להתחבר לטבע כיהודי – למה ואיך

בחודש שבט (ראשי תיבות: שקועים בעולם טבעי) אנחנו מתחילים לחוות את התחדשות עולם הטבע! בחודש זה עונת הגשמים, הקור, וצמצום שעות היום עוברת את שיאה. השרף שבמערכת השורשים של העצים מתחיל לזרום. זו זרימה אטית, במקום פנימי עמוק, ונסתר, לקראת ההתעוררות החיצונית שנחווה בהגיע האביב.

כולנו שקועים עמוק בעולם הטבע – הגשמי, החברתי, המשפחתי, והפסיכולוגי – הנוהג על פי חוקי טבע, חלקם קבועים וחלקם הסתברותיים. אנחנו חווים זאת בכל מה שעובר עלינו ובכל מה שאנחנו עושים. מי שמבקר ב"טבע", ומי שעובד עם "הטבעי" – כמו חקלאים וגננים – יכולים לחוש זאת באופן מיוחד.

אזי מה זה אומר "להתחבר לטבע כיהודי"?

כיהודים הקדמנו באלפי שנים את התובנה המוסכמת בימינו על ידי כמעט כל המדענים החוקרים את ההיסטוריה של היקום. היקום עם הדרכים שבהם אנחנו מודדים את מה שיש בו – זמן, מרחב, חומר, ואנרגיה – הוא אמנם ענקי, אך הוא סופי. לפני זמן מסוים (כ-13 וחצי מיליארד שנים) התחיל היקום שלנו להתקיים ב"מפץ גדול", עם חוקי הטבע המחברים בין זמן-מרחב-חומר-אנרגיה.

אין ביקום – בטבע – דבר-מה שאפשר לומר עליו שהוא א-להים, כי כל דבר מוגבל בצורה זו או אחרת, ותלוי בדברים אחרים. כך גם אי אפשר לומר על היקום כולו, על "הטבע", שהוא א-להים. הא-להים, שאינו מוגבל ושהוא עצמאי, הוא דבר-מה אחר מן היקום באופן מוחלט. הוא "טרנסצנדטי" – מעבר לכל המימדים והמושגים שביקום שלנו – כך שאי אפשר לנו לדעת עליו כלום מעצמנו. אנו מביעים ידיעתנו זאת דרך "שם ההוייה": י-ה-ו-ה (בהמשך אכתוב "ה'"). שם זה מביע את הכרתנו בדבר-מה שהוא מעבר לממד הזמן, ומתוך כך הוא גם מעבר למושגים של מרחב-חומר-אנרגיה.

אך אנו יודעים דבר-מה נוסף שאחרים רבים עדיין לא למדו. ה"אחר המוחלט" הנעלם הזה הוא הוא א-להי העולם. ניתן לחוש את נוכחותו וקירבתו של מי שלא תלוי בממדים של היקום, בתוך היקום בכל ממדיו. בתור א-להי העולם הוא ברא אותו, קבע את חוקיו, ושולט במה שקורה בתוכו.

יותר מכך, אנו מאמינים שלכל אדם יש נשמה שמנפח א-להים בתוכו, שגם לה יש מאפיינים של דבר-מה שאיננו מן העולם הזה, "חלק אלו-ה ממעל". חיבור הצד הגשמי שבנו והצד הרוחני שבנו מאפשרים לנו להתרומם מעל לטבע בלבד, ולקיים קשר אישי ולאומי עם הא-להים.

לדעת שקיים אחר מוחלט יחסית קל, במיוחד כאשר בתוך היקום מגיעים למסקנה שהיקום סופי. לדעת שה' הוא נוכח מוחלט, א-להים, דורש תשומת לב לפרטים מסוימים בחיינו, ובחירה לפרש אותם בצורה מסוימת (לכן כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה כי לדעת ש"המצוי" הוא א-להי העולם זאת מצוה, דבר-מה התלוי בבחירה החופשית של אדם). לנו, יהודים, דרכים רבות לדעת זאת, החל מההיסטוריה המיוחדת שלנו, הכוללת דברי נביאים שה' דיבר אליהם, וכן בחוויה המרוממת שניתן לחוות בחיי תורה ומצוות.

אנחנו מציינים שה' הוא א-להים בדרכים רבות. ביניהם, ב"שמע", ובפנייה ישירה ל"ה' א-להינו" בגוף שני בכל הברכות, ובתפילות רבות.

אך איך יוכל מי שאיננו חקלאי או גנן להיות קשור למצוות התלויות בארץ? כנראה, קל מאד שלא נתחבר כיהודים לחלק הזה של הטבע. חבל! תשובות שונות ומגוונות לשאלה זו. כאן אציג מנהג אחד קל כפתרון.

מקור המנהג בסיפור בתלמוד הירושלמי (מסכת חלה, פרק א, הלכה ו). הרעיון צויין על ידי ראשונים, ומובא כהוראה בטור ובשולחן ערוך (אורח חיים קסז, ד):

המברך על לחם – שיחשוב לפני הברכה שורה של אסוציאציות המחברות את אכילתו לנוכחות ה' בעולם (כדברי יעקב אבינו, "אם יהיה א-להים עמדי … ונתן לי לחם לאכול … והיה ה' לי לא-להים" (בראשית כח, כ). אזכיר שלוש מהן.

כאשר אדם עומד לפרוס חלות, הוא מברך בגוף שני את "ה' א-להינו, מלך העולם", ומשלים אמירת עשר מלים ואומר "המוציא לחם מן הארץ". לפני שהוא מברך, עליו לשים את עשר האצבעות שבשתי ידיו על הפת (בשבת על שתי החלות של "לחם משנה") ולחשוב על שורה של אסוציאציות. ביניהם, כנגד עשר המלים שבברכה, יחשוב על הפסוק שב"אשרי" שיש בו עשר מילים: "עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהלים קמה). וכנגד שתי ידיו שעל הלחם, יחשוב על הפסוק הבא ב"אשרי": "פותח את ידיך, ומשביע לכל חי רצון" (שתי ידי ה' פתוחים בלשון משל כבצורה נדיבה, כשתי ידיו של המברך המונחים על הלחם).

וכנגד עשר אצבעותיו שעל הלחם יחשוב על עשר מצוות שעל היהודי לקיימן בתהליך הכנת הפת:

א – לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (דברים כב, י). (אין להפעיל ביחד שני בעלי חיים שהכוח שלהם לא מתאים)

ב – שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא יט, יט). (אין לזרוע בשדה תערובת של זרעים של סוגים שונים של צמחים)

ג – לקט – וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם (ויקרא כג, כב; גם ויקרא יט, ט). (שיבולים הנופלות בזמן הקציר יש לעוזבן לעניים)

ד – שכחה – כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ (דברים כד, יט). (קבוצה של שיבולים שנשכחה בשדה יש לעוזבה לעניים)

ה – פאה -וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם (ויקרא כג, כב; גם ויקרא יט, ט). (להשאיר חלק מהשדה שיקצרו אותו העניים)

ו – לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כה, ד). (אין לחסום פיו של בהמה חיה ועוף העושים מלאכה בדבר מאכל)

ז – תרומה – וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'; רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ (במדבר טו, יט-כ). ("תרומת הגורן" חלק מהיבול מתנה לכהן, שיאכלו רק כהנים בטהרה)

ח – מעשר ראשון – כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה … (במדבר יח, כד). (עשירית מהיבול שנשאר אחרי הפרשת התרומה, שבמקור היה מיועד ללויים)

ט – מעשר שני – לֹא-תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ … כִּי אִם-לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ (דברים יב, יז-כ; וראה דברים יד, כב-כו) (עשירית מהיבול שנשאר אחרי הפרשת המעשר הראשון; על החקלאי עצמו לאוכלו בקדושה ובטהרה בירושלים)

י – חלה – דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'; רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם (במדבר טו, יח-כא) (חלק מהעיסה שיש לתת לכהן והוא אוכלו בטהרה)