כבר שנים, בכל בוקר כשאני יוצאת מביתי לתפילה בבית הכנסת, אני משתדלת לעצור לשבריר שנייה בפתח החצר, לשאוף את אוויר הרי השומרון לקרבי, ולהודות לה' על הזכות לראות גאולה מתממשת מול העיניים.
השנה, ביום בו לפני חמישים ושבע שנים שחררנו את השומרון, יהודה וירושלים מהכיבוש הירדני, שאלתי את עצמי האם וכמה ניתן לחגוג? החדשות מבשרות לנו: ארבעה חטופים נהרגו בשבי החמאס, ושריפות ענק משתוללות בצפון בגלל הירי של חיזבאללה. איך בכלל ניתן כך לחגוג? האם אכן גאולה? שלא לדבר גם על המחלוקות הצפות בינינו שוב ושוב, ואפילו בתוך הציבור הדתי לאומי.
אני יודעת שאני לא היחידה שנזכרת השנה שוב ושוב בגמרא לקראת סיום מסכת סוטה (דף מט). הגמרא שם מתארת את התקופה של "עקבתא דמשיחא":
"בעקבות משיחא – חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תיהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן יישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להישען? על אבינו שבשמים."
מדהים לראות עד כמה אנו מכירים מקרוב בדורות האחרונים את המציאות שבגמרא מתוארת כמציאות של ימות המשיח. חלק מהפרטים כאן דוברו כבר שנים: החוצפה של הדור, המינות, חוסר האפשרות להוכיח, האמת הנעדרת וכו' וכו'. אולם היו שם פרטים שנראו לנו פחות קשורים, והנה – לצערנו הרב השנה גם הם יוצאים מתוך הגמרא הזו והופכים למציאות לנגד עינינו: הגליל נחרב, אנשי הגבול מסתובבים מעיר לעיר ואינם מוצאים את מקומם וכן על זה הדרך.
לכאורה – מייאש מאוד. אכן, אנו יודעים על אמוראים שאמרו על עצמם "ייתי ולא אחמיניה" – יבוא ולא אראנו (סנהדרין צח,ב). ביקשו שלא להתנסות בניסיון של חיים בדורו של משיח, שאלו תוצאותיו. האם גם אנו בתחושה שלנו שם? האם חלילה נאבד את האמונה בתהליך הגאולה?
ללכת בעקבות עקבות?
רש"י במקום מפרש שהתקופה של "עקבתא דמשיחא" היא התקופה של סוף הגלות, לפני בואו של המשיח. אולם פירושו קשה – שהרי אנו יודעים שעקבות נראים אחרי שמישהו עובר לפנינו ומשאיר עקבות, לא לפני שהוא הגיע בכלל?
בין המפרשים היחידים שהסבירו את השימוש בלשון 'עקבות', היה ה'דף על הדף' שם. הוא מביא הסבר בשם ספר תולדות אדם מרבי יהושע מאוסטרובא זצ"ל, שהסביר אותו על פי הפסוק בשיר השירים (א,ח) "צאי לך בעקבי הצאן", אותו מפרש רש"י "התבוננו בדרכי אבותיכם הקדושים." דרכיהם היא בקשת הדעת, ולכן הוא מפרש שכך יהיה לעתיד בימות המשיח, שיתרבה הדעת בעולם. וזה "בעקבות" – עקבי הצאן.
פירושו מתיישב יפה עם תקופתנו. הדעת מתרבה לעינינו בעולם. מעולם חסר השכלה הפך העולם ליותר ויותר משכיל. זאת ועוד, כשנראה שמתרבה בקשת הדעת, בקשת קרבת א-להים בעולם – נדע שאנחנו בדרך הנכונה. אכן, אנו רואים היום לעינינו עד כמה צימאון יש בכל החברה הישראלית כולה, גברים ונשים, ללמוד את דרכה של תורה.
אולם עדיין לא ניתן כאן הסבר לשאלה: איך רואים עקבות בלי שמישהו הלך שם לפנינו? נראה לי שאולי יש לפרש שצריך לחלק בין שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. אולי עקבותיו של המשיח שדובר עליהן הן עקבותיו של משיח בן יוסף. בקשת הדעת מתוך חוצפה ומתוך גבולות פרוצים מגיעה אחרי ההתבססות הכלכלית שמשיח בן יוסף הביא לנו. המדינה בשבעים ושש שנותיה, הספיקה להקים כאן מעצמה. אולם מעצמה בלי בקשת דעת ורוח – אינה מחזיקה מעמד. אנו נמצאים כעת בעקבותיו של המשיח, הולכים על העקבות שהשאיר לנו משיח בן יוסף, ומתוכן הדברים מתערערים כדי להגיע לפריצה של השלב הבא – להכנות למשיח בן דוד.
איך מנצחים בירושלים?
המהרש"א בברכות (נח,ב) מסביר את הביטוי הידוע "והנצח זו ירושלים" כך:
"והנצח זו ירושלים שהיא נצחונן של ישראל כמו שכתוב ירושלים הרים סביב לה וגו'. וההוד זו בית המקדש שהיה הדרן והודן של ישראל:"
הניצחון של עם ישראל תלוי בירושלים. מדוע? ניתן להסביר זאת על פי הסברו של הנודע ביהודה בספרו ציון לנפש חיה. הוא מבאר שעד שתיבנה ירושלים בניין עולם, יש לכתוב את שמה ללא הי' האחרונה: "ירושלם". השלמת הי' החסרה היא כאשר יוכרת זרעו של עמלק, ואותו לא יכול משיח בן יוסף להכרית, שאול, בן רחל, נכשל בכך, ורק משיח בן דוד, יכול להשלים את המשימה. "כי נצח ישראל לא ישקר". בהכרתת זרע עמלק כתוב נצח, על ידי דוד, שהוא ממשיכו של שאול, ורק אז ירושלים תהיה עם הי' השלמה. ניצחון שלם הוא בהכרתת זרעו של עמלק. איננו יודעים מיהו עמלק היום, אך כאלו שמתנהגים ברוע צרוף כמו של עמלק – לצערנו אנו יודעים גם יודעים. מתבאר מכאן שהדרך לנצח את עמלק, להכרית את הרוע מהעולם עוברת דרך משיח בן דוד, ולא רק דרך משיח בן יוסף. צבא שנלחם בלי שם ה' ההולך לפניו, לא יוכל להכניע את האויבים. כדי לנצח ניצחון מלא אנו זקוקים לרוח. עינינו הרואות היום שהרוח הזו נמצאת דווקא בהובלת הדור הצעיר שלנו, דור ה"חוצפא יסגא", שמתוך החוצפה שלו דורש דעת, דורש א-להים, ומוכן גם למסור את נפשו על הערכים שהוא מאמין בהם.
לראות גאולה בעיניים
פתחתי בהודיה שלי יום יום על כך שאני זוכה לראות גאולה בעיניים. שאלתי האם בעקבות השנה הקשה העוברת עלינו, יש מקום להודות פחות, ואולי אפילו חלילה להתייאש מתהליך הגאולה. התחושה המעורבבת, עם הנשימה הנעתקת כל פעם בתחילת תפילת לחש בבקשת "ומתיר אסורים", עוברת גם דרך "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". תפילה שכולנו נראה, נחזה, ונצליח להבחין בשיבה לציון, גם כשהיא נראית מתרחקת מהיעד. ותפילה שכל זה יהיה ברחמים. ברחמים גדולים אקבצך. לא קל לחיות בדור שבין משיחים. לא בחרנו בכך, אך לפחות אני גם לא הייתי מוכנה לחיות בשום תקופה אחרת. אני רק מתפללת שנצליח להיות ראויים להגיע גם לשלב הבא – לגאולה השלמה בבניין המקדש במהרה בימינו אמן. בינתיים אני משתדלת להתחזק בהודיה לה' על הטוב וגם על מה שנראה פחות – מתוך אמונה גדולה שאין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים, ומתוך המשענת הזו, להמשיך ולפעול בעולמו להכרית את הרע ולהוסיף אך טוב, חסד ודעת א-להים בעולם.