המשנה בפסחים (י' ד') קובעת מבנה לליל הסדר:
מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה.
והתלמוד שם מביא מחלוקת מהי הגנות:
מאי בגנות? רב אמר: "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ושמואל אמר: "עבדים היינו".
ההגדה מרחיבה את הנוסח ומשלימה עבור כל חכם את גם את חלק השבח, שלא צוין בתלמוד:
מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ – וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבדָתוֹ,
עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם – וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה
כמה שאלות עולות מיד כשאנחנו פוגשים את המתודה הזו להגדה:
מדוע קיומה של מצוות סיפור יציאת מצרים צריך להיעשות דווקא בדרך של הזכרת הגנות וממנה יציאה אל השבח?
מדוע הגנות והשבח אינם ברורים מאליהם? איך יכול להיות ששני אמוראים חשובים כל כך חולקים ביניהם על החלק היסודי ביותר של הסיפור?
מדוע אנחנו נוקטים כשתי השיטות? האם אין לנו יכולת הכרעה? האם לא מספיק לבחור רק נושא אחד מן השניים? האם ליל הסדר לא ארוך דיו גם כך?
ימים אלה שבהם מתמשכת המלחמה בעזה ובצפון, ומצד שני אנחנו יודעים בהם יותר ויותר על התהליכים שקדמו למלחמה, רומזים לנו על תשובה אפשרית לשאלות הללו.
ההגדה פותחת בגישה המתמקדת יותר באירוע העכשווי. עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' משם. אנו מתבוננים על האירוע המבודד ששיאו הוא ביציאה בליל הסדר. אנו מדגישים את קשיי השעבוד במצרים ואת העינויים שסבלנו, ומשבחים ומפארים את סדרת הניסים שהובילה את העם עד לעברו השני של ים סוף.
בהקבלה למלחמה שלנו, זו הגישה הממקדת את המבט באירועי יום פתיחת המלחמה, באכזריות המחבלים, בגבורת החיילים והאזרחים, בסיפורי הגבורה וההצלה.
הגישה השניה, גישתו של רב, שנסמכת בהגדה לפסוקים מספר יהושע, מתחילה את הסיפור כבר מימי תרח אבי אברהם. שעבוד מצרים מתחיל עוד לפני הולדת אבי האומה, ונס היציאה מסתיים בכניסה לארץ והקמת המקדש בירושלים. מחמש מאות שנה לפני יציאת מצרים ועד חמש מאות שנה אחריה.
בימינו, זו גישה המוצאת את שרשי המלחמה הנוכחית באירועים שהתרחשו חמש עשרה, שלושים או ששים שנה לפני שפרצה. זו גישה שעולה לנקודת מבט גבוהה, לתהליכים אסטרטגיים ארוכים ולנקודות היסוד החשובות ביותר מיום עליית הרעיון של עם עובד ה' ועד שהגיע לשיאו.
המבט הנקודתי על אירועי פתיחת המלחמה מלמד אותנו על הפוטנציאל. על עומק השנאה ששונאים אותנו אויבינו, ועל שיאי הגבורה ומסירות הנפש שאליהם מגיעים רבים כל כך בקרבנו.
המבט הרחב אמור לכוון אותנו קדימה, אל העתיד, ביחד עם מחשבה מעמיקה ולהפקת לקחים מאירועי העבר. מנקודת מבט נישאת כל כך אפשר לראות את החזון ואת המשימה. ממנה אפשר לראות את הסיבות היסודיות ואת תהליכי העומק שהביאו אותנו לכאן. בעזרת הזכרונות המיידיים מהמבט הנקודתי אנו יכולים להעריך טוב יותר את הסיכונים ואת היכולות, לצורך דיוק המסלול והמעשים בצעידה קדימה.
כך יכול לשמש סיפור יציאת מצרים כדגם לימוד של זיכרון והפקת לקחים. החזרה אל רגעי האימה ואל רגעי הגבורה ממקדת אותנו, והחזרה אל סלע היסוד מכוונת אותנו. ליל הסדר משמש כבר אלפי שנים כתרופה לאבדן דרך ולטשטוש המבט.
מתוך מבט אל יסודות הבניין של האומה ואל האתוס היסודי של מדינת ישראל, ומתוך הישרת מבט אל הטעויות ואל רגעי השפל, נדע לצמוח לימים של ניצחון וגאולה, בעזרת ה'.