יָתֵר פֶּסַח תשפ"ד עַל פֶּסַח דּוֹרוֹת, שֶׁאָנוּ מְשַׁוְּעִין בּוֹ בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים, וְאֵלּוּ הֵן: זְעָקָה, שְׁתִיקָה וְנִגּוּן.
זַעֲקַת הַמְסֻבִּים בְּעֵת שֶׁאוֹמְרִים פָּסוּק 'וַנִּצְעַק' – כְּנֶגֶד הַמָּרוֹר;
שֶׁבְּרֹב לֵילוֹת פְּסָחִים לֹא נֶאֶכְלוּ מְרוֹרֵינוּ אֶלָּא לְהַזְכִּיר עִנּוּי הֶעָבַר, וְהָיוּ טְבוּלִים בְּנִחוּמִים;
הַשָּׁנָה הַזּוֹ מְרִירִים אָנוּ וְרוֹעֲדִים מֵחֲמַת הַהוֹוֶה.
רֶגַע שֶׁל שְׁתִיקָה קֹדֶם הַמַּגִּיד – כְּנֶגֶד פֶּסַח;
שֶׁבְּכָל לֵילוֹת פְּסָחִים הַפֶּה סָח גְּבוּרוֹתָיו שֶׁל הקב"ה;
הַשָּׁנָה הַזּוֹ, שֶׁאָנוּ רוֹאִים אוֹתוֹת וְאֵינֶנּוּ רוֹאִים פִּשְׁרָם,
הַפֶּה פָּעוּר וּמְגַמְגֵּם – מַגִּיד וְאֵינוֹ מַגִּיד,
נַשְׁהֶה אֶת פִּינוּ מְעַט קֹדֶם מִלּוֹת שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה, כְּמִי שֶׁאוֹמְרִים: אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים עֲדַיִן מָה נָסוּחַ הַשַּׁתָּא.
וִיהִי רָצוֹן שֶׁתֶּעֱרַב דּוּמִיָּתֵנוּ עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם כִּתְחִנָּה וְכִתְּהִלָּה.
נִגּוּן בְּלֹא מִלִּים קֹדֶם שֶׁנַּתְחִיל בְּשִׁירֵי הַהַלֵּל – כְּנֶגֶד מַצָּה;
שֶׁבְּכָל לֵילוֹת פְּסָחִים מְהַלְּלִים וּמְשַׁבְּחִים בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד אֶת מִי שֶׁהוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ;
הַשָּׁנָה, שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ כְּבוּשִׁים בַּאֲפֵלָה וַאֲבֵלִים, דְּווּיִֵי גּוּף וּדְווּיֵי נֶפֶשׁ, רַבִּים בָּנוּ גָּלוּ מִבָּתֵיהֶם, וְרַבִּים הַמְּחָרְפִים עַכְשָׁו נַפְשָׁם, אַף אָנוּ – קֹדֶם שֶׁנָּשִׁיר מִזְמוֹרֵי הַהַלֵּל – נְשַׁוֵּעַ עִם אַחֵינוּ בְּקוֹל שֶׁאֵין עִמּוֹ דֵּעָה וְדִבּוּר, שֶׁהוּא כְּעִסָּה שֶׁלֹּא נִתַּן בָּהּ שְׂאוֹר.
אל מילות ההגדה של פסח שירשנו מהדורות הקודמים אני מציעה להוסיף בפסח תשפ"ד שלוש שוועות שאינן מילוליות:
א. שתיקה
לאחר הקושיות וקודם שנתחיל ב'מגיד', נכריז על רגע של שתיקה יחד.
ב. זעקה
לאחר שנקרא את הפסוק "וַנִּצְעַק אֶל ה'ּ" ואת דרשתו (לאחר המילים מִן הָעֲבֹדָה", ניתן קולותינו בזעקה יחד.
ג. ניגון בלא מילים
אחרי המילים "וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה הַלְלוּיָהּ" וקודם שנשיר את ההלל, נשיר יחדיו ניגון בלא מילים.
גלות הדיבור וגאולתו
מורשת יציאת מצרים מונחלת מדור לדור דרך הפה הטועם את המצה, המרור והיין ודרך הפה המדבר. הפה מספר על היציאה מהגלות, מהלל את מוציאנו ממצרים, ואף מרבה לעסוק באופן רפלקסיבי במעשה הסיפור – בדרכים לסגלו לכל אחד מנמעניו ("כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים"), בעיתויו ("יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ") ובקביעת המינימום של מצוותו (דברי רבן גמליאל הנ"ל).
הזוהר ובעקבותיו צדיקים חסידיים העמידו חג זה על גלות הדיבור וגאולתו באשר לדיבור האלוקי ובאשר לדיבור האנושי.
הדימוי המרכזי להתבטאות ה' בעולמו הוא הדיבור. במאמרותיו ברא אלוקים שמים, ארץ וכל צבאם, במילים הוא ניבא את שלוחיו, ובמילים הוריד את תורתו.
הזוהר (ח"א רמו) מתבונן בתהליך ההתבטאות באופן מעודן ומבחין שהדרך מהמחשבה הנעלמה אל דיבור הפה עוברת דרך שלב הקול שנוצר בהרטטת שפתיים פנימיות בגרון. הקול קרוב למחשבה האינסופית, אך מחצין אותה. הוא כללי, גולמי, קרוב למקור האחדותי ורווי ברגש ובהתכוונות כללית.
לעומתו הדיבור, שהברותיו נחתכות במוצאות הפה, עשוי לבטא את המחשבה ולפרט ולדייק את הגלום בקול. בדיבור נפגש שטף הקול עם המערכת הלשונית, ובעזרת המילים המחשבה מתחדדת ומתממשת.
לפי הזוהר (ח"א רמו ע"ב), במצב האידיאלי הכול אחד – הדיבור נאמן לקול, הקול נאמן למחשבה הראשונה, ואותה מחשבת-מוצא כרוכה באינסוף. דיבור נאמן כזה מטביע רישומו על שומעיו בקשב והרמוניה.
לפי הזוהר (ח"ב כה ע"ב-כו ע"א) עד שהושלם תהליך יציאת מצרים בהר סיני, היה הדיבור בגלות, כלומר היו חסימות במערכת ההתבטאות.
במצרים גלה הדיבור האלוקי. כביכול נחסם דבר ה' מלהיוודע בעולם העכור, שבו מָלך מכחישו, פרעה (שמות ה,ב).
גם ממשה גלה הדיבור במצרים. הוא ראה עצמו כבד פה ולשון (שמות ד,י; ו,יב). לפי הזוהר משה היה קול בלא דיבור. ערלת פיו משקפת את הפער בין חיבורו העמוק לשליחות האלוקית ובין העולם המצרי האטום לנוכחות ה', שבתוכו היה צריך להודיע את דברו.
אף דיבורם של ישראל טרם הבשיל במצרים. העם-התינוק פעה קולות גולמיים – זעקה, צעקה ושוועה, ועדיין לא דיבר (ר' צדוק הכהן מלובלין, ליקוטי מאמרים יא; קדושת שבת א).
הזוהר מספר שבתהליך יציאת מצרים, שהגיע לידי השלמתו בהר סיני, נגאל הדיבור. עם גאולת ישראל התחבר הקול הכללי בדיבור המפורט והמגדיר באותן שלוש זירות:
גאולת הדיבור האלוקי התרחשה כשדיבורו-רצונו פעל במציאות הגלויה, ושמו נודע לישראל, לפרעה ולעמו.
גמגום דיבורו של משה נתרפא. הנתק בין קולו למילותיו נתאחה, עד שבאחריתו יהפוך נאום פיו לתורה, חומש 'ואלה הדברים'.
אף דיבורם של ישראל נגאל. מפי העם שבראשיתו נאנח, שיווע וזעק בקע דיבור גאול של שירה שבוע לאחר שיצא ממצרים. ובכל דור ודור מוזמנים צאצאי יוצאי מצרים להצטרף לגאולות הדיבור הללו ולהרבות בדיבור בגבורות ה' ביציאת מצרים. לכן דרש האר"י: פסח – פה סח.
האם שב וגלה הדיבור השנה?
האם בשנה הקודרת הזאת שוב גלה מאתנו הדיבור האלוקי? האם נסתתמו מילותיו המפורשות, והוא שב להתכנס אל המייתו העמומה של הקול?
ייתכן שאכן נסוג הדיבור האלוקי מן המפגש שחווינו מאז שבנו לארצנו וללשוננו.
אך אפשר, כפי שאמר הרב גרנות באבלו, שלא הסתר פנים כאן אלא גילוי פנים בדין. ובדרכי הדין הקשה מתגלה אלינו ההשגחה ומראה בסיבתיות טבעית שדיבורנו שלנו הוא שגלה; שבהשחיתנו את הדיבור שביננו הגלינו אותו. ניתקנו בין דיבור לקול, בין המילים לאינסוף שבמצולותיהם. במקום להקשיב לזולתנו ולאינסוף שמחוצה לנו התמסרנו לדיבור אטום ומצומצם החותר לכיבושים כוחניים; והדיבור הגולה ששיסע ביננו הוא שהעמיד את אויבינו עלינו.
בין שהדיבור האלוקי גולה היום מעולמנו ואין אתנו יודע עד מה; בין שהדיבורים שבינינו גלו; אולי כדאי שנוסיף השנה למילות ההגדה הדבורות גם שוועות, קולות ללא דיבור.
הקול, בין שהוא צעקה, אנחה או ניגון, אינו חד ובהיר כדיבור. הוא קשור לעולם ראשוני ואחדותי יותר, אצורים בו רגש וכוונה כללית, והוא מזמין את הזולת להצטרף אליו ממקומו שלו (ראו ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ח"א רלז).
אולי נביא מזור-מה ליחד הפצוע שלנו כשנוסיף לליל הסדר רגעים של שוועות בקול ואף בלא קול, בשתיקה (ראו ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ח"א סד,ג).
לא נעזוב את המילים המסורתיות, אך נוסיף להן שוועות משותפות בבכי, באלם ובניגון. בקול בלא דיבור יתייחדו שוועותינו עם המיות ליבם של החטופים ומשפחותיהם, של האבלים, הפצועים בגוף והמיוסרים בנפש, הגולים מבתיהם ושאר שבורי הלב.