בירור לגבי מקום המחיצה בבית הכנסת בדברי הראשונים במאה ה-13

• א. ספקות בדבר מטרת המחיצה וגודלה.
• ב. קיומה של המחיצה בימי הראשונים ותפקידה.
• ג. התיקון הגדול שבהר הבית.
• ד. מחיצות הר הבית והטעם לדמיונן לקדושת בית הכנסת.

א. ספקות בדבר קיום המחיצה ורמת האיטום שלה.

בעשורים האחרונים ברחבי העולם היהודי קמו עוררין לגבי נחיצותה ההלכתית של מחיצה להפרדה בין עזרת נשים ועזרת גברים בבית הכנסת, על מקורה ועל מעמדה ההלכתי. כתוצאה, ניצתה מחלוקת קשה בין זרמים שונים ביהדות. הערר מתמקד בפקפוק על קיומה של המחיצה בתקופת המעבר בין זמן הגאונים לזמן הראשונים ¹, כאשר מחסור בעדות ארכיאולוגית נתפס כראייה לחוסר רציפות של השיטה ההלכתית בנושא כה מרכזי כצורת בית הכנסת. הנושא נתון לויכוח כללי בין הזרמים האורתודוכסיים, הקונסרבטיביים והמסורתיים והרפורמיים, בדורות האחרונים.
המחיצה נעשתה סמל לגישה דתית שמרנית, עד כדי כך שזרם מסויים ביהדות הרפורמית מציג עצמו כ"יהדות ללא מחיצות", ובאופן אלגורי ניתן לומר כי הזרמים שהיא מייצגת הוצאו מחוץ למחיצה על ידי זרמים שמרניים. בדברינו נתמקד בכמה שאלות: האם המחיצה היא סמל שמרני גם בעיני מעצבי ההלכה? ואם כן, מדוע המחיצה היא סמל לשמרנות, וכיצד הדבר מעצב את הלכותיה? האם המסורת על קיום מחיצה בבתי כנסת חזקה ויציבה? עיקר דיוננו יתמקד בפסיקה מהמאה ה13, של הרשב"א והרא"ש, הן משום שבמאה ההיא קיימת בספרות אי בהירות הסטורית, הן משום שאלו הם ממעצבי ההלכה המרכזיים למעשה.
בין הפוסקים האחרונים, מצאתי שתי גישות עיקריות באשר למטרת המחיצה, אחת הטוענת שהמטרה היא הפרדה פיזית בין העזרות השונות למניעת מגע² והשניה טוענת שהמטרה היא המנעות מהסתכלות של גברים בנשים³. גבהים שונים ומבנים שונים של המחיצה עמדו לדיון בעקבות גישות אלו, מי' טפחים ועד מחיצה אטומה לגמרי המפרידה בין חדרים. מוסכם על כל מי שראיתי דבריו, שמקור הדיון הוא ממסכת סוכה דף נא. אנו נציע כי יש מפרשים קדומים שהבינו את הביטוי "קלות ראש" המופיע בגמרא שם, בצורה הקולעת לביטוי המודרני "הטרדות מיניות"⁴.
עקב הויכוח, נתקלתי במתיחויות מסוגים רבים. בבתי כנסת קונסרבטיביים רבים אין מחיצה בין גברים לנשים, ולא מעט פוסקים אורתודוכסים מורים לבני קהילתם שלא להכנס כלל לבית כנסת שישובים בו גברים ונשים יחד⁵ על אף שישנם בתי כנסת קונסרבטיביים בהם נהוגה הפרדה לשלש עזרות, גברים נשים ומשפחות, לעתים בליווי מחיצה, כך שמי שיושב שם אינו עובר על ההלכה לרוב הדעות שנראה להלן. לא מעט יהודים ברחבי העולם המשתייכים לזרם הקונסרבטיבי וזרמים נוספים, ישתדלו להמנע מלהכנס לבית כנסת אורתודוכסי מחמת חוסר נוחות אל מול המחיצה. זאת ועוד, המחלוקת מפעפעת מתחת להבדלים השונים הנוספים בין הזרמים ותפיסות ההלכה השונות שלהן. נשים לא מעטות, השומרות קלה כחמורה, ומזדהות כאורתודוכסיות, סיפרו לי כי הן נמנעות כליל מהגעה לבית הכנסת משום שהן מרגישות מרוחקות מהתפילה בעקבות המחיצה והעזרה המבודדות אותן מההתרחשות באולם התפילה⁶. רגע אדבר על המחיצות בכותל המערבי, אך העדפתי להתמקד בהסתכלות אופטימית קדימה אל המקדש. אני תקווה שבירור שיטת הרא"ש תתרום הן להקטנת המתחים, והן ליצירת כלים לפעולה משותפת בין קהילות בעלות גישות שונות.

ב. סוגיית הרחקה מייחוד של קהל אנשים ונשים

אגב דיון בגדרי ייחוד הכלליים, מתמקדת סוגיה במסכת קידושין בבירור כיצד לנהוג, כאשר יש קהל רחב⁷ מופרד לשני מגדרים. אנו נטען כי מעיון במחלוקת הריטב"א והאגודה עולה שציר המחלוקת ביניהם הוא, שהריטב"א מציג גישה השומרת על צורתו של חוק הייחוד בהלכה, בבואו לקבוע את נהלי הצניעות הקהילתיים, ואילו האגודה מציג גישה פסיכולוגית, להצעת פתרון מיטבי לצניעות בין הפרטים בקבוצה. שניהם מבינים מהגמרא שפתרונות חוקיים פשוטים לקהלים – אינם מועילים למנוע תקלת ייחוד אצל היחידים⁸. כתוצאה מכך, הריטב"א מחזק את ההפרדה החוקית בעוד האגודה מחליט לוותר על לשון החוק ולהשתמש באמצעים תרבותיים ורגשיים. על פניו, הרא"ש אינו חושב שאף אחד משני הפתרונות הללו קולע למטרה⁹.

אמר רב כהנא: אנשים מבחוץ ונשים מבפנים – אין חוששין משום ייחוד, אנשים מבפנים ונשים מבחוץ – חוששין משום ייחוד. במתניתא תנא איפכא. אמר אביי: השתא דאמר רב כהנא הכי, ותנא מתניתא איפכא, אנא נעביד לחומרא. אביי דייר גולפי. רבא דייר קנה.

בתחילת הגמרא מוצגת מחלוקת בהלכה, בין שתי דעות הפוכות – "במתניתא תנא איפכא", בדיני ייחוד. לדעת רב כהנא האמורא, כאשר מפרידים גברים מנשים, עדיף שהגברים יהיו בחוץ, כלומר קרובים לפתח המשמש את כולם, והנשים בחדר הפנימי, ואילו לדעת הברייתא עדיף שהגברים יהיו בחלק הפנימי. עולה, כי כל אחת מהדעות ראתה איזה יתרון במצב אותו ניסתה לייצר, מבחינת החשש לייחוד. יש להבין מה היתרון הייחודי לכל אפשרות, לאור שאר דיני ייחוד, ולהבהיר כל יתרון כך שתתכן הכרעה הפוכה.
על בסיס הכרעתו במחלוקת התנאים על ייחוד של שלשה בני אדם משני מגדרים שונים, הריטב"א מציע הסבר ליתרון בפסיקת רב כהנא. לדעתו, אם שנים מהקבוצה זכרים מותר להם להשאר בייחוד, וכעת הוא מסביר לאור זאת את רב כהנא המציע שהאנשים יהיו בחדר החיצוני:

…כשהאנשים בפנים חוששין שמא יצא אחד מהם לחוץ ויתייחד עם נשים הרבה שהוא אסור, אבל כשהנשים בפנים – אפילו תצא אחת מהן הרי מתייחדת עם שני אנשים שהוא מותר.

היתרון במצב שתאר רב כהנא הוא ביחס בין המצב הסטטי שיוצר המחוקק לבין התנועות של האנשים במרחב, המחוקק יוצר מרחב קבוע, בו גם תנועת היחידים אינה מגיעה לכדי מעבר על גדרי הלכות הייחוד. ההנחה היא שהלכות ייחוד קבועות ויש לייצר מצב לרבים בו מנוע כל יחיד מלעבור עליהן.
לעומת זאת את הברייתא מתקשה כעת הריטב"א לפרש כהיפוך מצב לרב כהנא, שכן לדעתו שתי נשים אינן מתייחדות עם איש אחד, ולכן הוא מעמיד את הברייתא במצב שונה מעט, ומחבר אותה לסוף הגמרא:
במתניתא תנא איפכא. משום דהנהו דבפנים כד נפק חד מינייהו לברא מירתת דילמא נפק חבריה שיש לו גם כן דרך לחוץ והוי כפתח פתוח לרשות הרבים, הילכך אנשים בפנים אין חוששין משום ייחוד דכי נפיק חד מינייהו לברא מרתת, אבל אנשים מבחוץ חוששין שמא יכנס אחד מהם לפנים ולא מרתת שאין לחבריו דרך לפנים ונמצא מתייחד עם הנשים שהוא אסור.
את המצב שתארה הברייתא מפרש הריטב"א כפתח פתוח במחיצה שבין קבוצות המורכבות ממגדרים שונים. הפתרון שהציעה הברייתא – במקום שני אזורים מופרדים בקיר עם פתח פתוח, אזור אחד המופרד בצורה שאינה מסתירה מגדר אחד מהשני. לפי פירושו עולה כי הפתרונות שהציעו אביי ורבא, לשים קנים או כדים בין המגדרים, במקום מחיצה עם פתח, מתארים מצב דומה למתואר במתניתא, והעקרון העומד מאחריהם הוא שיפור הפתרון מהברייתא, והחמרה בצורת הפתח הפתוח.
בכל הפתרונות הללו – פתח פתוח, קנים או כדים – אנשים ממגדרו רואים את היחיד הפורש לתוך המגדר השני והקבוצה כולה ערה לכך שיש כאן יחיד המשנה מההרגל, ומכוח לחץ חברתי זה אותו היחיד נזהר מלעבור עבירה. הריטב"א מסביר, כי היתרון במצב שתארה הברייתא נובע משימוש וניצול המוסכמות האנושיות שאין לעבור לצד המגדר השני "דכי נפיק חד – מרתת".
בהתאם לדברי אביי ששני הפתרונות לא מועילים ויש להחמיר – הריטב"א כותב ששני הפתרונות אינם מועילים:

ואסיקנא דבין הכי ובין הכי חוששין משום ייחוד.

לאור הפירוש שהציע נראה כי גם דברי רבא ואביי דחויים, ולכן שני חדרים סמוכים או חדר מופרד אינם באים בחשבון. כנראה מסקנתו היא שדרושים בתים או קומות מופרדים. להלן נראה כי דבר זה עולה גם מקטע סמוך בגמרא¹⁰.

לעומת הריטב"א, באגודה קידושין ד,עב כתב שיש להשאיר פתח פתוח:

פתח פתוח אין חוששין משום יחוד. אנשים בפנים ונשים מבחוץ או איפכא חוששין משום יחוד.

בניגוד לריטב"א שנדחק להעמיד את המתניתא כמדברת על סוג של פתח לרשות רבים – האגודה כותב שהיא פשוט "איפכא" לרב כהנא. עם זאת, שני המצבים שמתאר הריטב"א – מצב בו יש פתח ומצב בו אין פתח – שניהם נידונים בסוגיא גם לפי האגודה. יתכן שהאגודה הבין, שהברייתא מגיעה מסברא הפוכה לסברת רב כהנא, ולא הסכימה עם התפיסה שעדיף שנשים תסתובבנה בין אנשים¹¹. מדבריו עולה כי אביי ורבא דוחים גם את הברייתא כמו שדחו את דברי רב כהנא, והפסק הוא לקבל את המלצת אביי ורבא להשאיר פתח פתוח.
הסברו של הריטב"א להבדל בין מצב בו יש פתח ומצב בו אין פתח – שההבדל הוא האם ניתן לראות דרך הפתח, סביר למדי. לפי הסבר זה ייאמר, כי האגודה סבור שאין פתרון מושלם לעניין יישום גדרי הייחוד בהפרדה בין קבוצות ממגדרים שונים, ודווקא פתח פתוח המתפקד על בסיס מוסכמות אנושיות מתפקד יותר טוב במניעת בעיות צניעות חמורות. לפנינו דיון בין פוסקים קדומים על סגנונה המיטבי של המחיצה, קולתו של זה חומרתו של זה, וקולתו של זה חומרתו של זה!

כראיה לפירושו, האגודה מצטט מדברי רב יוסף בקטע הקודם בגמרא:

אמר רב יוסף: פתח פתוח לרשות הרבים – אין חוששין משום ייחוד.

לפי אביי ורבא, המציעים לסדר אולם אחד עם הפרדה דלילה, ברור כי צריך להיות פתח פתוח. עוד אומר אביי כי הברייתא דחויה שהרי "חוששין משום ייחוד".
הגמרא מעירה על דברי רב יוסף מסיפור:

רב ביבי איקלע [הגיע] לבי רב יוסף, בתר דכרך ריפתא [אחרי שאכלו לחם], אמר להו [לרב יוסף ואשתו]: שקולי דרגא מתותי ביבי [קחו את הסולם מתחת העליה בה אני מתארח, שלא אוכל לרדת בילה ולהתייחד עם אשת רב יוסף]. והא אמר רבה: בעלה בעיר – אין חוששין משום ייחוד! [זו קושיא על רב יוסף, ומתרצים:] שאני רב ביבי, דשושבינתיה הואי [רש"י: בעלת ברית לו] וגייסא ביה.

האגודה יכול לטעון, שדברי רב יוסף חוזקו בסיפור ומשקפים את מסקנת הגמרא שדרוש פתח פתוח במחיצה. לפי הנחתו שההלכה צריכה להיות כללית – הריטב"א יכול לטעון שדברי רב יוסף ורבה אינם עומדים בדרישות, והגמרא מכוונת לדחות את שיטת רב יוסף מכך שאם יש קירבה בין האיש והאשה האסורים זה על זה – אין החומרה מועילה. בסברא יתכן לטעון, שאם מטרת הפתח הפתוח להפעיל לחץ חברתי, אז זהו פתרון השייך רק בקהלים, "אנשים ונשים", אך דווקא במצב שיש אנשים רבים – סביר שיהיו בקהל מי שיש ביניהם קירבה והיכרות, ולא יהיה לחץ חברתי. לעיל, הצענו כי מסקנתו היא להפריד בתים או קומות, ואם אכן כך – מסקנתו משתקפת מהתיאור בסיפור של קומה נפרדת, ללא סולם.
החלוקה שהוצעה, לגישה שמרנית-חוקית מול גישה חדשנית-פסיכולוגית ניתנת לביסוס, בהתייחסות שני הפוסקים לברייתא. בגמרתנו דבר מפליא, ברייתא נדחית על ידי האמוראים! לפי הריטב"א – אביי ורבא מנסים לאמץ את פתרון הברייתא ונדחים עמה, ולפי האגודה שלשת האמוראים רב יוסף, אביי ורבא – הם אלו שדוחים את פתרון הברייתא. הצעתנו שלפי הריטב"א המסקנה נמצאת בתחילת הסוגיא, שצריך בתים או קומות לגמרי נפרדים, מחלישה במעט את הקושי מתוך הגישה החוקית הנמצאת בדברי הריטב"א, משום שאין פגיעה בחוק המופיע בברייתא ואין בברייתא איסור על התאגדות הגברים באולם אחד והנשים באולם השני¹². דרכו של בעל האגודה שונה, ומדבריו יוצא שפשט הגמרא הוא ששלושה אמוראים מרכזיים, בחנו את המציאות וגילו שההלכה בברייתא אינה משיגה את המטרה, ולכן דחו אותה. לפי מסקנתו, לפחות בענייני צניעות, ההלכה מגייסת מוסכמות אנושיות, להשגת מטרות מסויימות. זוהי גישה פסיכולוגית וחדשנית. יתכן שלדעתו, המטרה של מניעת קלות ראש חשובה דיה כדי לאפשר חידוש הלכתי¹³.

דבר מעניין ימצא המעיין בדברי הרא"ש בפסקיו לקידושין ד,כד:

אמר רבה בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד, אמר רב יוסף פתח פתוח לרה"ר אין חוששין לה משום יחוד. אמר רב כהנא אנשים מבחוץ ונשים בפנים אין חוששין להם משום יחוד, אנשים בפנים ונשים מבחוץ חוששין להם משום יחוד. במתניתא תניא איפכא. אמר אביי השתא דאמר רב הכי ותנא במתני' איפכא אנן נעביד לחומרא:

את דברי רב יוסף ואביי הוא כותב בלשון יחיד "אין חוששין לה¹⁴ משום ייחוד", ומנתק בין הסוגיות. הדבר מתאים לשיטת הריטב"א. הרא"ש מביא את אזהרת אביי להחמיר, אך אינו מפרט את חומרות אביי ורבא, דבר זה אף הוא משקף את דברי הריטב"א. אך בניגוד לריטב"א – הרא"ש אינו מפרט את הבנתו כי הברייתא מדברת במצב שונה מדברי רב כהנא, אדרבה מתוך דברי אביי הוא מצטט רק את ההשוואה בין הברייתא לדברי רב כהנא. אם כן את המציאות של הברייתא – מבין הרא"ש בדומה לאגודה. אך האגודה והריטב"א מגיעים למסקנות הפוכות מהי הדרך הראויה לקהל להתנהל בו, האם באולם אחד עם מחיצה דלילה, או בשתי קומות מופרדות לגמרי. כיצד אם כן מתבטאת חומרת הרא"ש?¹⁵
להלן נציע הצעה זהירה, שסתימת הרא"ש פירושה שהוא משאיר לכל מנהיג קהילה לבחור את החומרה המתאימה לקהילתו, אם אזורים נפרדים לגמרי כדעת הריטב"א, אם פתח פתוח כדעת האגודה, ואם מחיצות חלקיות כהצעת אביי ורבא שהוא אינו דוחה במפורש. ננסה לבסס זאת לאור הערתו על הסוגיא הקלאסית של מחיצת בית המקדש במסכת סוכה. לשם כך דרושות לנו שתי הקדמות: ההבנות האפשריות בסוגיית המקדש, ובירור האם לפי הרא"ש יש בכלל צורך במחיצה בבית הכנסת.

ג. שני פירושים מה היה היקף התיקון הגדול שבהר הבית

לפני שניגש לפירוש הרא"ש, נציע כי פירושים שונים מהותית יכולים להשתמע בסוגייה שבמסכת סוכה, פרק ה. במשנה ב' נכתב:

במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תקון גדול.

מהמשנה עולה כי יש צורך בתקנה מיוחדת לעזרת הנשים בבית המקדש בחג הסוכות. מהמשנה לא ברור מהי תקנה זו, אך באופן פשוט עולה מכאן שבכל השנה לא היתה תקנה מיוחדת. הצעות שונות על הטופוגרפיה של בית המקדש, יכולות לשנות באופן משמעותי את הבנת הקורא מהי כוונת המשנה.
הגמרא נא,ב תדון ביחס בין משנה זו למשנת מידות ב,ה, העוסקת במבנה עזרת הנשים¹⁶:

במוצאי יום טוב כו'. מאי תיקון גדול? – אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.

כלומר: המשנה במידות משקפת את המצב הסופי שנבנתה גזוזטרה וכבר אין עזרת הנשים "חלקה". המפרשים דנו כיצד להבין מילה זו¹⁷.
בפירוש המשנה לרמב"ם במידות:

וענין חלקה, שהיתה רחבה ללא כותלים מקיפים אותה. וכבר נתבאר בסוף סוכה שבה היו מתקבצין לשמחה בימות החג, ומפני שחששו להתערבות האנשים עם הנשים הקיפוה עמודים ועשו עליהם מסביב תאים גבוהים¹⁸ שיסתכלו מהן הנשים בזמן שמתקבצין ישראל שם לשמחת בית השואבה כמו שבארנו בסוף סוכה.

בסוכה פרש:

תיקון גדול, כלומר גדול התועלת, והוא שהיו מכינים מקום לנשים ומקום גדור לאנשים, ומקום הנשים למעלה על מקום האנשים גבוה ממנו כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים.

הרמב"ם למד מגמרתנו שהתיקון המוזכר הוא "שהיו מכינים מקום" בחג הסוכות, וההפניה למידות מציינת שהכנת הגזוזטרות לא כללה הכנת עלייה; ומכאן שבשאר השנה מלבד בחג הסוכות, לא היו בעזרת הנשים, לא תקרות, ולא קירות.
האם מכאן ניתן ללמוד שבשאר השנה לא היתה הפרדה כלל? האם ניתן ללמוד מכך שאין חובת הפרדה במקום ציבורי או מקום קדוש? בהמשך הגמרא מבואר שהיו אפשרויות נוספות להפרדה:

תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.

ורש"י:

מבפנים – בעזרת נשים. מבחוץ – ברחבה של הר הבית ובחיל.

בראשונה, מחיצת עזרת הנשים העשויה קיר – הפרידה בין הנשים לשאר הציבור והחיל, ואולי מדרגות שונות הפרידו בין החוגגים בנפרד למגיעים להר הבית כמשפחות, בסוכות. בהתאם לרעיון זה, יתכן לומר¹⁹ שהמעלות שהיו בין עזרת נשים לעזרת ישראל²⁰ שימשו להפרדה כל השנה אפילו בראשונה²¹ . אם כן אלו שני רעיונות כיצד היתה יכולה להיות הפרדה ללא תקנה מיוחדת.
יצויין, כי הרמב"ם במשנה תורה הלכות בית הבחירה ה,ח לא הזכיר שהגזוזטרא היתה רק לחג הסוכות :

עזרת הנשים הייתה מוקפת כצוצטרה, כדי שיהיו הנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן–כדי שלא יהיו מעורבבין.

אדרבה, מניסוחו הכבד החוזר על המילה "כדי", יש לדקדק שהפתרון שבבית המקדש פותר בעיה שחורגת מתחום המקדש, דהיינו שיש בתערובת המינים בעיה כללית ואינה אסורה רק בבית המקדש, לכאורה עולה מכאן שדרושה הפרדה במקומות קודש גם מחוץ למקדש, כגון בית הכנסת.
הגמרא משליכה ממשנה בה מוסברת הטופוגרפיה על משנה בה מוזכרת תקנה, ומסבירה שהתקנה עוסקת בצניעות של הקהלים הרבים שמגיעים למקדש בחג הסוכות. שני פירושים קיצוניים אפשריים להבנת המצב בכל השנה במקדש, התלויים בדקדוקים קלים . באופן פשוט עולה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שבכל השנה לא היתה הפרדה במקדש בעזרות שאליהם מבחינה טופוגרפית הגיעו קהלים שונים, אם כך כוונתו, ברור שלדעתו אין בעיה כלל לקהלים שונים להתכנס באזור מקודש ללא מחיצה! עם זאת, על בסיס דיוקים שונים בפירוש המשנה ודיוקים במשנה תורה, ניתן לפרש בדברי הרמב"ם שכל השנה היתה הפרדה וגם מחוץ למקדש היא נצרכת, ואם כן מסתבר כי בבית הכנסת יש צורך בהפרדה.
בסוגיא לעיל התחבטנו איזו מחיצה נצרכת לקהל. באשר לנוהג במקדש – מהטופוגרפיה של המקדש ניתן להצביע על מדרגות שונות שיכלו לשמש הפרדה חלקית, וכך ניתן לסלול דרכים ממוצעות בשאלה איזו הפרדה נצרכת. מכל מקום הקשר בין המקדש לבית הכנסת דורש הבהרה.
יצויין כי גם כאן שני השיקולים שהובילו את ההפרדה עבור קהלים מהדהדים. הרעיון של מדרגות בין רמות גובה כמחיצה יכול להכיל הן את חומרת הריטב"א על אזורים שונים, והן את תפיסת האגודה שחושב שחשוב שכולם יראו את היחיד הפורש מהכלל, אך אינו מתאים לתפיסת הריטב"א שדרושה מחיצה ללא פתחים בין המגדרים השונים. הפרדה כחומרת הריטב"א תתכן רק תוך שימוש במחיצת עזרת הנשים כמפרידה מאנשים הנמצאים ברחבת הר הבית, או אם התקנה היתה כל השנה.

ד. הקדמה שניה: קיומה של המחיצה בבתי הכנסת בימי הראשונים

רבות נשאלתי בדינים אלו. כיצד ניתן ללמוד ממקור הדברים במסכת סוכה המדבר על בית המקדש, לדין בית הכנסת? ומדוע לא מצאנו ברמב"ם ובשולחן ערוך דין זה בבית הכנסת ? עוד יש לברר כיצד מועילה המחיצה, והרי אין היא אפוטרופוס למחשבת הרהור והסתכלות בעריות? לעתים לבשה השאלה פנים מורכבות, כגון ביקורת קשה על היתר להכנס לבית כנסת קונסרבטיבי שיש בו שלש עזרות מובחנות במחיצות של עשרה טפחים.
עוד נשאלתי, האם יש זכר בדברי הראשונים לקיומה של מחיצה בזמנם? ללא הכרעה בשאלה זו קשה מאוד להציע פירוש לגמרא, המתאים לגישת הראשונים. בחלק זה נעיין בתשובות של הרשב"א והרא"ש מהמאה ה13 , ונצביע על כך שבקריאה זהירה מוצאים כאן עדויות מפורשות ועקיפות על קיומה של מחיצה בין שתי עזרות בבית הכנסת. במקום שנוכל להעיר על שיטת השו"ע בעקבות הדברים, נעשה זאת.

קהילת סרקוסטה שואלים את הרשב"א ובשאלתם מתואר כי בתי הכנסת בספרד היו עם מחיצות להפרדה בין גברים לנשים. שו"ת הרשב"א ג,קנה:

סרקוסטה
שאלת בבתי כנסיות שלנו יש אצטבאות מדרשות ויש בכל מדרש ומדרש מאלו מקומות לנשים ובכל מדרש ומדרש מאלו בשתי קצותיו לוחות וחוצצות בין מדרש ומדרש…

בבית הכנסת המתואר שורות של מושבים – הקרויים מדרשים – המסודרים כנראה באצטבאות שהם בגבהים שונים. ומחיצות בקצות המדרש, כאשר לנשים מקומות מסומנים. יש להעריך שכוונת השואלים היא שיש מרחק מה בין ספסלי הנשים והגברים, או שהמחיצות מסמנות בקצה את מקום הנשים, אחרת לא ברור מה תורמת ידיעה זו בדבר קיום מקומות לנשים ולוחות ומחיצות בקצה, לשאלתם.
לכאורה, הבנה זו מחוזקת מהמשך השאלה, וכפי שיפורט להלן:

עתה יש לראובן ושמעון מדרש אחר שיושבין בו ארבעה אנשים השלשה מקומות סמוכין זה לזה לראובן ולשמעון המקום הרביעי ולמדרש ההוא בשתי קצותיו שתי קירות חוצצות בין אותו מדרש למדרשות אחרים. עכשיו רוצה ראובן לעשות מחיצה בסוף מקום השלישי שלו הסמוך למקום רביעי של שמעון ורוצה להכניס המחיצה בתוך שלו, ושמעון מעכב עליו ואומר עכשיו שאין מחיצה אנו יושבין בריוח ואם תפסיק בינינו אנו נשב דחוקים. הדין עם מי?

אחד מבעלי המשפחות רוצה להכניס מחיצה באמצע הספסל, והשואלים תוהים אם יש לו זכות לעשות זאת. אם ההסבר לעיל נכון – ניתן להבין כי לנשים חסר מקומות כי מקומותיהן רק בקצוות, ואשת ראובן אין לה מקום, ובעלה רוצה להכניס לה מחיצה בתוך שלו, שתוכל להתפלל, ולפנינו ויכוח לגיטימי: שמעון אומר שהשימוש במקומו ייהפך לקשה יותר, ואילו ראובן טוען שהדבר הכרחי לשם שימושו במקום.
הרשב"א פוסק שראובן יכול להקים מחיצה כל עוד היא כולה בתוך שלו:

תשובה. הדין עם ראובן שיכול הוא להכניס בתוך שלו וכל שאינו נוטל כלום משל שמעון אין לו להתעכב מפני דחקו וזה דבר ברור שאין לשמעון שום שתוף ושום זכות במקומות של ראובן בין ירצה בין לא ירצה ראובן מכניס בתוך שלו ואף על פי שממעט האויר לשמעון.

אין לחשוב שקיומן של מחיצות בבית כנסת היה נדיר, שכן בתשובה דומה כתב בשו"ת הרא"ש כלל ה סימן ג:

ועוד ראיתי בכל הארצות שעברתי שיש להם מקומות קבועים בבית הכנסת שיש חלוק מחיצות בין מקום למקום.

אמנם בשו"ת הרא"ש, מדובר על "מחיצות" ולא על "קירות" כתיאור בשו"ת הרשב"א, וכן לא הוזכר שימוש הנשים במקום, זאת ועוד, קצות השורה מוזכרים בשו"ת הרשב"א מענין מקומות הנשים. בשו"ת הרא"ש מוזכר ענין של ערכו של ראש שורה בהקשר שונה מאוד, של כבוד המקום. הרא"ש אף תמה על הקשר זה מה עניינו. ודו"ק: הרא"ש מעיד שמחיצות שונות משמשות לאורך כל המרחב היהודי בו עבר, ולא סביר שבאף אחד מהם לא מצא הסבר מניח את הדעת, להשבחה שבאותה המחיצה. סביר יותר שצורך זה שהרא"ש מתייחס אליו ותמה עליו – הוא לפי השאלה ששאל השואל, אבל במקומות אחרים היו צרכים אחרים, ומעתה אפשר שהצרכים אליהם נתייחס הרשב"א אינם ממועטים מלשונו הכללית.
יודגש כי, השימוש בקירות להפרדה ולהשבחה של המקומות, וקירות קבועים היוצרים הבדלים בערך הכסא – לא היו נדירים. ולכן אי מציאתם של מחיצות אלו – רק מקשה על הכרעה ארכיאולוגית בשאלת המציאות.
אם בתשובות אלו יתכן שמדובר באופן מקרי לחלוטין במחיצה בין גברים לנשים, בתשובה נוספת של הרשב"א ניתן לראות כי מחיצות בין עזרת נשים לעזרת גברים – נצרכות מעיקר הדין והוא דן בשיטת היישום המקובלת של הדין בספרד. בשו"ת הרשב"א א,צו מתוארת ראליה שהיתה מחיצה קבועה לצורך תפילה, בין עזרת נשים לעזרת גברים:

תיבה זו ששליח צבור עומד לתשמיש בית הכנסת עושין אותה גבוהה כדי להשמיע הצבור ומכלל בית הכנסת היא. ומפני זה הרי הוא כאילו הוא בתוך הצבור. ולפיכך עונין אחריו אפילו אותן שבעזרות בין בעזרת אנשים בין בעזרת נשים.

הרשב"א כותב שהתיבה אינה כמופסקת משום שהיא תשמיש בית הכנסת, ומזה הוא למד שאפילו בעזרות אין הפסק לתפילה, משמע שהבעיה שהוא מעלה דומה הן עבור התיבה והן עבור העזרה. הבעייתיות הזו יותר גדולה בהקשר של העזרה מאשר אותה הבעייתיות בהקשר של התיבה, וכנראה הסיבה היא כי ההבדלה יותר מאסיבית בדרך כלל. דברים אלו הובאו בבית יוסף נה,יט.
אין לדחות ולומר שדווקא מחיצות של הגבהה שנועדה להגברת הקול או הגבהת מוצא הקול – נחשבות כתשמיש בית הכנסת, אבל לא שהיתה מחיצה של ממש, כי בלשון השאלה מפורש להדיא לא כך, ושאלה זו צוטטה או תוקנה על ידי הרשב"א עצמו כדי לדייק את לשונה – ולכן נפתחת במילה "שאלת":
שאלת על מה שסמכו בכל גלילותינו שיהא שליח צבור עומד בתיבה שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ושיש לה מחיצות גבוהות. ומוציא את הרבים בתפילה ועונין אחריו קדיש וכל דבר שבקדושה…
מוכח שיש שתי בעיות המונעות צירוף החזן למנין בהוא אמינא: הגבהת רשות החזן, ומחיצה. נשים לב כי קטע התשובה שראינו מתייחס בעיקר למחיצה. שני דיוקינו מתאימים למהלך ולרצף התשובה, ולהגיון שבה, כי בתחילת התשובה הרשב"א מחדד לקורא את האבחנה בין הבעיות, ומדגיש את כמות הבעיות האפשריות על פי הגמרא בעירובין:

תשובה כל מה שאמרו בפרק כל גגות (עירובין צג) בקטנה שנפרצה במלואה לגדולה לא אמרו אלא בבתים מוחלקים לפי שזה בפני עצמו לתשמישו וזה בפני עצמו לתשמישו. ואפילו הכי כל שנפרצה הקטנה במלואה לגדולה אנו רואין כאלו הקטנה פתחה של גדולה ורגלי הגדולה בקטנה. וכל שלא נפרצה במלואה זו בפני עצמה עומדת לתשמישיה וזו בפני עצמה.
אבל התיבה עם היותה גבוהה ורחבה ובעלת מחיצות לא לתשמיש בפני עצמה עומדת אלא לתשמיש בית הכנסת ורגלי בית הכנסת בתיבה.

לכן, סביר שהרשב"א מצפה מהקורא המלומד להבחין בדיוקים אלו.
דבר מעניין ביותר בקטע התשובה הבא, הוא שהרשב"א טוען כי הסברו הוא פשט הגמרא בסוטה :

ואפילו לרב דלית ליה דרבי יהושע בן לוי אינה מפסקת. והויא לה כתיבה שמניחין בה ספר תורה שאפילו היא גבוהה כמה אינה מפסקת. וכדאמרינן בסוטה פרק אלו נאמרין (דף ל"ח ב') פשיטא: אריכי באפי גוצי לא מפסקי, תיבה נמי לא מפסקא.

אם כן להבנת הרשב"א, מחיצות סביב תיבה מוגבהת כך שיראו אותה העזרות השונות, זוהי נורמה החוזרת לימי הבבלי. והוא מפרט את הנורמה המוכרת בימיו כפירוש של אותה הגמרא בסוטה:

מחיצה מאי? ת"ש דאמר רבי יהושע בן לוי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. אלמא תיבה גבוהה יותר מקומת אדם דומיא דאריכא באפי גוצא קאמר. ואפילו גדולה שאינה נטלת ומפסקת בפני הטומאה כההיא תיבותא דאנחוה קמיה מיתא באינדרונא. דהכא תיבה סתם קאמר ואפילו הכי פשיטא להו דלא מפסקא ומשום דתשמיש בית הכנסת הוא. ותיבה זו ששליח צבור עומד לתשמיש בית הכנסת עושין אותה גבוהה כדי להשמיע הצבור ומכלל בית הכנסת היא. ומפני זה הרי הוא כאילו הוא בתוך הצבור. ולפיכך עונין אחריו אפילו אותן שבעזרות בין בעזרת אנשים בין בעזרת נשים.

מעתה, נראה כי על רקע הריאליה שראינו שעשו לפעמים מחיצה נוספת אפילו בין מקומות באותו ספסל, מסיבות שונות, יש להבין את דברי בן דורם המרדכי, חבירו של הרא"ש, במסכת שבת פרק כירה רמז שיא, שהובאו בט"ז סימן שטו להסביר את דברי הרמ"א:

מחיצה שעושה לצניעות בעלמא מותר כגון מחיצה שעושין בשעת הדרשה בין אנשים לנשים מותר לעשותה בשבת.

מדובר כאן על התקנת מחיצה ארעית נוספת לצורך הדרשה, יש הבדל בין מחיצות רגילות שהן לצניעות של קבע ואסור לבנותן בשבת, לבין מחיצת דרשה שהיא לצניעות בעלמא . דווקא מחיצה של דרשה מותרת בשבת, אבל מחיצה של תפילה שצריכה להיות קבועה – אין לעשותה בשבת, ואם אין מחיצה – אין להתפלל.

לסיכום, בתשובה א,צו הרשב"א מבין בגמרא בסוטה ומקבילותיה, שהגמרא מתארת בימה מוגבהת ועם מחיצות, ושכך היא נמצאת לשימוש שתי העזרות. הגמרא אומרת שבימה כזו איננה מפרידה בין החזן לתשעת האנשים האחרים של המנין, כי מבנה זה הוא צורך תשמיש בית הכנסת, כלומר לעזרת הגברים וגם לעזרת הנשים יש צורך בבימה, ויש צורך שיהיו מחיצות על אותה בימה כמו שיש מחיצות בין עזרת נשים ועזרת גברים, ועל כן אין הפסקה בכך למנין.
בתשובה ג,קנה הרשב"א כנראה מתאר נוהג להוסיף קירות כמחיצות במקומות פרטיים בעזרת גברים, כאשר חסר מקום בעזרת הנשים. רעיון זה לא עבר חלק ונידון בהקשרים שונים גם בשו"ת הרא"ש ה,ג. הרא"ש מעיד כי מחיצות משמשות בין מקומות בבתי כנסת לאורך כל המרחב היהודי בו עבר, הכולל את אשכנז וספרד לפחות. על רקע זה יש להבין את דברי המרדכי, שלעתים עשו מחיצה ארעית בשטח עזרת הגברים להפריד בין הגברים לנשים לצורך דרשה, כלומר: לעומת המחיצה הקבועה הנצרכת לצורך התפילה.

ביססנו אם כן שהמצב הקלאסי שהרא"ש הכיר הוא שיש מחיצות כלשהן בבית הכנסת, וששנים מבני דורו הסבירו את המחיצה כמיועדת לצניעות והפרדה בין גברים לנשים, וכנצרכת באופן קבוע. בכך חיזקנו את המסורת ההלכתית על ידי רציפותה גם במאה ה13, יתרה מזו הצענו כי הרשב"א סבור שזוהי משמעותם הפשוטה של כמה גמרות מתקופת הבבלי. לאור זאת לעניות דעתי, דין ערעורי הרבנים הקונסרבטיביים על המסורת בהלכה זו, להדחות בדברים אלו.

ה. צורת עזרת הנשים בתשובת הרשב"א א,צו

בתשובת הרשב"א א,צו שראינו, המסבירה כי הגמרא מתארת בית כנסת עם מחיצה, יש קטע עיון בנושא המחיצה ועניינה, וניתן מתוך האמור בה, להעמיק את הבנתנו כיצד משתלבים שיקולים שונים בבניית מחיצה. הרשב"א מסביר כי עזרת הנשים נחשבת חלק מבית הכנסת לענין שמיעת התפילה ואין זו כרשות אחרת, כי הדין במנין דומה להלכה שנאמרה על זימון:

[מבנה בית הכנסת מאפשר לחזן להיחשב חלק מהמנין] דומיא דזימון של ברכת המזון דתנן (ברכות נ,ב) שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון. ולא תימא דוקא בבית ממש דבית אחד היינו בירה אחת. וכמו שאמרו דקרו לבירה בית . וכן מבית לבית האמור בפסחים דהיינו מבירה לבירה אחרת. ומפנה לפנה ממקום אחד למקום אחר שבבירה דהיינו מאיגרא לארעא.

נושא זה סתום בגמרא בסוטה שהרשב"א טען שהיא עוסקת בבית כנסת, לכן הוא הסביר, שהגמרא בסוטה מסתמכת על גמרא בברכות בה העקרון מתואר באופן דומה. עכשיו יאמר, שזו סברא מסתברת ושיש ירושלמי ממנו העקרון עולה בבירור:

ועוד דבירושלמי פירשו כן בביאור. דגרסינן התם רבי יונה ורבי אבא בר כהנא בשם רבי זעירא לשני בתים נצרכא. אמר רבי והן שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן. אילין בית נשיא מה את עביד לון כבית אחד או כשני בתים?

הרשב"א מתרגם "בית נשיא" כמקום מופרד כגון מחיצה או חדר שונה עבור הנשים, והירושלמי אומר שמעמד המצב הזה דומה להלכות זימון:
נימר אם היה דרכן לעבור אלו על אלו מזמנין ואם לאו אין מזמנין. רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעאה דבי מדרשא והוה מזמין על אילין ועל אילין.
מהירושלמי לפי פירוש הרשב"א עולות כמה אבחנות: דין הצירוף תלוי בשאלה אם רגילים באותו מקום לעבור מאזור הנשים לאזור הגברים או לא. יודגש: כבר בתקופת הירושלמי מוסר הרשב"א שהיו מקומות שנהגו כשיטת הריטב"א "בית נשיא", ואולם, על מנת שיוכלו לעשות דברים שבקדושה יחד, צריכה להיות תנועה בין הבתים הנפרדים. ברור, כי הרשב"א אינו מקבל גישה חוקית קיצונית בדיני ייחוד כגוברת על כל שיקול אחר, ונראה שהוא סבור שצריך בכל מצב לערב קצת מחומרתו של האגודה.
שמנו לב כי בשאלה לרשב"א השתמש במינוחים "קיר" ו"מחיצה" אך בשו"ת הרא"ש מדובר בסתם על "מחיצה" ויש הצעות שונות איך מחיצה זו תצטייר. הדבר מחזק את תחושתנו שהרא"ש אף הוא חשב כי יש לתת לגיטמציה למחיצות מסוגים שונים, ומחזק את הצעתנו כי החומרא של הרא"ש ניתנת לפירוש בכמה אופנים.

ו. פירוש הרא"ש לסוגיית תיקון גדול

I. שני שיקולים מובלטים בפירוש הרא"ש.

הראינו כי היתה אופציה להפרדה בהר הבית, ואת קיומן של מחיצות בבתי הכנסת. יש להתייחס לאופיין, לתפקידן, ולצורה בהן הן באות לידי ביטוי, לאור מחלוקת הריטב"א והאגודה. לאור חידוד השאלות המציאותיות – נדייק בדברי הרא"ש על הסוגיה בסוכה, שהובאו בפירושו למשנת מסכת מדות, שלא היה מוכר עד לעשורים האחרונים, וננסה להבהיר את אפיין של המחיצות לפי דעתו.
הרא"ש בפירושו למסכת מידות מצטט מהגמרא בסוכה, משלב בתוכה מפירוש רש"י, אך משנה ומדלג על כמה דברים, ובמיוחד על השלב האמצעי בגמרא שאין לו נפקות לפירוש המשנה:

וחלקה היתה עזרת נשים בראשונה שלא היה בה שום תקרה. והקיפוה גזוזטרא ועשו זיזין בכותל סביב ועשו על גביהם תקרה ומפרש בפרק בתרא דסוכה בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ ובאו לידי קלות ראש, התקינו שיהא נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה בשמחת בית השואבה.

נשים לב: הרא"ש אינו מדלג על השלב הראשון בגמרא ולא על תיבת "יושבות", שזוהי לשון נוחות. בראשונה, היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, ומה היתה הנוחות בכך? לכאורה הכי פשוט לומר, כי מחיצות העזרה שומרות על הנשים מפני הרוחות של ירושלים המתחזקות בהרים בזמן חג הסוכות. בתקנה השלישית העיקרית להלכה, הן יושבות למעלה; חשובה הנוחות לנשים בעזרתן, ולכן שמו את הנשים בקומה למעלה כי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דויד בלבד. יתכן לומר כי גם בשלב עליו דילג היתה נוחות – בתקנה השניה היה רווח שנשים יושבות מבחוץ, הנוחות יכלה להתבטא בשטח גדול יותר. מעתה, נראה כי המטרה של נוחות ניתנת להשגה בכמה אופנים, והרא"ש מדייק מהברייתא שזהו שיקול משמעותי בקביעת צורת עזרת הנשים .
עוד יש לדייק בלשונו "ואנשים מבחוץ ובאו לידי קלות ראש" שעיקר קלות הראש היתה מהאנשים כלפי הנשים, ושמא לכן הכניסו הגברים פנימה שלא יראו בנשים, ומשלא הועיל הדבר עשו שתי קומות שיש בהן נוחות יותר. כבר ראינו שהרא"ש סתם ש"יש להחמיר" בצניעות אנשים ונשים אך אינו קובע את דרך היישום של חומרא זו, ואינו מחליט האם ראייה של הקהלים השונים מועילה לצניעות או לא. יש לשקול ברצינות אפשרות המאחדת בין שני שיקולים אלו, וכי חז"ל חשו שקלות ראש זו אינה נוחה לנשים, וכוונתם ז"ל למעשים שכיום מוגדרים בחוק כהטרדה מינית, או קרוב להם, שהמחקר המודרני מוכיח שזכרים רבים אינם קולטים אותם כמעשה פסול כלל אלא כמשחק בלבד . כאשר הנורמה של הצניעות והכבוד לזולת מוטמעת בקרב הקהל, החשיפה מונעת נגיעות ואמירות לא ראויות, כאשר הנורמה אינה מוטמעת – הראייה לא מועילה אלא להיפך.
מהטקסט עולה כי הרא"ש מביא שתי שורות מהסוגיא שכל אחת עוסקת בשיקול אחר – הצניעות והנוחות. נראה עתה כי פירוש הסוגיא לפי הרא"ש הוא שהצניעות והנוחות הם שני שיקולים נפרדים. לפי זה, בסוגייתנו יש שלש הצעות לדרכים שונות להביא כל אחד מהשיקולים הללו לידי ביטוי, ובכל שלב בדרך – צריך פתרון המאחד את שניהם לטופוגרפיה מסויימת בעזרת הנשים בבית המקדש.

II. עדיפות הגישה החינוכית
נמצא, לדעת הרא"ש הישיבה בקומה עליונה איננה נובעת משינוי במטרת עזרת הנשים אלא מחידוש ותיקון כיצד יש ליישם את מטרותיה. לאור זאת קושיית הגמרא המצטטת פסוק – היא דבר דבור על אופניו:

היכי עביד הכי? והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל!

הקושיה היא על המעבר מהתיקון השני לשלישי, לכשנוכחו ששינוי מיקום הנשים לא הועיל – היכי עביד הכי – מדוע שינו כך ולא החזירו למצב הראשון שהיה קיים. הרי ראינו בדברי ה"אגודה" שהמחיצה שנעשתה עם פתח פתוח בראשונה – היא הכי טובה. בפסוק משמע, שהמקדש בנוי באופן הכי חכם ומותאם לנפש האדם להכווינו לקדושה ! בפתח פתוח יתרון חינוכי מסויים, הרגלה להפעלת מוסכמות אנושיות ראויות. בתקנה הראשונה המקדש נבנה באופן שמוטמעים ערכים מיטיבים, שהמתח המיני קיים אך השכל גובר עליו ונלמדת ומתורגלת התנהגות ציבורית ראויה. פירוש הפסוק הוא שאין פתרון טוב יותר להטמעת מידות טובות בכלל שדרות האוכלוסיה מאשר הפעלת גישות חינוך במקדש, ומשמעות הקושיא היא שיש לחזור לשיטת האגודה השמה את יהבה על חינוך והטמעה.
במסקנתו, הרשב"א רצה להסביר מדוע הבימה במקום הבולט לשתי העזרות או באמצען, והוא מוכיח שגם בעזרות לגמרי מופרדות ניתן לצרפן על ידי בימה כזו כמו שעשה רבי ברכיה. נראה כי הוא נמשך אחרי הפסיקה מתקופת הגאונים שסברו כי תיאור זה דומה לצורה של התיקון הגדול בבית המקדש, שם החוגגים נראים משתי העזרות . לדעה זו, ההפרדה הגמורה כריטב"א תשמש את הנהגת הציבור דווקא כאשר הציבור מתערב מעצמו.
מעתה, שהרשב"א אומר שיש לשלב בין שיקולי האגודה והריטב"א, נפתח פתח להבין גם את שיטת הרא"ש בצורה המחברת בין השיקולים העולים מבין השיטות השונות. לענייננו, לכל השיטות, ברור ששמחת בית השואבה נעשתה בצורה שכוללת בדברים שבקדושה את עזרת הנשים, ויתכן שזו גם חלק מהחויה הרוחנית המחזקת את הצניעות.
לפי גישה זו, החינוך להתייחס באופן נאות לאדם שמעבר למחיצה הוא הדרך הכי טובה למנוע תקלות הקשורות למתח מיני.

III. ביאור היחס בין סוגיית קידושין לסוגיית סוכה

אם כן קושיית הגמרא מעדיפה חזרה למצב הראשון, בו יש עירוב הגברים והנשים מעט ובמתינות בקומה אחת. למצב הראשון עדיפות, הן כדי שהשמחה תהיה אחודה יותר כדברי הרשב"א, והן מצד צניעות כדברי האגודה, ומדוע שינו ? נראה כי הגמרא יוצאת מנקודת הנחה שיתכנו חומרות שונות בצניעות, הצעת הנחה זו כמטרימה לסוגיא הגיונית לפירוש הרא"ש, אם זוהי מסקנתו בסוגיית קידושין בדין ייחוד, וכהצעתנו בתחילת המאמר. כעת לאחר ההקדמות ניתן לשזור את מה שראינו עד כה, ולבסס ההצעות.
בתשובות הרשב"א והרא"ש מצאנו כי היו קהילות בהן הבימה באמצע והעזרות במחיצה, והיו קהילות בהן המחיצות לפי מקומות הישיבה, והרשב"א נותן לגיטמציה לשני המנהגים, ובשניהם רואה צורך. אף הרא"ש לא ביקר נוהגים שונים בדבר המחיצות בין כסאות. על פי עדות עצמו , שתיקתו בחוסר ביקורת של הרא"ש, מטרתה שלא להתווכח עם שום סמכות מקומית, לעתים מתוך מתן מקום ולעתים מתוך הכרת מקומו כגולה בספרד. בתשובה על מקומות בית הכנסת הרא"ש אינו חוסך ביקורת על ענייני כבוד, לכן לא סביר כי שתיקתו נובעת מחשש מתגובת נמעני התשובה, ויש להניח שהוא נותן מקום לגישות שונות. שתיקתו בתשובה על מחיצות – מתאימה לשתיקתו במסכת קידושין על צניעות, והיא ראיה שהרא"ש שתק בכוונה במהות החומרה במסכת קידושין, והכוונה בתשובה ובפסקיו כפי שהצענו, שהחומרה משתנה לפי הקהילה, וסמכויות הקהל הם שקובעים את צורתה.
לפי ההנחות העולות מהסוגיא בקידושין, מתפרשת היטב גם סוגייתנו כפתור ופרח. הקושיא המציעה לחזור לתקנה הראשונה מתיישבת כפשוטה. סוגייתנו מבארת כי ההרגל והשינוי ממנו הוא מבוא גדול לצניעות , והחומרה בצניעות נבחרת לפי השיקולים המתאימים למצב הקהילה, תוך מעבר מגישה חינוכית לגישה חדשנית ומגישה חדשנית לגישה שמרנית. נמצא, אם כן כלל השוזר את כל הדעות וכל התקנות, שמתוך היכולת המעשית והמצב הציבורי – תווצר הכרעה קהילתית הצניעות הראויה.

IV. שלב המסקנה וסידור ההנחות והסברות

לכאורה, על פירוש זה יש להקשות דווקא מנקודות החוזק שלו:

1. יחס בין הסוגיות: אם כבר בתחילת הסוגיא היתה הנחה ברורה שהסמכות המקומית מעצבת את הצניעות, איך יסביר הרא"ש מדוע יש יתרון דווקא בגישה החינוכית, לדעת הקושיא "עלי השכיל"?
2. סברא: השימוש במוסכמות חברתיות, תלוי בהיותן מוסכמות, וכבר הסברנו כי רמת הבנתן אולי שונה ממגדר למגדר. בבית המקדש התערבו קהלים רבים, ומי ערב לכך שהמוסכמות ברורות לכל הקהלים?
   טעננו בכמה שלבים במאמר כי הרא"ש והרשב"א מפרשים סוגיא אחת על פי אחרת. הרא"ש לכאורה סבור כי נהלים שונים הם לגיטימיים כבסיס להבנת סוגייתנו, הרשב"א הראה כי הירושלמי והבבלי מציגים נהלים שונים להפרדה. בסוגיות השונות משתקפות התנהלויות שונות בקהילות שונות. אם כך היה בזמן הבבלי ולפני כן בזמן הירושלמי, מן הברייתות השונות המובאות משתקף כי כך היה כבר בתקופת התנאים . מסתבר, כי קהילות שונות הגיעו למקדש, שבהן ננקטו הגישות השונות, וזהו הרקע לשינויים התכופים במצב בבית המקדש.
   מעתה, יש להבין את תקנת הגמרא כנוגעת למצב של עירוב קהלים רבים. הקושיא היתה שאם יש הרגלים שונים במקומות שונים, יש לקבל את ההכרעה החינוכית של הנביא כהכי טובה לכלל הציבור, כשהם מתכנסים ממקומות שונים והרגלים שונים, זוהי הזדמנות להעלאת המודעות לבעיות שונות, ומעתה קשה יותר, מדוע שינו?

אמר רב: קרא אשכחו ודרוש, וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד. אמרו: והלא דברים קל וחומר. ומה לעתיד לבא – שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם – אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם – על אחת כמה וכמה.

"משפחות משפחות" – קהלים שונים.
עתה נראה כי לשון הרא"ש במסקנה בדקדוק גדול נאמרה:

התקינו שיהא נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה

לא כל הנשים ולא כל הגברים אלא שיהיו שם כאלו שרוצים. עדיין נותרו אזורים בהר הבית שבעבר שימשו לשמחה, וגם כעת לא היתה בהם הפרדה גמורה, קהילות שנהגו בכך יכלו לצפות משם. בחלק הפנימי עזרת הנשים ועזרת הגברים היו מחולקים, כך שמי שחשה חוסר נוחות מבחוץ יכלה לשבת במקום נפרד, וגברים שלא הורגלו בחברה מעורבת נכנסו לתוך עזרת הגברים.
נראה לי כי גם התיאורים הטופוגרפיים מאפשרים לא רק לכל יחיד אלא גם לכל קהילה לתפוס פינה מתאימה לה, נמצאת אומר: בבית המקדש הוקמו מחיצות באופן כזה שכל הקהילות אילו רצו, יכלו להתנהל בנוחות. עם זאת, גם בבית המקדש היתה ביקורת עירנית לבעיות ושולבו גישות שונות.
בתקנה זו פתרון מהותי של מקום נפרד למי שמרגישים צורך בגישה שמרנית, ופתרון חינוכי המדגיש לכל הציבור שיש להתייחס בכבוד ותוך שמירת מרחק ראוי זה מזה.

V. ביאור שיטת הרא"ש

לפי הריטב"א בקידושין התקנה השלישית מחייבת מבחינה חוקית, זוהי התקנה הכי טובה, להפריד קומות. לעומתו, הרא"ש מבין מהמשנה כי משמעות התקנה האחרונה והראשונה – הכל אחד: בכל שלבי התיקונים היה ברור שבמקום קדושה יש ליצור אזור מיוחד לנשים ואזור מיוחד לגברים, כדי שמי שזה עוזר לו לצניעות יוכל להשתמש בו לתפילה, בכל שלבי התקנה שיקולים שונים חייבים לבוא לידי ביטוי, בכל שלבי התקנה מאמצים פתרונות מקהילות שונות לשדרג או להחליף פתרונות קודמים.
אכן, גם הרא"ש מסכים כי יש פתרונות שנדחים לגמרי מההלכה כמו הפתרון האמצעי בסוכה – המהודהד בברייתא הדחויה בקידושין. החומרה מתבטאת בשקילה חוזרת של השיקולים ובשינוי ותיקון באופן היוצר מודעות לפתרונות השונים הקיימים והצורך בשילובם.
בדרך השקילה ניכרים הבדלים בין הרמב"ם, הרשב"א, הרא"ש והריטב"א, המשקפים נהלים שונים שמצאנו בקהילות שונות שהגמרות סיפרו עליהן. הרמב"ם סבור שהפתרון של שתי קומות די בו "כדי שלא יהיו מעורבין" תפקיד התקנה הלא-מושלמת, לדאוג שהאדם הפרטי יוכל למצוא מקום בו יתפלל בלי להתערב. האגודה מציע מחיצה דלילה או עם פתח ברור. הרשב"א טוען כי אין הכרח לכך ועדיין דווקא התערבבות חלק מהאנשים בקצה העזרה מאפשרת לקבוע הכל כמנין אחד. מהרא"ש עולה, כי אחרי התקנה, עדיין נותרו אזורים בהר הבית בהם גברים ונשים יכלו לצפות יחד בשמחת בית השואבה. הריטב"א טוען כי בעזרות עצמן ההפרדה היתה מוחלטת ולא אפשרה שום ראיה מעזרה לעזרה . על אף ההבדלים ביניהם, כל הגישות הללו משקפות פתרונות "נושמים" בהם יש מקום בבית המקדש לגישות שונות של היחידים ושל הקהלים!
מצאנו קשרים לשוניים ותוכניים בין הסוגיא בסוכה והסוגיא בקידושין. דעה דחויה בברייתא משותפת, שימוש במטבעות לשון "נשים מבפנים ואנשים מבחוץ". מתוך דיוק בדברי הרא"ש הצענו פירוש המאפשר לכל הגישות לשכון יחד – בקהילות שונות היו הרגלים שונים, והתקנות שוקלות את השיקולים העיקריים ומנסה להכווין פתרון שיהיה נוח לכל הקהילות וגם חינוכי. לצד זאת, דרך ההתנהלות ליחידים שואבת מהנוהל במקדש.
נראה שכוונת הגמרא "עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהן" שלמדו מהפסוק שיש לאבחן את הפתרון לפי סוג האסיפה שמתאספים עבורה. ומכך שאם היתה קלות ראש, מהפסוק למדו שיש חובה להתייחס לבעיות שנוצרות. פירוש הלימוד מהפסוק הוא, שאין פתרון מושלם, אלא להתמודד עם היצר הרע היכן שהוא מתבטא, ובעצם מתברר שגם מה שהנביא ייעד היה לפי הבעיות שטיפל בהן, וכשהיתה במקדש קלות ראש חייבים לתקן שוב תקנה.
בכל השילובים וההצעות שראינו, הפתרון ליצירת אזור הקדושה הוא מחיצות. יש לעיין האם יתכן קשר בין הגישה החינוכית המבוטאת בפסוק "עלי השכיל" לפתרון זה?

ז. מחיצות הר הבית ודמיונן לקדושת בית הכנסת, לדעת הרא"ש

בתורא"ש יבמות פב,ב מציין שיש שני יסודות בקדושת ירושלים והר הבית, המחיצות והיותה מנוחת הקדושה:

קאמר תלמודא לר' יוחנן דקדושת הבית לא בטלה דקאמר ר' יוחנן השוחט והמעלה בחוץ חייב ומייתי עלה הא דרבי יהושע דאמר שמעתי שהיו מקריבין אף על פי שאין בית, אלמא ס"ל דקדושה ראשונה לא בטלה, י"ל דאין לדמות קדושת הבית לקדושת הארץ דאפשר שלא קדשה הארץ לענין מעשרות אבל ירושלים ובהמ"ק קדשו.

ויש ליתן טעם לדבר דאע"פ שבטלה קדושת הארץ קדושת מחיצות קיימת כל שעה מאשר לו חומה אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן, א"נ קדושת ירושלים איקרי נחלה ונחלה אין לה הפסק וגם איקרי מנוחה דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה וכתיב זאת מנוחתי עדי עד…
מה היחס בין שני הטעמים בתורא"ש, המחיצות, והנחלה? לכאורה האחד שייך בכל שטח הבית והשני בעיקר בקודש ובקודש הקדשים. בשטחי הר הבית יש משום קדושת הארץ וקדושת המקדש, וודאי שלענין עונש למי שנכנס שם, המחיצה היא דבר חשוב, להחשיבו מזיד. וכך הם דברי הרא"ש בפירושו לכלים א,ח:

אחת עשרה קדושות קתני במתני'. א"י עיירות המוקפות חומה. לפני' מן החומה. הר הבית. החיל. עזרת נשים. עזרת ישראל. עזרת כהנים. בין האולם ולמזבח. היכל בית קדשי קדשים. ורב האי גאון השיב בתשובה הא דתני עשר קדושות משום דלא חשיב מעלה אלא מה שמקודש מן הראשון במניעת הרגל ליכנס לצרכיהן או לאכול ולא חשיב הא דא"י מקודשת והא דלא חשיב הא דתניא בסוף כיצד צולין אבא שאול אומר עליית בית קדשי קדשים חמורה מבית קדשי קדשים שקדשי הקדשים כ"ג נכנס לה פעם אחת בשנה ועליית בית קדשי קדשים נכנסים לה פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל לידע מה היא צריכה. בתוס' דכלים תני לה ואמרו לו אין זו מעלה פי' דלאו משום קדושה נמנעו אלא משום שלא היו צריכים…

הרא"ש אומר שהקדושות המועטות יותר דומות לקדושות החמורות יותר – בשני פרמטרים: המחיצה והשימוש. מחיזוק בגדריהם – עולה הקדושה . ולכן נראה לדוגמא, שלפי הרא"ש בזמן הזה יהיה חיובו של הנכנס בשטח ההר שלא כדת , מעט פחות מכאשר היתה שם מחיצה .
הרא"ש מבחין ביחס דומה ליחס בין ההפרשה והשימוש בדרגות הקדושות השונות בבית הכנסת – פסקי מגילה ד,יא :

א"ר זירא אמר רב מתנה אמר שמואל הבימות והלוחות אין בהן משום קדושת ארון ויש בהן משום קדושת בית הכנסת.

יש דמיון בין שיקול הנוחות לשיקול השימוש, ובין שיקול הצניעות לשיקול ההפרשה. המחיצה מהווה מבנה חומרי בעל משמעות מעשית, "אף על פי שבטלה קדושת הארץ קדושת מחיצות קיימת כל שעה מ'אשר לו חומה", אומר הרא"ש. היציבות הפיסית יוצקת גם יציבות רוחנית ומשמרת את הקדושות ובמעלות הרוחניות שנקנו. זוהי תמצית השמרנות, תפיסה שהרוח לא מתנתקת מהחומר.
לצד זאת, לעיצוב המחיצה יכול לפעמים להיות משמעות חינוכית, שבה מקום רחב לחדשנות, והרא"ש מגייסה סביב לשמרנות. שמרנות זו – תנאי הכרחי אך לא מספיק לקדושה היא. כמדומני שפילוסופיה זו מבטאת היטב את ההתנגדות הפילוסופית האורתודוכסית המודרנית למבני בתי הכנסת הרפורמים.
נמצא, שהרא"ש פרש לנו משנה שלימה מענין המחיצות במקום הקדושה, ולמד מהמקדש הגדול גם למקדש מעט, שבמקום שראוי לקדושה יש ליצור אזור של הפרדה ולשם כך דרושה מחיצה, וכך נהגו בכל המרחב שהכיר. והרשב"א מעיד שהעזרות בספרד מובדלות פיזית בכל בתי הכנסת.

סיכום ומסקנות

בתקופת הראשונים השימוש במחיצה להפרדה בין עזרות הגברים והנשים בבית הכנסת היה רווח, ונתפס כנורמה מחייבת על פי הגמרא בסוכה. מדובר ככל הנראה בנוהג עתיק שנשמר לכל אורך הדורות, והשתנה בהתאם להרגלי הקהילה בבתי כנסת שונים, אך הגמרא בסוטה לדעת הרשב"א והגמרא בקידושין לדעת הריטב"א רואה במחיצה נוהל מחייב, ונראה שהרא"ש כלל הכל בפירושו למסכת מידות. כל אחד מהראשונים הללו ממליץ על שיטה מעט שונה כדרך העיקרית לשמור על הצניעות כאשר כמה קהילות מתערבבות.
נראה כי הפסיקות הקיצוניות אינן מתיישבות עם המקורות. שיטה קונסרבטיבית האומרת שאין צורך כלל במחיצה צריכה עיון מחדש, ומאידך הפסיקה כדעת הריטב"א האומרת שרק מחיצה שממנה לא ניתן לראות היא כשרה – תלויה בויכוח כבר בנוסחי הגמרא ובהסבר המשניות, ולכאורה יש להולכים בה לומר את דעתם כאפשרות בלא פסילת הגירסאות האחרות.
מתוך הסברנו לגמרא עולה כי הרב המקומי צריך לשקוד על תקנת המחיצה לפי הנתונים בקהילתו, וכי בית כנסת שיש בו שלש עזרות – מותר לשבת בעזרת הגברים או בעזרת הנשים שבו, והרי יש להם על מי שיסמוכו.
מתוך הדברים הרווחנו כמה מסקנות מעניינות:

• ערכה של מסורת הלכתית שעמדה במוקד הביקורת הארכיאולוגית והקונסרבטיבית, מתברר כאן כאיתן, מבוסס על הרשב"א ומסורת פירושו בגמרא. מסורתו מתאימה לממצא הארכיאולוגי מתקופת הגאונים, ועולה בעיה מתודית בבדיקה הארכיאולוגית במאה ה13, לאור עדות הרא"ש.
• משיטת הרשב"א רואים, כי מחיצה נחשבת רק כאשר יש אופציה של עירוב כלשהו, כלומר תקשורת כלשהי, בין העזרות! בית הכנסת אצלו נועד לחבר לא להפריד. כמדומני שדעה זו יכולה לסייע לקהילות רבות לעצב את דרכן.
• חומרת הרא"ש בקידושין היא בעלת אופי תלוי הרגלים בקהילה. מעיון בדבריו באשר לתיקון הגדול הצענו שלדעתו בכל קהילה החומרה יכולה להתבטא אחרת ואפילו הפוך. לא נדירה הלכה שנמסרה לחכמים, אך לכאורה יש כאן הלכה שמראש מתפרשת על פי רב הקהילה , בהתאם לתרבות הקהילתית !
• בססנו את האפשרות להבין שמחיצת בית כנסת חיובה מדאורייתא בשיטת הרא"ש.
• נקודה לעיון ודיון: עירוב התרבויות והקהילות במקדש ותפקיד המחיצה הפיזית המאפשרת לכל אדם ולכל קהילה למצוא את מקומו בתפילה לה'. התמודדנו עם טענות הסטוריות של הקונסרבטיבים ועם טענות פילוסופיות מכיוון הרפורמים, וניסנו לבסס את חשיבותה ויציבותה של המחיצה. לאורך הדיון מצאנו כי אם יותר לתרגם לשפתנו את סברות הראשונים, המחיצה היא סמל לשמרנות בעיני הרא"ש והריטב"א. שאר מעצבי ההלכה אינם סוטים לגמרי מכיוון זה. יש בכך מקור לאופטימיות זהירה אם נתבונן בעובדה שהויכוח נגד המסורת החל בנקודה נכונה ומסורתית. מעניין, כי שיטת הרא"ש מעצבת בנקודה זו הלכה שבסיסה שמרנות וצורת הביטוי שלה הוא חדשנות, ששיקולי חינוך מתווים אותה. אני תפילה שמלים אלו תסייענה לשלב קהילות וקהלים בעבודת ה', מתוך נוחות וצניעות, מתינות וקדושה, ראיית האחר ושותפות עמו.

1. ר' שמואל ספראי "האם היתה קיימת עזרת נשים בבית הכנסת בתקופה העתיקה?" בתוך: בימי הבית ובימי
   המשנה: מחקרים בתולדות ישראל. הוצ' מאגנס, ירושלים, תשנ"ד, 159–.168 דברינו בהמשך המאמר שופכים אור
   על הראיות התומכות בקיום מחיצה בבתי הכנסת העתיקים ומחזקים ראיות שניסה לדחות. ↩︎
2. הרב יהודה הרצל הענקין זצ"ל שו"ת בני בנים א,א-ג ↩︎
3. כך למד התוספות יום טוב את שיטת הרמב"ם במשנת מדות פרק ב וסוכה פרק ה, שיידונו להלן ↩︎
4. שמא לפי זה, אי הבנה בין מגדרית הסיטה את מטרת המחיצה לבעיות צניעות אחרות, ואולי זהו הדבר שהחליש
   את המסורת ↩︎
5. בשו"ת דברי חיים לר' חיים ב"ר אריה ליב הלברשטאם מצאנז תשובות נוספות יב,ה ממליץ אפילו לא להכנס לבית
   כנסת שבו מחיצה שנעשתה כשיטת הרב פיינשטיין. ועיין בשו"ת שרידי אש חלק א סימן ח. ↩︎
6. וראה הרב אוריאל כהן "נוכחות נשים בבית הכנסת"
   .https://www.angelfire.com/co4/amiel/6Cohen.htm#_ftnref19 ↩︎
7. ביש"ש פירש על כמה יחידים ויחידות, ונראית הכוונה כגון חדרי שינה מחולקים, ואף שהדבר מחזק הבנתנו לקמן
   שיש להקיש מסוגיית העלייה ורב יוסף, אין הכרח לפרש רק בכגון זה. מהביטוי המשותף למסכת סוכה ומפרש"י
   עולה שהכוונה כוללת קהלים: "גולפי – מקום קבוצת אנשים ונשים או לדרשה או לחופה היה מסדר קנקנים של חרס
   הרבה ביניהם שאם יבאו זה אצל זה יקשקשו וישמע קול" פתרון זה ודאי אינו מתאים לשינה. ע"ע פסקי רא"ש
   כתובות א,ה ↩︎
8. פעמים רבות השמיעני סבא מארי הרב רבינוביץ' זצ"ל, שהרמב"ם באיסורי ביאה כב,יז מנסח חוק אנתרופולוגי:
   "אין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן, שאין בהן פרוצין בעריות ובביאות אסורות." ↩︎
9. רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב כג חלק א דף קצב טור א, מביא את שתי הגישות משם פוסקים קדמונים
   ופוסק את שתיהן אחת כעיקר הדין והשניה כהידור:
   בעלה בעיר אין חוששין לה משום ייחוד וכן פתח פתוח לרשות הרבים פשוט. וכתב הרמ"ה ואם לבה גס
   בה אפילו בעלה בעיר ופתח פתוח לרשות הרבים אסור ומאן דצניעא אפילו בעלה בעיר ופתח פתוח
   לרשות הרבים נמי צריך להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ייחוד אסור בין שהאנשים מבחוץ והנשים
   מבפני' בין בהפך פשוט וכן כתב הרמ"ה.
   לפי גישה זו דברי הרא"ש אינם מותירים מקום לעיקר הדין, אלא רק להידור. ביסודו של דבר גישת הרמ"ה הפוכה
   משל האגודה, בעוד הרא"ש אינו חייב לחלוק על האגודה. וראה לקט יושר הובא להלן הע' 10 המעיד שהיו גישות
   שונות. ↩︎
10. 10
    השווה לקט יושר חלק א )אורח חיים( עמוד כח ענין ד: מנהג פשוט שנופלים בתחנון בביהכנ"ס החצון ונראה
    הטעם דלכך נעשית מתחלה ישבו ]שכישבו[ פעמים מקצת הקהל בחוץ גרירי בתר צבורא לענין זה, דליחשוב במקום
    ארון. כמו שתי חבורות בשני בתים השמש מצרפן. וגדולה מזו התיר הרא"ש כשהשליח ]צבור[ עומד על המפתן
    דמצרף ליה שבפנים ושבחוץ. ודבר קל הוא זה לחשב במקום ארון, ו עזרת נשים תוכיח דאפילו פתח פתוח ליכא
    במקצת קהלות, אטו מי לא מחייבי בנפילת אפים? אלא הכל חשיב חד לענין זה, מצאתי. ↩︎
11. לעיל בגמרא הוצע כי זו מחלוקת תנאים. ↩︎
12. רק מדברי הרא"ש ניתן להציע רעיון כזה, ולא מכוח הברייתא אלא מכוח דחייתה ↩︎
13. השווה תלמוד בבלי מסכת ברכות כד, א "תיובתא… והלכתא". ↩︎
14. עיין תורא"ש ד"ה בעלה. ↩︎
15. עיין טור ובית יוסף אבן העזר סימן כב שנתחבטו בכל זה. הטור דוחה הצעות למסקנות שונות, אבל הבית יוסף
    רצה להציע שהמסקנה היא שאם יהיו באזורים נפרדים ולא יתערבו – אז החומרה מתקבלת. פתרון זה נוגד את
    דברי הרשב"א בתשובה שנביא להלן, ואינו מתאים לשיטת הרא"ש בדין זימון, בו הוא גורס שרק עבדים ונשים לא
    יזמנו יחד, אבל אנשים ונשים כן, ר' תורא"ש וריטב"א ברכות מה,ב. ↩︎
16. נוסחתה בכתב יד קדשו של הרמב"ם: "וחלקה הייתה בראשונה והקיפוה כצוצטרה שהנשים רואות מלמעלן
    והאנשים מלמטן כדי שלא יהיו מעורבין". ↩︎
17. בגירסת כת"י מינכן 95 הדברים כלפנינו אבל בגירסת כת"י מינכן 140 כמה שינויים לחומרא: "מאי תקון גדול אמ'
    ר' אליעזר כאותה ששנינו "חלוקה היתה בין אנשים לנשים בראשונה והקיפוה גזוזטרא כדי שיהו נשים )מבחוץ(
    יושבות מלמעלה ואנשים למטה", ובכת"י אוקספורד :366 "מאי תיקון גדול א"ר אלעזר כאותה ששנינו חלקה היתה
    בכנסת ישראל בראשונה והקיפוה גזוזטר' כדי שיהיו נשים רואות מלמעל' ואנשים מלמטה ת"ר בראשונה היו נשים
    רואות מבפנים ואנשי' מבחוץ" ומשמע שמעולם היתה מחולקת מחיצה והתיקון בסופו היה שיהיו בקומה נפרדת
    באזור אחר, אולם בכתב יד אוקספורד נראה שנפלו שיבושים כי לא ברור מה היה התיקון, והבאנו דבריו להשלים
    את מינכן ,140 שהיתה חלוקה בעזרת ישראל. נראה כי מעין גירסא זו מיוצגת במסקנת הריטב"א קידושין פא,א.ועיין עוד בשו"ת בני בנים חלק ב, אותיות יב-יג, שהביא מקור למחיצה מתנא דבי אליהו, ודברי התנא דבי אליהו
    מתפרשים טוב יותר לפי גירסא זו. ↩︎
18. תרגום זה הוא של הרב קאפח זצ"ל. ביקשתי ממו"ר רה"י הרב יצחק שיל"ת שליט"א שיפרש לי מתוך המקור
    הערבי מהו התרגום ומהי הכוונה, והוא תרגם: "תא או 'קומות ' מוגבהות, לא תא עם קירות אלא מעין דיוטא" והסביר
    כי "ברור שהיה קיר מעין מעקה מגודר, אבל אם 30 ס"מ או 180 ס"מ אין לדעת… יתכן שהיה כדין מעקה, שאם
    אשה תדחף מעט היא לא תיפול חלילה. ומה שכתוב בסוכה הוא שמן הסתם אדם לא יסתכל, כי בסתם אדם לא
    מסתכל בזוית כזו." הרב משה פיינשטיין זצ"ל ב' אגרות משה' או"ח סי' לט כתב: "אבל מסתבר לענ"ד שסגי במחיצה
    גבוהה עד אחר הכתפים, דהרי חזינן שהמחיצה אינה מצד איסור הסתכלות… ואף אחר התיקון הגדול )=שבבית
    המקדש( לא נזכר שהיתה שם גזוזטרא שהיא מקרשים מונחת על הזיזין הבולטים… ונמצא שנראו הנשים כיוון שלא
    הקיפו את הגזוזטרא במחיצה… ואף שלא נראו להאנשים שעמדו תחת הגזוזטרא מ"מ נראו להאנשים העומדים
    באמצע…" היה בידו תרגום לא ברור וכיוון האמת. מיהו יש לציין, כי גם לקהלות המחמירות בהפרדה גדולה יותר יש
    על מי לסמוך הלוא הוא הריטב"א שציינתי לעיל הע' ,3 ולא מן המיותר לציין כי בתפארת ישראל יכין פרש על פי
    הרמב"ם: "וחלקה היתה בראשונה. אעזרת נשים קאי, דמתחלה היה גובה כתליה חלק בלי בליטה באמצע גובהן."
    ושכך גם מנוקד בכתב יד פרמה חלקה בפתחים וקמצים. בתפא"י מבין על פי הרמב"ם כי התיקון לא היה קיים אלא
    בסוכות: "והיקיפוה כצוצרה. רצה לומר שאחר כך עשו גזוזטרא, דהיינו תקרה בולטת מאמצע גובה כתליה: שהנשים
    רואות מלמעלן. כשעומדות על הגזוזטרא: כדי שלא יהיו מעורבין. בשעת שמחת בית השואבה שעשו בעזרת נשים
    בחג הסוכות." ונראה כי לדעתו בשאר השנה לא היתה שום הפרדה בין גברים לנשים, ואיסור התערובת הוא רק
    בשמחת בית השואבה. אולם להלן נראה כי מלשון הרמב"ם ומדברי הרא"ש ניתן ללמוד כי היו הפרדות נוספות,
    ויצויין כי במלאכת שלמה ניקד אחרת מכתב יד פרמה: "חלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצרה כך צ "ל, ואיתא
    בבבלי ובירושלמי בפרק החליל, ופי' בערוך וחֶ לקה כמו גבעה ע"כ" והרי זה כעין הגירסאות שצויינו לעיל הע' ,17
    כלומר שגם לפני התיקון היתה איזושהי הפרדה. ↩︎
19. "י מדייק בגמרא דיוקים דומים לרמב"ם בתחילת הסוגיא, אך לא ציין שלא היו בעזרה קירות: 19 רש
    חלקה היתה – העזרת נשים בראשונה, ולא היו זיזין יוצאין מן הכתלים. והקיפוה גזוזטרא – נתנו זיזין
    בכתלים בולטין מן הכותל סביב סביב, וכל שנה מסדרין שם גזוזטראות – לווחין שקורין צ"ל פלנק"ש, כדי
    שיהו נשים עומדות שם בשמחת בית השואבה ורואות, וזהו תיקון גדול דקתני מתניתין שמתקנין בכל שנה. ↩︎
20. רמב"ם בית הבחירה ו,ב: "ומהלך כל עזרת נשים בשווה; ועולה ממנה לעזרת ישראל, שהיא תחילת העזרה,
    בחמש עשרה מעלות, רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה." ↩︎
21. יתכן שכן משמע מפירוש ר"י מלוניל. ועיין בקרבן העדה ובפני משה על ירושלמי סוכה ה,ב. ובהע' 17-18 לעיל. ↩︎