוכה, בגדי הכהונה משוחחים עם לבוש המלכות של אסתר, נאום התוכחה של משה מהדהד את קינת איכה, וכן הלאה.
נראה שהיום הנורא, שמחת תורה תשפ"ד, יצבע בצבעים חזקים את כל ימי שמחת תורה בטווח הנראה לעין – ומאידך, האסון והשלכותיו לא ימנעו מאיתנו להמשיך לקרוא בתורה בחג זה, להשלימה ולהתחילה מחדש כל שנה.
לכן, נראה שאנחנו זקוקים למחשבות של חיבור בין הקריאה החגיגית לזכרונות הקשים. עלינו להביט בפסוקי סוף ספר דברים ותחילת ספר בראשית במבט החדש שרכשנו בדמע בשנה האחרונה, ולחפש בהם משמעות וכוחות לאתגרים הנוכחיים. מתוך החשכה אנחנו מבקשים לקום בחג בבוקר ולהתחיל מבראשית.
א. וזאת הברכה:
בין הנחיית ה' למשה לעלות להר בו ימות ובין עלייתו בפועל מפורטות ברכות השבטים (דברים ל"ג). הן קוטעות את תהליך הפרידה גם עלילתית וגם סגנונית; עלילתית מקומן ההגיוני יותר היה לפני הציווי על העליה, וסגנונית הן שיריות ואף חידתיות. שיבוצן כאן מעלה את התחושה כאילו משה בדרכו אל הר נבו עובר בין כל השבטים, משל היה אוסף כוח מכל שבט לעלות אל ההר, או מלקט איכויות יחודיות מכל שבט על מנת להעביר אותן במבטו אל נחלותיהם העתידיות בארץ כנען. ואולי להפך, השבטים עומדים בדרכו של משה אל הר נבו כדי לקבל ממנו עוד חיזוק אחרון לפני הפרידה, לפני ההתמודדות הקשה הצפויה להם.
קריאת ברכות משה לשבטים מעוררת השנה לראיית הברכה הצפונה בכל חלק וחלק מעם ישראל ומאזרחי ישראל, והכוח שניתן לשאוב דווקא מהגיוון הפנימי של העם. נביט במשה רבנו המעפיל אל פסגת הר נבו כמעין חלוץ היוצא ראשון אל כנען, לא בגופו אמנם אבל במבטו הרואה את היעד נכוחה. מבטו של משה מפסגת הר נבו – כפי שמפורט בפסוקים האחרונים-כמעט של ספר דברים – ראה הרבה מעבר למה שביכולת עיניים אנושיות לראות: וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל־הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת־כׇּל־הָאָרֶץ אֶת־הַגִּלְעָד עַד־דָּן׃ וְאֵת כׇּל־נַפְתָּלִי וְאֶת־אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כׇּל־אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן׃ וְאֶת־הַנֶּגֶב וְאֶת־הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד־צֹעַר (דברים ל"ד). המילים מחברות את שמות השבטים לאזורי הארץ, ורומזות לנו שהמבט הזה מעביר כבר משהו ממהותם אל המקום אליו הם הולכים. התחושה היא שבדרכו ליקט משה מכל שבטי ישראל איכויות הצפונות בהם, והתעלה מכוחם ובשליחותם.
נראה את בבואת עלייתו של משה בכל היוצאים לקרב מתוך קריאה זו בשמחת תורה של השנה שעברה, עם ברכת ההשתתפות של כל "שבט" בשליחותם הקדושה.
ב. ושמה לא תבוא:
סופו של ספר דברים קורע את הלב. תמונתו האחרונה של משה על הר נבו, קרוב כל כך אל הארץ אליה יוצא ליבו אבל לא יכול לעבור אליה, מייצגת את כל האצילות והטרגיות שבדמותו. מותו על סף הגשמת החלום וקבורתו הבלתי נודעת משלימים תמונה של כאב עמוק.
השנה, יותר מכל שנה, הכאב הזה ינכח בנו בקריאת התורה. הכרנו השנה רבים שמתו קרוב כל כך אל מקומם, קרוב אל הבית עליו נלחמו ואליו כמהו להגיע בחזרה, או קרוב כל כך ליעד אליו כספו – חתונה, שחרור, חיים. הכרנו את המאמץ ההירואי להביא כל חלל וחלל לקבר ישראל בכבוד, במאמצים עצומים ותוך סיכון נפשי ופיזי. הכרנו את הערך העצום של הקבורה, שסוגרת מעגל ומאפשרת את תהליך האבל וההשלמה, והכרנו את חסרונה כשהיא לא אפשרית.
קריאת פסוקי מות משה מעוררת לכבד את זכרם של ההרוגים שלא זכו עדיין להגיע לקבר ישראל, ואת כאב משפחותיהם. עוד לפני המלחמה, יום פטירת משה רבנו – ז' אדר – התקבל כיום המוקדש לחללים שמקום קבורתם לא נודע ולהוקרה לאנשי ונשות "חברא קדישא", המסורים להבאת נפטרים לקבר ישראל. השנה במיוחד, מעוררים הפסוקים להוקיר את החיילים שחירפו נפשם לחילוץ גופות במבצעים נועזים ואת כל השותפים במערך הזיהוי והקבורה. נתחייב – בדרכי הקב"ה בעצמו – לא להרפות ממאמץ זה.
ג. לכל המורא הגדול ולכל היד החזקה
"וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כׇּל־יִשְׂרָאֵל":
שנה של מורא גדול, שנה של יד חזקה, גורמות לנו לשאול את עצמנו האם השילוב הזה היה כאן תמיד, בפסוקים. כי נראה שרק השנה אנחנו מבינים באמת איזה שילוב זה, מורא גדול ויד חזקה. מורא מילא את ליבנו, תערובת של פחד מכל הרוע התוקף אותנו לצד יראה מעוצמת ההיסטוריה המתהווה סביבנו ומטלטלת אותנו. יד חזקה גילינו, יד אחים מושטת, יד שלא נסוגה אחור ולא רועדת על ההדק, כשדור הגבורה רץ אל קו האש להציל ולהלחם. לעיני כל ישראל – הכל כל כך מצולם, מתועד, נחווה בזמן אמת כמעט. האירועים הגיעו לעיניים של כולנו, במידה זו או אחרת, וצרובים שם עמוק.
הפרשנים מציעים הצעות רבות להבנת המורא הגדול והיד החזקה שמוזכרים כסיכום מפעל חייו של משה.
חלק משמעותי מהן קשורות למלחמה והצלה – היד הגדולה היא ידו של משה בהניפו את המטה לקרוע את ים סוף , או כשהיו ידיו אמונה עד בוא השמש במלחמת עמלק . משה נלחם למען עם ישראל.
והמורא הגדול – יש המפרשים אותו כהתגלות בהר סיני, שעוררה יראה גדולה, ויש מפרשים שהוא קשור להליכה הארוכה במדבר "הגדול והנורא". המורא קשור לזעזוע שבמפגש עם נוכחות ה', או לקושי הממושך שנובע מגזרתו. משה היה עם העם כאן וגם כאן.
ויש מדרש הקושר את היד החזקה דווקא לשבירת הלוחות – משה מתואר כנאבק עם הקב"ה כביכול (!) או עם 70 זקני ישראל, על תפישת הלוחות ושבירתם . כשנוצר שבר גדול, משה מוצא את הכוח להלחם על עם ישראל, ומתוך השבר יגיע התיקון.
בקריאת פסוקים אלה נפגוש בהם את המורא, החוזק והשבר שהם מנת חלקנו בשנה האחרונה; נקדיש מחשבותינו לכוחות הגדולים שנמצאו בנו – להלחם, לירא, ולחיות עם כל מה שראו עינינו השנה.
ד. מבראשית – תוהו ובוהו ואור
צריך להתחיל מבראשית. בשנים כתיקונן, קריאת פסוקי הבריאה היא רגע שיא בתפילת החג, רגע בו אנו זוכים קצת להיוולד מחדש. השנה, אולי יהיה קשה לחוות את הלידה הטהורה הזו, בעוד הזכרונות טריים כל כך. אולי נמצא יותר חיבור אל המצב הכאוטי המתואר בקצרה: תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם.
שמחת תורה דאשתקד היה כעין מצמוץ בעין העולם, רגע בו אלה היו המרכיבים שמילאו את המציאות: תוהו ובוהו וחושך ותהום.
היינו שם.
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (בראשית א').
גם שם היינו: ברגעים שבהם למול כל החושך והכאוס נהיה אור. הופיע טוב.
הגבורה הבלתי נתפסת, הערבות ההדדית הסוחפת בארץ ובתפוצות, האהבה שנלחשת מבעד לזוועות. ראינו רגעי טוב נוצצים באור יקרות.
" וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (שם).
גם שם היינו: בבהירות המוחלטת המבדילה בין אור ובין חושך, בין טוב ורע, ובבחירה המוחלטת בטוב.
קריאת פסוקים אלה השנה היא הזדמנות לייחד מחשבתנו לאותם רגעי אור, לאותם יחידי סגולה שהאירו כזוהר הרקיע באפלת אותו היום, ולמחויבות שלנו לבחור בטוב.
ה. קום עבור את הירדן הזה
אחרי צער הפרידה ממשה וכאב מותו על הר נבו, אחרי הצלילה אל החושך הטובעני ובקיעת האור והטוב, אחרי כל המעגל הזה שעברנו – ההפטרה:
משה מת, היא מבהירה מיד במילים הראשונות. הרועה איננו, התורה נחתמה, אור החמה של נבואת משה כבה. אבל יש משימה לעשות, וצריך לקום ולעשותה. יהושע נדרש לקום ולהנהיג. יש נהר לחצות, אבל יש גם הבטחה: "לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ. חֲזַק וֶאֱמָץ" (יהושע א').
יהושע יוצא למלחמה על הארץ, עם הבטחה אבל גם עם דרישה: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (שם).
ואנחנו, שכבר יבשו עינינו מדמעות, ניקח אל ליבנו את המילים הבאות: "הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ".