השבוע חזרתי עם תלמידותיי מבית המדרש לנשים במגדל עז מסיור בפולין . בקרנו במחנות ההשמדה והריכוז , ביערות בהם נשפך דם יהודים כמים, וגם בקברי גאוני ישראל שחיו בפולין בתקופותיה השונות. בעודי עומד במשרפות מיידנק קבלתי הודעה על הצעדה החשובה שאורגנה בירושלים למען השוויון בנטל הגיוס. אולם לדאבוני קבלתי מיד לאחר מכן כתבה נוספת מהתכנסות של רבנים ופוליטיקאים מהמגזר החרדי, שמחו כנגד אותה צעדה, כנגד אותו ציבור שזועק מדם לבו לגיוס חרדים באומרם שזו פגיעה בעולם התורה. זאת ועוד, באותו כנס חזרו ואמרו שהתורה היא זו שמגינה על עם ישראל. יש שהפליגו ואמרו שלא הטנקים והמטוסים הם אלו שמגינים אלא התורה ורק התורה. ואם כן, כיצד יעלה על הדעת לגייס את הציבור החרדי ולפגוע בעולם התורה שהוא הגורם המנצח בקרב.
האמירות הללו תמיד מרגיזות ומעצבנות, אין בהן אמת הלכתית ולא מוסרית. אולם כמה צרם לי לשמוע את האמירות הללו בו בזמן שאנו מבקרים במשרפות שבמיידנק או באושוויץ. יהודים רבים נאלצו ללכת כצאן לטבח, התורה חגרה שק כאשר גדולי ישראל הלכו למשרפות האש, התורה חגרה שק כאשר הספרייה בבית המדרש של חכמי לובלין עלתה באש. בתי כנסיות נשרפו ובתי מדרש נגדעו. יהודי אירופה לא יכלו להילחם כנגד הצורר הנאצי ולכן הכל עלה באש. זכינו לעלות לארץ הקודש, הקמנו מדינה, בנינו צבא וגם עולם תורה מפואר. גידלנו תלמידי חכמים שהם גם לוחמים וזכינו לדור שיודע להילחם ולהגן על עצמו.
דור הניצולים ראו בהקמת המדינה נקמה בנאצים. מי היה מאמין שכעבור דור יעמדו ילדיהם וילחמו כנגד הצר הצורר שמבקש להשמיד אותנו. כאשר נמצאים בפולין ושומעים על התורה שהיא זו שמגינה – יש בכך לעג לרש. כאשר נמצאים בפולין ושומעים שהליכה לצבא היא גזרת שמד, התורה היא זו שחוגרת שק. באותן משרפות פגשתי איש יקר מפז ורב ומחנך דגול – הרב בני קלמנזון, שבני משפחתו יצאו להגן על קבוץ בארי ובאותו הקרב אלחנן בנו נפל. כמה סימבולי היה לפגוש את הרב בני ליד משרפות מיידנק. ניצולי השואה זכו והגיעו לארץ והיו ממקימי מדינת ישראל.
אי"ה, בשביעי של פסח נקרא על המלחמה הראשונה של ישראל, מיד לאחר יציאתם ממצרים. ושם נאמר: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". המלחמה על קריעת ים סוף היתה מלחמתו של ה' מול האויב. קריעת ים סוף נעשתה כחלק ממכות ה' במצרים, ולכן זו היתה מלחמתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. אולם מיד לקראת סיומה של הפרשה מותקף העם על ידי עמלק, והנה כאן אין הוא מצֻווה להחריש אלא להילחם. באותו הרגע תם העידן של "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן", ותחת זאת אנו קוראים על מלחמת עמלק ששם יהושע מוביל את הקרב מול עמלק. תופעה זו שהקב"ה נלחם עבורנו הייתה חד-פעמית ולשעתה, וחציית ים סוף היא גם חציית הקו המסמן את תום עידן הנִסים והתערבות ה' במהלך הטבע. מאז, מוצג לפנינו העולם הריאלי, שבו מופיע לפתע האויב-הצורר שאין לנו אִתו שום קשר וללא כל סיבה הנראית לעין כופה עלינו מלחמת חוסר ברֵרה. כאן אין ה' נלחם לישראל ואין הם מחרישים, אלא מעתה, כפי שנצטווה יהושע: "בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק".
בחג הפסח אנו עוסקים בגאולה הראשונה החפוזה, זו שהביאה אותנו אל הארץ. אולם יש לזכור שכיום אנו נדרשים לצאת למלחמת מצוה. אין אחד שפטור ממנה, ובוודאי אלו שאינם לומדים תורה יומם ולילה. אפשר לומר שגיוס לצה"ל יש בו סכנות דתיות ורוחניות, אבל בשום פנים ואופן אין להוציא שקר מפינו, שהתורה היא זו שמגינה עלינו בו בזמן שחווינו את השריפה הגדולה שהייתה באירופה. בשעת סכנה עלינו להילחם, ובוודאי שגם בשעת מלחמה כבשגרה נדרשים אנו להרבות בתפילה ותורה וצדקה.