אין מאמר זה עוסק בבתי כנסת ששכלו מי ממתפלליהם, גם לא בבתי הכנסת בעוטף עזה שחוו את התופת בשנה שעברה – שם ברור לכולם שיש להתחשב במשפחות השכולות ולחגוג את שמחת תורה בזהירות והתחשבות, אלא בשאר בתי הכנסיות, שבקציהם האחד יש אנשים שלא מבינים ל"שמחה – מה זו עושה", ובקציהם האחר אנשים שהמסורת היא נר לרגליהם, ואין להם שום הוא אמינא שיש לשנות משהו מן הצורה שבה הם חגגו את שמחת תורה כל ימיהם.
מאמר זה הוא הגשת הצעה לרוב העם, המוצא עצמו בהתלבטות לגבי שמחת תורה המתקרב: מחד, ברור לו שלא ייתכן לחגוג כדאשתקד, אך מנגד גם לא ברור לו מה הגבולות ההלכתיים שאפשר למתוח שהרי הלכות החג ידועות ושגורות.
ברצוני, בעזרת עיון ביסודות החג, להציע שניתן לשנות את המבנה המוכר – וזאת בעזרת העמדת החג על שלושה אדנים שכבר קיימים בו, אך לא ניכרים בדרך כלל.
• שמיני עצרת כיום דין.
• ההקפות, כתהליך רוחני של עבודת המידות.
• הימנעות ממה שבאמת לא היה צריך להיות בחג.
ואפרט:
א. יש סתירה בזוהר מתי בעצם נחתמים סופית ספרי הדין. על פי הזוהר בפרשת צו "בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה דְּחָג, הוּא סִיּוּמָא דְּדִינָא דְּעָלְמָא, וּפִתְקִין נָפְקִין מִבֵּי מַלְכָּא", כלומר: סיום תהליך הדין שהחל בראש השנה הוא בשביעי של חג. מכאן מגיעים מנהגי הושענא רבא הדומים מאד לימי הדין. אולם, על פי הזוהר בפרשת ויחי "אִי זָכֵי בִּתְשׁוּבָה, וְלָא שְׁלֵימָתָא כְּדְקָא יְאוּת, תַּלְיָין לֵיהּ עַד הַהוּא יוֹמָא בַּתְרָאָה דַּעֲצֶרֶת, דְּהוּא תְּמִינָאָה לֶחָג", כלומר, תהליך הדין מסתיים לא בהושענא רבא אלא בשמיני עצרת. תשובה לסתירה זו הביא ר' אברהם אזולאי, סבו של החיד"א, בספרו "אור החמה": "אמנם מעת הושענא רבה עד ליל שמ״ע הפתקין יוצאין מני המלך ביד שליש ולכך עדיין הדבר תלוי בתשובה כיון שלא נתן אל הסנטירא אין מי שתובע". העולה מדברי הזוהר הוא שבשמיני עצרת עדיין ממשיך תהליך הדין שהתחיל בראש השנה: יש בו היבט דיני.
ואכן, כך עושים האשכנזים בסדרת מנהגים שבאים לידי ביטוי בתפילת הגשם: החזן לובש קיטל; ניגון תפילת הגשם ומנגינת חזרת הש"ץ במוסף הן כמנגינות הימים הנוראים – אך לדבר אין השפעה רבה על אווירת היום בכללותו. או בגלל חוסר העמקה בסיבת המנהגים, או בגלל שלתפילת הגשם מגיעים מותשים אחרי ההקפות ואורכה של התפילה עד אז, או בגלל הוויסקי (אליו עוד נגיע בהמשך) – אווירת הדין של מוסף עוברת ביעף כנספח לא משמעותי ליום הזה.
במציאות שלנו השנה, אווירת הדין מתאימה למקום הנפשי והקהילתי בו עם ישראל מצוי: בלב מלחמה קשה, בבירור פנימי נוקב ובכאב רב. מתאים שבשנה זו נמנף את מרכיבי הדין הקיימים בשמיני עצרת ונשנה את ההתכווננות הנפשית של הציבור בהגיעו לתפילות שמחת תורה: לא הגעה לקראת משתה וריקודים, אלא כניסה למעין יום דין שיש בו גם ריקוד מצווה בשמחת סיום התורה, אך יש לקחת אותו בהרבה יותר כובד ראש ממה שהורגלנו בו.
ב. שינוי האיזון הפנימי של החג יכול להישען על תפיסת ההקפות כתהליך תיקון המידות ואיזון רוחני, כפי שעולה בעיקר ממנהג הספרדים. אצל הספרדים אין קיטל ואין מנגינות ימים נוראים, אך ההקפות עצמן שונות בתכלית מן המנהג האשכנזי, ו"בתפילת הגשם" מוסיפים את הפיוט "אֵל חַי יִפְתַּח אוֹצְרוֹת שָׁמַיִם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם" שמושר במנגינת תשעה באב.
בניגוד לבתי הכנסת האשכנזים, בהם הריקוד עיקר והטקסט נספח, בהקפות בבית הכנסת הספרדי, נאמר בכל הקפה טקסט רב – טקסט של תיקון, הבנוי על פי שבע המידות הקבליות (הספירות) המוכרות: גבורה, חסד, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.
הבא לתפילה בשמחת תורה בבתי כנסת אלה יודע שהוא בא גם לעבודת המידות, שבכל הקפה יש מרכיבים בסדר קבוע: פסוקים שמזכירים את הספירה שלה, ולאחריהם בקשה המתייחסת לספירה גם כדרישה לתיקון פנימי של המתפללים: שנזכה לגמול חסד, שנתגבר על יצרנו וכן הלאה. הריקודים הלא רבים שהיו בהקפה יהיו לרוב כנספח אליה.
אדגים זאת יותר מתוך סדר ההקפות של ההקפה השביעית, שהטקסט שלה ארוך יתר על האחרות:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שֶׁתַּעֲשֶׂה לְמַעַן רַחֲמֶיךָ, וּבִזְכוּת הַקָּפָה שְׁבִיעִית הָרוֹמֶזֶת לַמַּלְכוּת, וְתִגָּלֶה וְתֵרָאֶה מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה, וּמְלֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ, וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה, וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וַעֲשֵׂה לְמַעַן דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה הֶחָתוּם בְּמִדַּת מַלְכוּת וְתַשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עָלֵינוּ … אָמְנָם גָּדַל צַעֲרֵנוּ בְּהַעֲלוֹתֵנוּ עַל לְבָבֵנוּ כָּל אֲשֶׁר נִתְרַשַּׁלְנוּ מִלַּעֲסֹק בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה … וַהֲרֵי אֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים עָלֵינוּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה… וּבְכֵן אֵין לָנוּ גּוֹאֵל וּמֹשִׁיעַ בִּלְתְּךָ, הַנְּשָׁמָה לָך וְהַגּוּף פָּעֳלָך חוּסָה עַל עֲמָלָךְ… אַ-לֹהֵנוּ וְאַ-לֹהִי אֲבוֹתֵינוּ מְלֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדָךְ וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרַךְ…
לפנינו בתוך ההקפה שילוב של וידויים, סליחות וטקסטים מתוך תפילות הימים הנוראים, המצביעים על ליבת שמחת תורה כיום של התבוננות ותיקון.
העולה מכך הוא שחלק גדול מן העולם היהודי תופס כך את שמחת תורה מקדמת דנא; בחג הקרוב יהיה מתאים במיוחד להדגיש את הפן הזה ודרכו לתת ביטוי למצב בו אנו מצויים השנה.
ג. הסוגיה השלישית היא אווירת היום.
ברור שיסוד היום הוא שמחה, הדבר נפסק להלכה שיש להרבות בשמחה בצורות שונות (מ"ב סימן תרס"ט, ס"ק ה-ז), כמשתקף בשמו של החג. אלא שבבתי כנסת אשכנזים רבים, והדבר גם נדד לכמה מבתי הכנסת הספרדים שבהם קהל מתפללים צעיר, נוהגים לשתות משקאות חריפים במהלך ההקפות, בעיקר בבוקר, ויש שמחמירים ומתחילים כבר בערב החג. אברהם יערי ז"ל בספרו המונומנטלי "תולדות חג שמחת תורה" מזכיר אפילו מנהג של זיקוקי דינור בשמחת תורה (הדבר כמובן אסור כי זו אש שלא לצורך אוכל נפש). אהרן ארנד הזכיר במאמרו "דרכי שמחה מיוחדות בשמחת תורה" מנהגי קיצון של שירה הומוריסטית ואקרובטיקה גופנית שהיו בקהילות מסוימות באירופה. אני יכול להעיד שבאחד המקומות בהם גרתי, חשתי שיש הרבה יותר הכנה קולינרית לחג (לקראת הסעודה המשותפת, משקות חריפים ומיני מגדים) מאשר הכנת ספרי התורה, או בעיקר: הכנת הלב אל ספרי התורה.
מה מקור מנהג השתייה הזה? ברור שאינו חובה, אם כי הוא עתיק וכבר הוזכר על דרך השלילה במ"ב (תרס"ט, ס"ק יז). המנהג הועצם בחסידות חב"ד המתייחסת לשמחת תורה חשיבות רבה במיוחד, ובה השתייה היא חלק אינטגרלי מכל אירוע של קדושה. לענ"ד, דווקא בנושא השתייה חייב לבוא השינוי הגדול בשנה זו.
לסיכום: לא כל בתי הכנסת יאמצו את התיקון הספרדי. לא בכל בתי הכנסת יש רב שילמד עם הקהל שלו לפני החג את היבטי הדין של היום השמיני, אך כל קהילה יכולה להחליט שהשנה אין משקאות חריפים בשמחת תורה. ובאותו עניין: יש לבדוק היטב את התאמתה של הסעודה הקהילתית המקובלת בהרבה מן הקהילות – אלא אם כן היא נזקקת על פי מבנה הקהילה, למשל בקהילות בהן חלק גדול מן האבות מגויסים.
עם כל הנאמר, ראוי שגם אם מכניסים את אווירת ימי הדין לתוך התפילה, אסור לשכוח שזו תפילת חג. כמו שבמגילת איכה הנקראת ביום החורבן, אנו מסיימים כל פרק במילות נחמה – נחפש גם בשמחת תורה הקשה הזה היבט של נחמה, שיבוא לידי ביטוי בשירים של חיבור לנשמה (ציפייה לגאולה, הודיה או אמונה) או בהקראת דברים מחזקים (ונכתבו אינסוף במלחמה הארוכה הזו), כדי שיומתקו הדינים, תרתי משמע.
מאמר זה מופנה לשמחת תורה תשפ"ה הקרב ובא עם כל עיצבונו, אך ברור שהיסודות המודגשים בו ראויים לעיון לפני כל שנה ושנה.