כל מי שבנה אי פעם בית, יודע שיש קשר הדוק בין הבניין הפיזי, לבין התהליכים העוברים על המשפחה בבנייתו.
ומה עושים כשמשהו בבניין משתבש? כשמשהו חסר?
עיון בסיפור על הבית שקירה ר' חנינא בתפילתו, יכול ללמד אותנו דבר או שניים.
ר' חנינא וקורות הבית (תענית כד ע"ב):
"הוה ליה ההיא שיבבתא דקא בניא ביתא. ולא מטו כשורי
אתיא לקמיה, אמרה ליה: בניתי ביתי ולא קמטו כשוראי!
אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: איכו.
אמר: איכו נימטו כשוריך.
תנא: הגיעו, עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן.
ויש אומרין: סניפין עשאום.
תניא, פלימו אומר: אני ראיתי אותו הבית,
והוו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן.
ואמרו לי: בית זה שקירה רבי חנינא בן דוסא בתפלתו."
תרגום:
היתה לו שכנה שבנתה בית, והקורות לא הגיעו מקצה לקצה
באה לפניו, אמרה לו: בניתי בית, ולא הגיעו קורותי.
אמר לה: מה שמך? אמרה לו: איכו.
אמר: איכו, תתארכנה קורותייך.
תנא: הגיעו, עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן.
ויש אומרין: סניפין עשאום. (נתחברו קורות נוספות)
תניא, פלימו אומר: אני ראיתי אותו הבית,
והוו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן.
ואמרו לי: בית זה שקירה רבי חנינא בן דוסא בתפלתו.
סיפור זה מופיע כחלק ממחזור סיפורים במסכת תענית כד ע"א-כד ע"ב, ובו שבעה סיפורים שונים על ר' חנינא בן דוסא. מן הסיפורים כולם עולה עוניו של ר' חנינא, ולצידו היותו בעל נס ובעל תפילה, המתנהג לפנים משורת הדין. במושגי חז"ל, ר' חנינא הוא חסיד מובהק. הסיפור שלפנינו עוסק בעזרה לשכנתו בבניית ביתה. סיפורי 'שכנות' נפוצים מאוד בספרות חז"ל. לא פעם, השכנה היא דמות סטריאוטיפית, צרת עין ומעוררת קנאה, ריב ומדון. כזו היא למשל שכנה אחרת של רחב"ד ואשתו, המופיעה בסיפור קודם בסוגיה, המוגדרת כ'שיבבתא בישתא' (שכנה רעה) והנכנסת לבדוק מדוע התנור של אשת רחב"ד מעלה עשן, אם אין לה כלום לאפות. השכנה בסיפור הנוכחי, לעומת זאת, פונה אל רחב"ד כמי שמכירה בגדולתו וצדקותו, וככתובת לצרותיה.[1] עצם הפניה לרחב"ד מביעה פניה מראש אל הממד הנסי, הבלתי ריאלי. אין היא באה בתלונות אל מי שהתקין את הקורות במידה שאינה מספקת לקרות את הבית, אלא לשכנה החסיד והצדיק. היעדרו של בעל בית בולטת מאוד בסיפור, שהרי לרוב בית מציין מקום זוגי, ובנייתו לרוב, פעולה של איש. ייתכן שהחסר בתקרת הבית, הינו מייצג של חסר מהותי יותר. ייתכן שלכן נדרשת פניה אל איש הרוח, ולאו דווקא לבעל מקצוע.[2] רחב"ד נענה לפנייתה של האישה, הוא שואל אותה לשמה. מדוע?
כפי שניתן לראות, ר' חנינא משתמש בשמה של האישה בנוסח התפילה. הוא יוצר קשר בין התפילה למושא התפילה באמצעות השם. על-מנת לעמוד על חשיבות הקשר בין נוסח התפילה לבין מושא התפילה, יש לפנות למקור אחר העוסק בתפילתו של ר' חנינא בן דוסא:
המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף (משנה ברכות, ה, ה).
השם דרוש לר' חנינא לתפילה, כיוון שעצם אמירת השם בתפילה, הופכת אותה לתפילה קונקרטית, שיש לה קשר מוחשי, חושי כמעט אל מושא התפילה. ר' חנינא יכול לחוש בפיו ממש את מצבו של החולה, או במקרה שלנו – של השכנה.
הבנה אחרת של השימוש בשמה של השכנה נעוצה בהבנה של משמעות שמה – 'איכו'. שטיינזלץ מתרגם את השם על-פי משמעותו המילולית. המילים אי כו בארמית, משמעותן, 'אם כך'.
אם כך, נוסח התפילה יובן כך:
איכו, נימטו כשורייך = אם כך, יתארכו קורותייך. ר' חנינא בונה בתפילה משחק מילים על שמה של האישה. גם בכך יש התאמה של התפילה באופן אינדיבידואלי אל מושא התפילה.
תפילתו של ר' חנינא מצליחה מעל למשוער. לא רק שהקורות מצליחות למלא את החלל שנותר בתקרת הבית, אלא שהן גולשות מעבר לו. אמה לכאן ואמה לכאן.
אחת מן ההגדרות של דמות החסיד, היא של מי שפועל לפנים משורת הדין. במקרה שלפנינו יש אם כן המחשה ויזואלית לדרכיו של ר' חנינא: הקורות יוצאות אף הן מן השורה. מעבר לשורת הדין. עם זאת, ייתכן ויש בכך ביטוי לאחד מן הקשיים שבאימוץ דרכי החסידות את מציאות החיים – "אהבה מקלקלת את השורה". לא בכל מקרה היציאה מן השורה היא טובה. היחסים בין החסיד לבוראו מושתתים על ה 'מֶעֶבֶר', הם יחסים היוצאים מגדר הרגיל. כך אנו מוצאים למשל אצל חוני המעגל:
אמר לו שמעון בן שטח: אלמלי חוני אתה, גוזרני עליך נידוי. אבל מה אעשה לך ואתה כבן המתחטא בפני אביו
וכן אצל ר' חנינא עצמו:
רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא. אתא מיטרא. אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער? פסק מיטרא. כי מטא לביתיה (כשהגיע לביתו), אמר לפניו: רבונו של עולם! כל העולם כולו בצער, וחנינא בנחת? אמר רב יוסף: מאי אהניא ליה צלותא דכהן גדול לגבי רבי חנינא בן דוסא (מה מועילה תפילת כהן גדול לגבי ר' חנינא בן דוסא) (תענית כד ע"א).
יחס זה, כך מסתבר, הוא דו צדדי. החסיד נוהג לפנים משורת הדין, הוא זכאי ליחס שלפנים משורת הדין. אמה לכאן ואמה לכאן.
ויש אומרים: סניפין עשאום. לביטוי זה מספר פירושים.על-פי רש"י, זוהי דעה המסבירה מהי משמעות 'נתארכו' – אין הכוונה שהקורות נמתחו, אלא שנתחברו אליהן חתיכות קטנות להשלמת החסר.
באוצר הגאונים, מופיע פירוש לפיו הקורות נתארכו כל-כך, עד שחתכו מהן ועשו מן החתיכות סניפין בין הקורות העליונות לקורות התחתונות.
בין שני פירושים אלה, הבדל מהותי. לפי פירושו של רש"י, יש בגמרא עמדה לפיה השלמת החסר מגיעה ממקור נוסף (עמדתם של ה'יש אומרים'). על-פי הפירוש שבאוצר הגאונים, השלמת החסר לכולי עלמא, נובעת מן הדבר עצמו. אותן קורות שהיו קצרות בתחילה, מסוגלות להתארך, להימתח ולהשלים בעצמן את החסר, עד-כדי כך שהן 'עולות על גדותיהן', נמתחות אמה מכאן ואמה מכאן, ואף משמשות מקור לבניה נוספת.
דומה שדרך זו מתאימה יותר לדמותו של החסיד, שחסד שופע ממנו, והוא משפיע באמצעותו על העולם. הסיפור מסתיימת בעדותו של האמורא פלימו, דורות מספר לאחר מכן, על כך שראה בית שקורותיו יוצאות אמה מכאן ומכאן (כלומר, לא קצצו את הקורות), והבית ידוע ומפורסם בכך שהוא הבית שקירה ר' חנינא בתפילתו. פעולתו של ר' חנינא, אם כן, אינה אחיזת עיניים, ויש לה קיום ממשי במציאות, גם דורות רבים לאחר מכן. יתירה מכך, בדיוק כמו בתפילתו של ר' חנינא על החולים, הקיום הממשי קשור בתפילה: זהו בית שקירה ר' חנינא בתפילתו. בדיוק כשם שבתפילתו על החולה ניתן לחוש באופן ממשי, כך המציאות הממשית מעידה על תפילתו. בעולמו של ר' חנינא בן דוסא מטשטש הגבול שבין טבע ונס, קיום שבפה ובלב, וקיום שבמוחש.
בעת משבר או חוסר, ניתן אפוא לגייס משאבים חיצוניים, עזרה חיצונית, ואף לפנות למי שהבנתו טובה משלנו, ואולם דומה שלפחות על פי אחד הפרושים, מה שלמשלמד רחב"ד את שכנתו, הוא שהכוח להשלמת הבית, טמון דוקא בתוכו של הבית פנימה: ביכולת לגייס את המשאבים הקיימים, את הכוחות הטמונים בכל אחד ואחד מן החלקים המרכיבים את הבית, להתאמץ יותר, למתוח שרירים נשכחים ולגלות כוחות חדשים, ובכך – להאריך את הקורות, ולהשלים את הבניין.
[1] גלית חזן רוקם העלתה את ההשערה שההבדל נעוץ בכך שבסיפור זה הגיבור הוא רחב"ד ולא אשתו, והמתח המצוי הוא בין נשים שכנות. ראו: גלית חזן-רוקם, "האם היו חז"ל מודעים למושג הפולקלור", בתוך: י' אלבוים, ג' חזן-רוקם וי' לוינסון (עורכים), הגיון ליונה, עמ' 200-229.
[2] וראו חזן רוקם, שם.
(קרדיט תמונה:Jaksmata)