שמיטה ישראלית | הרב זאב וייטמן, רב היישוב אלון שבות ורב תאגיד תנובה
שמיטה מעצם הגדרתה היא ישראלית, שהרי מצוות השמיטה איננה נוהגת אלא בארץ ישראל. ולא זו בלבד, אלא שמצווה זו מאפשרת את קיומנו בארץ ישראל, שהרי התורה מעידה שאי קיום מצוות השמיטה גורר בעקבותיו גלות ואובדן הארץ. מצווה ישראלית זו הינה המצווה הקשה ביותר בתורה, שהרי היא מחייבת לשבות מעבודת האדמה לשנה תמימה במציאות שבה יבול האדמה נדרש על מנת להתקיים. יתרה מזו, גם מה שגדל מעצמו בשנה זו איננו רכושו של בעל האדמה אלא הוא הפקר לכול – לעני, לעשיר ואף לחיית השדה.
אם כן, אתגר אמוני לא פשוט ניצב בפנינו, כאשר ההיגיון אומר ששמירת שמיטה כהלכתה תביא להתמוטטות כלכלית ואולי אף לרעב ומחסור, ואילו התורה אומרת את ההפך בדיוק, שדווקא אי שמירת מצוות השמיטה היא זו שתביא לאובדן הארץ ולחורבנה.
מכירת האדמות לגוי למשך שנת השמיטה והמשך העבודה פחות או יותר כמו בשאר השנים – איננה שמיטה ישראלית, שהרי בכך אנו מפקיעים את עצמנו מחיוב מצוות השמיטה והופכים כביכול את ארץ ישראל לארץ נוכריה; כך הארץ מופקעת מקדושתה למשך שנת השמיטה, ואנו חוזרים למצב שהיינו בו בארצות הנכר. גם תצרוכת תוצרת חקלאים לא יהודים בשנת השמיטה ופגיעה בחקלאים היהודים בארץ ישראל – איננה שמיטה ישראלית, שהרי החזון והאידיאל הציוני-ישראלי הוא שתהיה לנו מדינה שבה נגדל את הגידולים החקלאים הנחוצים למחייתנו ונעשה זאת ע"י יהודים שיעבדו את האדמה וישמרו את המצוות התלויות בארץ; כך יביאו לא רק לגאולת הארץ כי אם גם לגאולת התורה, שמצוות רבות ממנה הפכו להיות לא רלוונטיות בשנות הגלות, כאשר יהודים לא היו יכולים לגדל גידולים חקלאיים בארץ ישראל.
אם כן, האתגר הגדול הוא למצוא דרך שבה מצד אחד נשמור את מצוות השמיטה מבלי להפקיע את קדושת הארץ ואת חיובי המצוות התלויות בה, ומצד שני שהארץ לא תישם והחקלאים היהודים יוכלו להמשיך ולמצוא את פרנסתם גם בשנת השמיטה. אם אכן נמצא דרך כזו נוכל לקרוא לה – שמיטה ישראלית.
היסודות לפתרון כזה הונחו והותוו על ידי החזון איש, שהדריך בשתי השמיטות – שלפני קום המדינה ובראשונה שלאחר הקמתה – חקלאים יהודים שומרי תורה ומצוות כיצד ניתן מצד אחד לשמור שמיטה, ומצד שני להמשיך לגדל גידולים חקלאים שמהם יוכלו להתפרנס גם בשנה זו. הוא הדריך אותם כיצד ניתן לטפל בגידולים חקלאים שנזרעו לפני השמיטה, כשכירי בית הדין נציג הציבור ולפי הנחיותיו ההלכתיות של בית הדין, וכיצד ניתן לחלק את התוצרת החקלאית כשליחי בית הדין לכלל האוכלוסייה ולגבות מהנהנים ממנה את הוצאות בית הדין ששוכר את החקלאים ואת ציודם לטובת הציבור. מתכונת של שמירת שמיטה זו קרויה בלשוננו "אוצר בית דין", והאתגר העומד בפנינו כיום הוא להפוך את הוראותיו והנחיותיו של החזון איש לחקלאים הבודדים ששמרו שמיטה בימיו, להוראות והנחיות שיתאימו לחקלאות מודרנית של כלל מדינת ישראל.
אין ספק שהצלחת הגשמת חזון זה תלויה בשיתוף פעולה בין החקלאים, הרבנים והצרכנים. רק כך תהפוך מצוות השמיטה למשימה לאומית שהכול שותפים לה, גם אלו שאינם עוסקים בחקלאות ואינם בעלי אדמות.
הצרכנים בשנת השמיטה צריכים להעדיף תוצרת של חקלאים יהודים שומרי שמיטה, גם אם תוצרת זו תהיה באיכות קצת פחות טובה מאשר תוצרת שנה רגילה בגלל מגבלות של מלאכות שאין לעשותן בשמיטה. הם מתבקשים להעדיף תוצרת זו גם אם הדבר מטיל עליהם מגבלות הנובעות מחובת שמירת קדושת שביעית בפירות ובתוצרתם. על הצרכנים ללמוד לראות באכילת פירות שביעית זכות גדולה שלא זכו לה אבותינו ואבות אבותינו, ולא מגבלה וקושי חלילה.
כמו-כן, אנו זקוקים לשיתוף פעולה של הרבנים שיבינו את היתרון הגדול שבשמירת מצוות השמיטה על פני הפקעתה, ויהיו נכונים ללכת בעקבות החזון איש סולל הדרך, ולנקוט בכוח דהיתרא הן לגבי ההסכמים עם החקלאים, הן לגבי המלאכות שניתן להתיר בשמיטה, והן לגבי דרכי שיווק התוצרת לצרכנים. רק כך יתאפשר לנו לקיים את מצוות השמיטה, ואט אט גם להתקדם לקראת שמירתה המלאה באופן מהודר יותר, ורק כך יתאפשר לנו להימנע מפתרונות לא ישראליים של הפקעת קדושת הקרקע או קנייה מנוכרים.
שמירת מצוות השמיטה תביא להפנמת המסר המרכזי של מצווה זו והוא שארץ ישראל איננה שייכת לעם ישראל אלא לקב"ה, "כי גרים ותושבים אתם עמדי". אם בעקבות השביתה מעבודת השדה והכרם והפקר יבול אדמתנו לכול נבין את המסר המרכזי הזה, הרי שכל התנהלותנו תהיה שונה. מטבע הדברים, אורח שאיננו בעל הבית מתנהג בצניעות ולפי כללי בעל הבית, הוא גם מבין שכל מה שניתן לו – בחסד ניתן. אף אנו, אם נבין ונפנים שאנו זוכים לחיות בנחלת הקב"ה, הרי שנהיה נכונים יותר לכפוף עצמנו להנחיותיו בתחום החסד, המשפט, אהבת הרעים והסיוע לנזקקים. נבין שכל מה שיש לנו הינו מתנה מהקב"ה, וממילא יקל עלינו לחלוק את מה שזכינו לקבל עם נזקקים.
אם שובתים מעבודת האדמה, למה מנוצל הזמן הפנוי? פעם בשבע שנים דואגים גם לפיתוח הרוח. מקדישים יותר זמן ללימוד תורה ודואגים למזון חיוני לנשמה. חג האסיף של שנת השמיטה הינו חג הסוכות שלאחר סיום שנת השמיטה, ובו אנו זוכים להציג את "יבול" שנת השמיטה במצוות "הקהל" – שבה קוראים בירושלים את התורה שעסקנו בה במהלך שנת השמיטה.
מצוות שמיטת כספים הנוהגת בשנת השמיטה הינה היסוד למצוות צדקה לעניים ונזקקים. בכל שנה ושנה אנו מצווים להלוות את כספנו ללא ריבית לנזקקים, ואילו בשנת השמיטה הלוואה זו שאנו נותנים לעניים ונזקקים הופכת למענק ולצדקה גמורה, כאשר אין הם יכולים להחזיר את חובם. כך הופכת ההלוואה לצדקה.
יש גם שיוזמים רעיונות להרחבת תחושת שנת השמיטה והנחלת רעיונותיה למגזרים שאינם חקלאיים, גם מעבר להשתתפותם במשימה של שמירת השמיטה על ידי המגזר החקלאי. להרבות במעשי צדקה וחסד או בהתגייסות התנדבותית לטובת נצרכים, או בוויתור על חלק מהחובות שחייבים לנו, או בתרומה של שעות עבודה מקצועית למען נזקקים ועוד. ויש המרחיבים זאת גם לפעילות למען הדאגה לשמירת נחלת הקב"ה, הנחלה המיוחדת שזכינו לה בארץ ישראל, למען הדורות הבאים בפעילות למען שמירת הסביבה ושמירת משאבי הטבע, ומקדישים שנה זו להנחלת התודעה של ריסון השתלטותנו על האדמה, בעלי החיים והטבע והגברת הצניעות וההתחשבות ביחסנו למשאבים אלו שאנו נהנים מהם במשך שנות המעשה.
כל זה טוב ויפה וראוי להערכה, אחרי שניעתר להגשמת מצוות השמיטה כמאמרה בתורה, ובתנאי שיוזמות מבורכות אלו ישלימו ויוסיפו על קיום מצוות השמיטה כנדרש על פי התורה, ולא יתכוונו לבוא במקומה. וכך כותב הרב קוק על שנת השמיטה: "צורך מיוחד הוא לאומה זו, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה בכל מלוא זוהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקירבה פנימה טהרת נשמתה כמו שהיא. שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ. שנת שקט ושלוה באין נוגש ורודה , שנת שוויון ומרגוע… אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו. אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר המתגלה על ידי המסחר , משתכחת… והאדם חוזר אל טבעו הרענן".