"…רק למַעֵט ניגונים
עד יימלא פינו שחוק ורננים
ומחה ה' דמעה מכל פנים"
(מתוך הפיוט 'אתן צדק לפעלי' לערבית של שמיני עצרת)
הימים הנוראים וחג הסוכות, החוצצים ביננו ליום שמיני עצרת ושמחת התורה, מספקים לנו תירוצים להדחקת האתגר הסבוך של עיצוב אופיו של היום – שנה לאחר שהומט עלינו חורבן ביום חגנו.
המשימה נכבדת, מביכה וקשה, אך היא עומדת לפתחה של כל קהילה וכל בית כנסת, ואולי לפתחו של כל יהודי. לכן התעוררנו כבר עתה בארגון 'בית הלל' להעלות מחשבות לקראת יום החג שהפך עלינו ליום טבח, כדי לפתוח דיון, להתסיס רעיונות ולוואי גם להביא ליצירה יהודית וישראלית משמעותית במילים, בהנהגות ובניגון, ששורשים להן במסורות היום.
בביתם של המשוררת רבקה מרים והכנר יהושע רוכמן היו מספרים שבאמצע אחת ההקפות של שמחת תורה באחת העיירות התנפלו פורעים על בית הכנסת. בשמחת תורה בשנים שלאחר אותו פוגרום, כשהיו מתפללי אותו בית הכנסת מגיעים לאותה הקפה, היו מפסיקים את הריקודים, דופקים על השולחן, קופאים ושותקים, ואחר כך היו ממשיכים בהקפה הבאה. האם נקפיא את כל הקפותינו בחג שמחת תורה הקרוב? האם נשבית אותן בשנה הקרובה? כמכוות היכר לאורך שנים?
החגים – בין שהם מן התורה, כשמיני עצרת, ובין שהם פרי מסורת מאוחרת, כשמחת תורה – חרוטים במחזור השנה היהודי ועל לוח לבו של היהודי, והם עמדו לישראל גם בעיתות פורענות ומשבר. לפי עדויות מן הגטאות, אפילו בימות האופל של השואה התאמצו יהודים יתומים, שכולים ורצוצים למצוא בעוניים נחמה בשיור התורה הזאת ביום שמחת תורה. כבנים למורשת עמוקה, מחיה ומחייבת זו נקרא גם השנה ביום זה מקרא קודש; גם בפתח הסתיו הזה נזכיר בו גבורות גשמים ונפייט בתיקון הגשם ובתפילת גשם; וגם בתום שנה קשה זו נבטא את שמחתנו בסיום מחזור הקריאה בתורה ובהתכפת התחלתה להשלמתה. צוררנו ביקשו לחבל ביום שבתנו וחגנו דווקא, ואנו לא נחדל לדבוק ביום זה בהלכותיו ובמסורותיו. ההלכה קובעת שאין אבלות בפרהסיה בחג, ולכן יש המבקשים שלא לשנות מהחגיגה הרגילה.
בוודאי לא ראוי לצאת במחולות ברשות הרבים, אך גם בין כותלי בית הכנסת לא ראוי לנטות לצד זה באופן מלא ביום המר הזה. בעמידתנו הכנה נוכח פני ה' נביא אל חגנו, אל תפילותינו ואל הקפותינו את השבר ואת הדמים שעדיין שותתים בגוף ובנפש של המכונסים בקהילותינו, בקהילות שגלו ובאלו שבמקומן, בארץ ובתפוצות, את זעקת החטופים, את מצוקת השכולים והפצועים ואת מסירות הלוחמים ובני משפחותיהם. גם אם לא תוחצן האבלות במלואה, שמחת חגנו זה תהיה ממועטת ומופנמת, שכן יד ביד עמה ייכנסו לבית הכנסת גם צריבותיה של הטראומה.
האם יוכל יום אחד להכיל מצבי נפש והלכי רוח מקוטבים כל כך?
מלוח השנה אנחנו מכירים את סמיכות הימים של תענית אסתר לחג הפורים ואת סמיכותו של יום הזיכרון ליום העצמאות, סמיכויות שאולי הן באות לאזן ולהדגיש זיקות, אך לא לכול הן קלות. בכל זאת אפשר לחוש באיזו איכות יהודית שורשית במורכבות שקרבת הזמנים הללו אוצרת בתוכה. אולם האם אפשר להעמיס הפכים רגשיים כאלה על יום אחד ובזיכרון טרי ונוכח כל כך?
אכן, מוכרים לנו ערבובי תוגה ואבל בעת שחתן וכלה מעלים את זכר החורבן על ראש שמחתם או הפיוטים הנאמרים לאחר סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים המבטאים את דאבת הלב מעת חסרנו אותה. האם נמצא גם בין חרכיו של יום שמיני עצרת פנים מגוונים שאליהם נוכל לצקת את מה שרוחש בנו השנה?
עיון בתפילותיו, פיוטיו והנהגותיו של יום זה שנצטברו במהלך הדורות, מתברר שהוא אוצר בקרבו אפשרויות מסורתיות מגוונות ביותר.
חג שמיני עצרת המופיע בתורה שבכתב לא הצטיין באפיון מיוחד מלבד שמו, 'עצרת', מלבד היותו מקרא קודש שמצווה לשמוח בו ומלבד קורבנותיו. כבר שבנו בו מן הסוכות הביתה, וכבר הנחנו את לולבינו ושאר מיניו. שום מצווה אינה מייחדת אותו.
בשכבה התנאית הוטען עליו אופי ייחודי, הקשור בעיתויו בפתח ימות הגשמים. במסכת תענית נקבע שבו יתחילו להזכיר גבורות גשמים. פייטני הדורות הבאים העשירו את אמירת 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בתוספת תחינות מפויטות לחיים הכרוכים בשפע מטרות שמים. מבין שיטיהן אפשר לשמוע את רטט אי-הוודאות של הנזקקים לגשם התלויים בחסדי שמיים ואת רעד הדין המאפיין את הימים הנוראים.
גוון שונה לחלוטין הוטען על יום זה במהלך הדורות הבאים בהדרגה. שמיני עצרת (או למחרתו – בגלויות) הפך להיות חג שמחת תורה. לפי ספרו החשוב של א' יערי 'תולדות חג שמחת תורה' לא ידוע לנו על חגיגת חג שמחת תורה בשמיני עצרת בארץ ישראל לפני המחצית השנייה של המאה ה-16. אמנם בבבל סיימו ופתחו את התורה בשמיני עצרת עוד בתקופת התלמוד הבבלי, אבל הכינוי 'שמחת תורה' שימש לציון החג בארץ ישראל, בספרד, צרפת ואשכנז רק לאחר תהליכים ארוכים, של אימוץ המתכונת הבבלית לחלוקת התורה לחמישים וארבע פרשיות הנקראות במחזור שנתי שראשיתו וסופו נעוצים ביום שמיני עצרת.
יום שמיני עצרת הניטרלי והפתוח של המקרא, שעליו הטעינו חכמים את משאלות הגשם, הועמס במטעני משמעות ובטעמי רגש נוספים כשצורף אליו חג שמחת תורה: בעיקרו הפך היום הזה בארץ לחג של שמחה בהשלמת הקריאה בתורה ושל שמחה שבהתחדשות המחזור הבא.
בצד אלה מצויים בפיוטי העדות השונות גם ביטויים לעצבות עקב הסתלקותו של משה, שמסופר עליה בסוף פרשת 'וזאת הברכה', ושגם הפטרת היום פותחת בה. כבר בסוף הפיוט הקדום של הקליר 'אשר בגלל אבות' נאמרים דברים על מות משה, ועליו נוספו קינות של ממש בדרום צרפת, בצפון אפריקה ובאיטליה. אלו נאמרו במנהגים שונים סביב סיום התורה או אחרי ההפטרה. קהילות שונות יצרו מגוון תמהילים ודגשים – אלו הדגישו את השמחה בתורה, ואלו את הצער בהסתלקותו של הרועה הנאמן. חלק מן הפיוטים הללו נכתבו בארץ ישראל, שבה שרר המנהג לסיים את מחזור הקריאה בתורה במשך כשלוש וחצי שנים. במקורם היו חלק מהפיוטים האלו קרובות לסדר 'וזאת הברכה', שבארץ ישראל היה נקרא בכל מחזור במועד אחר בשנה, פיוטים אחרים שעסקו בפטירת משה נועדו מראש לז' באדר, יום פטירת משה לפי המסורת. משנתקבלה המסורת הבבלית ויום שמיני עצרת, או למחרתו, הפך להיות היום הקבוע של סיום התורה ותחילתה, הועברו פיוטים אלו לחג שמחת תורה, ובזקו עליו תבלין של תוגה. בספר "שירה של פרשה" פרופ' שולמית אליצור מוסיפה על כך שכותבי הפיוטים על מות משה אינם מקוננים רק על האיש משה; יש בהם קינה על עצם המוות שאליו נידון כל חי, שהרי "משה מת – מי לא ימות?"
אכן רובנו מכירים את שמחת תורה כחג של ריקוד שמח וקצבי, כחג מוחצן יחסית שנהגו בו גם חריגות מהסדרים הרגילים, כחג שבקהילות חסידיות אחדות מעודדים אפילו להתבשם בו, כמעט כמו בפורים, ויש 'מהדרין' בו אף יותר. אולם העיון במסורותיו לעדותיו השונות מעלה שגם עד הנה התנקזו אליו גוני רגש וטעם שונים: בצד השמחה וההקפות מזכירים בו גם את נשמות המתים; בצד ההתרגשות מסיום התורה, מעליית חתני התורה ו/או כלותיה ו'כל הנערים' יש בו גם ביטויי צער הכרוך בפטירת משה רבנו איש האלוקים, ואולי באימת המוות בכללה; ובצד שקיות הממתקים המשמחות ליבות הילדים רועדים בו גם החקלאים המצפים שה' ישיב את רוחו ויזלו מי גשמים.
אשתקד אירע ביום הזה מה שאירע, ועדיין אותותינו איננו רואים, ולא איתנו יודע עד מה ועד מתי. חטופינו עדיין שבויים, קהילות רבות גולות מבתיהן, חיילינו מחרפים עדיין נפשם בקרב, ומשפחותיהם בעורף, משפחות שכולות שרויות באבלן, והעם בארץ ובתפוצות מיוסר ומאוים. טרם רחקנו מן המאורעות כדי לחשוב על כינונו של 'שמיני עצבת' (ביטוי שטבע שמוליק פאוסט) לדורות, אבל ברצוני להציע כמה רעיונות לקלסתר פניו של החג הקרוב בתוך בתי הכנסת, העשויים להיבנות על התשתית המסורתית המגוונת המוצגת כאן:
א. תוספת תחינה מרכזית: לפני 'יזכור' או בפתיחת ההיכל, יש לייחד תפילה על נשמות הנרצחים והנהרגים ביום זה, שתתייחס לכל הרוגי המלחמה האזרחים והחיילים; זו כמובן יכולה להיות תפילת יזכור ספציפית, אך אפשר לנסח תפילה רחבה יותר שאינה מצטמצמת לגבולות 'יזכור', אלא תכיל גורמים רבים במה שהשתלשל וממשיך להשתלשל מאותו יום מר – התייחסות לחטופים ולפצועים בגוף ובנפש ולמשפחותיהם ולקהילות שעברו את מה שעברו ושעוברות את מה שעוברות; ויחד עם זה הדגשת רוח ההתנדבות, עידוד תהליכי איחוי וערבות בעם, כראוי ליום של עצרת, כלומר של התכנסות והתאספות. הנה נוסח מוצע.
בקהילות הפתוחות יותר לשינוי ורוצות להרחיב עוד מעמד זה אפשר להרחיבו ביצירה עכשווית של קינות המתבססות על קינות מות משה. למשל, אפשר לשאוב השראה מקינות המדובבות את אימו השכולה (והקשישה) של משה, כגון "צָעֲקָה יוֹכֶבֶד בְּקוֹל מַר וְקָשֶׁה: / סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה? // שַׁאֲלוּ לְחוֹרֵב שַׁאֲלוּ לְסִינִי / אָנָה פָּנָה עֶבֶד ה' / וְאָנָה הָלַךְ מַחְמַד עֵינַי / וְכָהוּ מֵאוֹרַי / כִּי נִגְרַע מֹשֶׁה / סִינַי סִינַי אַיֵּה מֹשֶׁה?" אולי תרים פייטנית בת זמננו את הכפפה ותדובב אם שכולה אחרת בסגנון דומה?
ב. ההקפות: גם באופן מסורתי לא בכל קהילות ישראל התבטאה השמחה בתורה בריקודים קופצניים. בקהילות אחדות היו מקיפים במעגל אחד כל הקפה בצעידה הדורה ומכובדת.
במחזורים חסידיים אפשר למצוא בצד פיוטים הקשורים לתורה פיוטים שבמוקדם הכיסופים לקב"ה והערגה אליו, כמו 'האדרת והאמונה', 'ידיד נפש', 'א-ל מסתתר', 'אין כאלקינו', 'ויאתיו'. אני מניחה שחלק מהפיוטים הללו הושרו בעמידה ולא בריקוד. אפשרויות כאלה יכולות אולי לבטא את המיית הלב השנה יותר מאשר בשמחה מתפרצת.
הפיוט "אלוקי הרוחות הושיעה נא… עננו ביום קראנו", החורז בין ההקפות יכול להלום מאוד את רחשינו השתא. כדאי להאזין למילים השגורות בפינו, וגם אם נשיר את נעימתו המוכרת משנים עברו, אולי נאט בה קצת ובמקום לקפץ נתחנן: "עננו עננו ביום קראנו".
באירוע הנשי 'דברו על לב ירושלים' בט' באב השתא שרו עולש גולדברג, אודהליה ברלין וחברותיהן את הפיוט הזה למנגינה המוכרת שבה שר שלמה קרליבך את מילות איכה 'על אלה אני בוכיה'. הצמדה חזקה כזאת של מילות שמחת תורה ללחן המתקשר ליום החורבן אפשר לקיים גם ביום שמיני עצרת – לשיר מילים אלו בלחן המתקשר בתודעה עם העין היורדה מים כי רחק ממנה מנחם.
גם למעדיפים לרקוד ריקודים קצביים שתנועתם סוחפת יותר – אפשר לבחור בשירים שבמרכזם העם, כגון 'הושיעה את עמך', 'אנא בכוח', 'אום אני חומה', 'למען אחי ורעי', עם ישראל חי', 'ובאו האובדים', 'ברכנו אבינו'. הרי לעומת חג השבועות המדגיש את מתן התורה ממרומי ההר והשחקים, החג המאוחר שמחת תורה פרץ מלמטה, מן העם. עממיותו והעדר ההיררכיות המאפיין אותו מתבטאות בצורת המעגל השולטת בו ובעניינים נוספים שלא כאן המקום להרחיב בהם. השנה יותר מבשנים אחרות נבקש לבטא ולחזק את כוחו של עמנו, ולעודד את רוחו, ולהתעודד בה.
הרב עמית קולא, רבו של קיבוץ עלומים שבעוטף עזה, הציע כמה הצעות הקשורות לאופיין של ההקפות, ביניהן ההצעה לייחד כל הקפה לאחד היישובים הפגועים שאינם יכולים להשתתף בשמחת התורה, ובראשה ידברו על מה שפקד את היישוב המסוים ויספרו – לאחר הכנה – בקצרה על פועלם של אנשיו בשמיני עצרת אשתקד.
ג. פיוטי גשם ותיקון הגשם: אפשר להתעכב בשירת הפיוטים בבתים המהדהדים לאירועי זמננו. למשל בתיקון הגשם המושר אצל עדות המזרח: "בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן תְּבָרֵךְ עֵדָה / בְּפַחֵי יָגוֹן כְּצִפּוֹר לְכוּדָה" או בתפילת הגשם המושרת אצל האשכנזים ('זכור אב') מסתיים במילים "תולדותם נשפך דמם עליך כמים / תפן כי נפשנו אפפו מים". בחוברת שעתיד להוציא 'בית הלל' יופיע 'תיקון הגשם' הספרדי בגרסה מיוחדת לשנת תשפ"ה וכן בתי תוספות לפיוט תפילת הגשם האשכנזית שהפליאה לנסח הרבנית שלומית פיאמנטה, מנכ"לית 'בית הלל'.
הפייטן והמלחין יגל הרוש כתב את קינת בארי בלחן המרוקאי של תיקון הגשם. בריאיון שראיין אותו אחיו, עודד הרוש, הסביר שלחן זה משותף גם לקינה לט' באב שהנפתחת במילים: "גְּרוּשִׁים מִבֵּית תַּעֲנוּגֵיהֶם עָיְפָה נַפְשִׁי מוּל הוֹרְגֵיהֶם / לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם". בט' באב השתא קוננו את קינת בארי של יגל הרוש בבתי כנסת רבים, ומן הסתם בשמיני עצרת יינשאו הדי הפזמון "עֵינִי נוֹבְעָה מַיִם מֵעֹמֶק שִׁבְרִי" על צלילי הלחן הצפון-אפריקאי המוכר שבו יבקשו שה' יפתח את אוצרות השמיים.
אפשר להציע גם להוסיף להכרזה: "שאתה הוא ה' אלקינו משיב הרוח ומוריד הגשם" לא רק את המילים "לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למוות, לשובע ולא לרזון" אלא גם תוספות שהופיעו בחלק מהגרסאות הישנות: "לזול ולא ליוקר, לאהבה ולא לאיבה, לשלום ולא למלחמה".
ד. ב'כיבודים' הרווחים ביום שמחת תורה, כגון חתנים וכלות תורה ובראשית, נושאי ספר התורה, יישמרו לאנשים הקשורים למאורעות השנה החולפת.
ה. ה'קידושים': אחי ורבי יוסי בן ארזה הציע שישאירו מושב אחד ריק וצלחת ריקה לפניו ב'קידושים' – מעשה סמלי המהדהד להלכה שלאחר החורבן יש לשייר מקום פנוי על השולחן.
הוצעו בזה רעיונות של חידוש על גבי המצוי במסורות שבידינו. כמובן כל קהילה תנווט כפי שמתאים לה, ברגישויות ההולמות את קורותיה, את המוצאות את חבריה ואת נטיותיה הכלליות. כל קהילה תבחר כמה להדגיש קולות מן המסורת – שכאמור אם ננבור בה מעט, נגלה שהיא מכילה מגוון פנים – וכמה להדגיש את השינויים היצירתיים במעשים, בתוספת טקסטים או בשינויים קלים בהם, בבחירת לחנים ובאופני השירה והריקוד וכדומה. יש להיות רגישים לכך שייתכן שבקהילות מסוימות, לפעמים דווקא כאלו שנפגעו מקרוב, ההיאחזות במסגרת המסורתית, בלא חידוש, תחזק ותייצב. מן הסתם יתגלעו חילוקי דעות בתוך הקהילות בין מי שיבקשו לבטא את שאירע או להתמודד איתו בדרכים מחודשות לבין השמרנים הנוטים להיעגן במוכר ולשאוב ממנו כוחות. חשוב לשמור על קשב ורגישות לחברי הקהילה בדיונים כאלה.
אסיים בשורות מפיוט הזולת לשמיני עצרת 'אמונים אשר נאספו':
"אֱמוּנִים אֲשֶׁר נֶאֱסָפוּ / בְּרָכוֹת נִכְסָפוּ / גַּם קוֹמָתָם כָּפָפוּ / דְּבַר חִנּוּנָם הֶעֱדִיפוּ.
הוֹבִילֵם לְאָהֳלֵיהֶם לְשָׁלוֹם / וְיִמְצְאוּ שָׁם שָׁלוֹם / זֶרַע הַשָּׁלוֹם / חַסְּנֵם בְּצֶדֶק וְשָׁלוֹם.
[…] שְׁמֹר הֲדוּרִים / שַׁכַּח אֲרוּרִים / תְּקוֹמֵם עֲדָרִים / וּנְרוֹמִמְךָ כְּקָרְעֲךָ גְזָרִים".