הרב מאיר נהוראי, יו"ר בית הלל, לפרשת במדבר ולכבודה של ירושלים
בשנה השנייה לאחר הקמת המשכן היה צורך לחלק את העם לשבטים לקראת ההגעה לארץ. וכך נאמר: "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם". רש"י מסביר שהדגל היה 'סימן זיהוי' – דהיינו, שלכל דגל היתה מפה צבועה תלויה בו, וצבעו היה שונה וייחודי מהשאר. הדגל הוא החזון והייעוד של כל קבוצה. לאחר שנבנתה הזהות המשותפת במעמד הר סיני ובהקמת המשכן הגיע השעה להתחלק לשבטים. המסע לארץ ישראל התבצע לפי שבטים, איש על מחנהו ואיש על דגלו.
על אף תחושת הנוחות שיש לאדם במחנהו שלו, עלול הדבר לגרום לבדלנות ולפגיעה באחדות. לשם כך נזקק העם לחזון משותף שיאחד מסביבו את כל שבטיו. המשכן שנתרם על ידי העם כולו ללא הבדל שבטי נבחר להיות הדגל המשותף של כלל ישראל. כל אחד ואחת מבני ישראל הרגישו קשר זהה למשכן ולכן נקבע מקומו במרכז המחנה: " אִישׁ עַל דִּגְלוֹ … יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ". הרש"ר הירש הבחין בין שני שמות של המשכן, וחשב שהם נגזרים מייעודיו השונים של המשכן:
"על פי זה יובן, שהמשכן קרוי לעיל "משכן העדת"; ואילו כאן בפרק הקובע מקום למחנות, הוא קרוי "אהל – מועד". הוא, כשלעצמו, הוא "משכן העדת": המקום שהעדות תשכון שם; ולעם הוא "אהל – מועד": מרכז הייעוד המשותף המאחד את כולם כאחד…".
אי"ה, ביום ראשון הקרוב נחגוג את יום ירושלים . העיר ירושלים לא נחלקה לשבטים, היא דומה במהותה למשכן, שכן היא נקודת החיבור המשותפת של כל עם ישראל לגווניו השונים. נקודה זו מודגשת בדבריו של הרב משה צבי נריה זצ"ל בתשובתו לשאלה מדוע לא נכבשה ירושלים כבר בשנת תש"ח וזו לשונו:
"הסוד של ירושלים הוא אחדות. ירושלים – עיר שחוברה לה יחדיו, עיר שעושה כל ישראל חברים. זו הסיבה לכיבוש ירושלים דווקא בששת הימים …. אכן, לפני תשע עשרה שנה, פרץ הפלמ"ח דרך שער ציון, ואלו חיילי האצ"ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו. אילו הצלחנו אז היו 'שניים אוחזין' בירושלים, וכל אחד היה אומר 'כולה שלי'. ירושלים היתה הופכת למקור של פירוד, לסיבה של מריבה ומדון. סלעי ירושלים היו הופכים לסלעי מחלוקת… ואילו ירושלים לא נתחלקה לשבטים, היא ניתנה לעם ישראל כולו… ירושלים באה להרבות שלום בעולם.
ולכן, רק עתה, כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד- שער האריות, 'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא', רק עתה כשכולנו מאוחדים, … זכינו למאורע הגדול- המחזיר שכינתו לציון החזיר לנו את ירושלים!"
לדעת הרב נריה זצ"ל, הזכייה בירושלים הייתה תלויה אפילו באחדותם של הלוחמים עצמם – קל וחומר באחדותו של העם, רק כך ירושלים תהיה שייכת לכולם. גם כיום יש "דגלים" ויש "שבטים". הסכנה הגדולה ביותר, שכל שבט יתבצר בעמדה שלו, ויתעלם לחלוטין מהשבט השכן. לא עוד מחנה החונה סביב רעיון מרכזי, אלא שבטים שהקשרים שבניהם הולכים ומתרופפים הן בתוך הציונות הדתית והן בחברה הישראלית כולה. בכוחה של העיר ירושלים לאחד את העם כולו, בתוכה נמצאים ישיבות ובתי מדרש רבים אבל גם סמליה ודגליה של המדינה ובתוכם מערכות המשפט, הכנסת והממשלה. אסור להחמיץ את השעה המיוחדת של יום ירושלים, ביום זה עלינו לחזק את מוסדות המדינה וחלילה לא לפגוע במעמדם, אחרת איש את רעהו בלעו.