(הרב רונן נויבירט)
הקדמה
ראש השנה הוא בראש ובראשונה יום טוב. זהו יום של שמחה. זהו יום בו זוכים להנות מהאור האלוקי (ה' אורי וישעי : אורי בראש השנה …) . אנו חוגגים "מסיבת הכתרה" לקב"ה בעולמו. על כן חשוב לשמוח ולשמח בראש השנה כבכל יו"ט. אעפ"כ צריכה השמחה להיות בכובד ראש בבחינת "גילו ברעדה".
נוהגים לעשות סימנים טובים לראש השנה, אמנם קודם לסידור הסימנים עומד סידור המהות וכך כתב המשנ"ב (תקפ"ג סק"ד) :"והנה כל אלו העניינים עושין הכל לסימן טוב ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו, מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח בה' עם התשובה ומעשים טובים".
א. ערב ראש השנה
אם חל ראש השנה בימים חמישי וששי, יש להניח עירוב תבשילין בערב ראש השנה.
נוהגים לעשות התרת נדרים כבר בערב ראש השנה וזריזים מקדימים.
מעיקר הדין גם נשים חייבות בהתרת נדרים.
אשה יכולה למנות את בעלה כשליח להתיר נדריה ויאמר הבעל לאחר הנוסח הרגיל : "וכן לאשתי כן" והמשיבים יאמרו לו : "הכל מותרים לכם".
ב. סעודת החג
- את הסימנים יש לאכול לאחר נטילת הידיים והאכילה מהחלה.
- את המאכלים אוכלים ע"פ סדר הקדימות בברכות ולכן אם אוכלים תמר, פותחים בו, שהוא קודם לשאר. יש אומרים שכיוון שעיקר המנהג בתפוח סומכים על כך שחביב עדיף ופותחים בתפוח. המנהג העדיף[1] הוא להביא את התמרים והרימונים רק לאחר שטועם ומברך על התפוח.
- מברכים בורא פרי העץ, טועמים מהמאכל ורק לאחר מכן אומרים "יהי רצון" כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה. אם אמר "יהי רצון" לפני האכילה, אינו צריך לחזור ולברך, שאינו נחשב להפסק.
- אם אוכלים סימנים שברכתם בורא פרי האדמה (כגון: רוביא) – צריך לברך גם עליהם מאחר ואינם באים מחמת הסעודה.
- הברכות הנ"ל פוטרות את שאר הפירות שיגיעו במהלך הסעודה כגון בלפתן.
- הזכרת שם ה' – רבים נוהגים שלא להזכיר את שם ה' ב"יהי רצון" ע"פ דעת חלק גדול מהפוסקים[2]. יש הנוהגים[3] להזכיר שם ה' רק על התפוח בדבש ביה"ר שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. המנהג העדיף[4] הוא מנהג ירושלים לומר בכל היה"ר – "יהי רצון מלפני אבינו שבשמים…"
ג. תפילות
אם שכח לומר אחת מתוספות עשרת ימי תשובה לתפילת עמידה אינו חוזר למעט מקרה בו שכח לומר "המלך הקדוש". בני ספרד חוזרים גם אם שכחו "המלך המשפט", ואם נזכרו לפני סוף התפילה חוזרים לברכת "השיבה שופטינו".
אם נזכר קודם שסיים הברכה[5], יחזור למקום התוספת גם אם מזכיר שנית כמה שמות, כגון: אם שכח "וכתוב לחיים טובים…" ונזכר לפני ברכת "הטוב שמך ולך נאה להודות", אומר "וכתוב…" וממשיך ב"וכל החיים יודוך סלה".
את התוספות ששכח יכול להשלים ב"אלו-הי נצור" לאחר "יהיו לרצון" הראשון.
אם שכח לומר האל הקדוש :
- אם נזכר תוך כדי דיבור וטרם פתח בברכה הבאה – מתקן וממשיך.
- אם לא תיקן מיד – חוזר לראש התפילה.
אם מסופק אם אמר "המלך הקדוש" :
- ביום חול ושבת שובה – חוזר, כיוון שמן הסתם אמר "האל הקדוש" מפני הרגלו.
- בראש השנה ויום הכיפורים – אם אמר "ובכן" אינו חוזר מאחר ומן הסתם סיים "המלך הקדוש".
היוצא להפסקה ופושט טליתו – אם כיוון לפשוט כדי ללבוש לאחר ההפסקה, אינו צריך לברך על הטלית שנית, ואפילו זו הפסקה ארוכה של כשעה או כשעתיים.
ההשתחוייה בתפילת עלינו –
- ברוב המקומות המנהג הוא לכרוע יחד עם החזן.
- צריך להפסיק במשהו בין הרצפה לפנים ואם אין לו מפסיק, יכול להפסיק בטליתו.
- בשבת אין נוהגין לכרוע עם החזן[6].
יש הנוהגין שלא לישן בראש השנה ומנהג נכון הוא.
ד. שופר
אסור להפסיק בדיבור בין הברכה על השופר לגמר התקיעות.
אין עונים "ברוך הוא וברוך שמו" על תקיעת השופר, כדי שלא להפסיק.
עדיף שלא לומר את ה"יהי רצון" שבתוך התקיעות דמיושב, מאחר ולחלק מהפוסקים יש בכך הפסק, אמנם מי שרוצה לומר – אין למחות בו.
אין לתקוע בשלוש שעות ראשונות של היום משום שאז הדין מתוח בעולם[7].
בתקיעת שופר מיוחדת עבור חולים או נשים שלא הגיעו לבית הכנסת:
תוקעים 30 תקיעות, שזה עיקר החיוב מן התורה.
לכתחילה ראוי שהברכה תיאמר על ידי מי שלא שמע קול שופר. יש אפשרות שבעל התוקע יברך ויוציא ידי חובה ובתנאי שלא נתכוון לצאת בתקיעות ששמע בבית הכנסת[8] , אך עדיף כאמור שהשומע יברך.
ה. ב' דראש השנה
אין לבצע כל הכנה מיום ראשון ליום שני של ראש השנה לפני צאת הכוכבים ולכן : אסור לחמם אוכל על הפלטה, להכין את הפמוטות, לשטוף כלים, לערוך שולחן אלא לאחר צאת הכוכבים .
אסור להדביק את הנרות לפמוטות הן ע"י המסה והן ע"י דחיסה. זהו איסור ממרח (מדאורייתא!!!). לכן יש להשתמש בנרות מוכנים או להכין מערב החג.
אכילת הסימנים – יש הנוהגים גם בלילה זה כבראשון. הפסקי תשובות הביא שלמעשה לא נוהגים כן, ויש הנוהגים לאכול רק תפוח בדבש ורימונים עבור ברכת שהחיינו.
ו. בישול והכנה מיום טוב שני של ראש השנה לשבת ע"י ערוב תבשילין
בכדי לבשל ולהכין מיום טוב עבור שבת, יש להניח בערב יום טוב עירוב תבשילין, דהיינו : תבשיל ופת שיניחם עבור השבת.
נוסח הברכה: " ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב".
אחר כך אומר: "בעירוב זה יהיה מתר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת, לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת",
בזמן הברכה יש לאחוז הפת והתבשיל בידיו .
כל תבשיל שנאכל כמנה עיקרית ("דרכן ללפת בהן את הפת") ראוי, ובתנאי שישאר ראוי לאכילה עד שבת[9], ורצוי להדר בתבשיל חשוב כגון דג או בשר[10] ולשמרו במקרר[11]. שיעור התבשיל – "כביצה" (=נפח 58 סמ"ק)ובדיעבד גם "בכזית" (=נפח 29 סמ"ק) יצא.
את התבשיל והפת יש לשמור עד גמר ההכנות לשבת (ואת ההכנות יש לסיים מבעוד יום לפני זמן כניסת השבת). ונוהגים להשתמש בפת כלחם משנה בשבת ולאכלה בסעודה שלישית של שבת.
אבדו או נאכלו – אם לא נשאר שיעור "כזית" אסור להכין עוד לקראת השבת.
העירוב נצרך לכתחילה גם עבור הדלקת הנרות לשבת, ולכן אין לאכלו עד שבת.
בהכנת הנרות לשבת אין להמיס את הנרות כיוון שזוהי מלאכת ממרח שאסורה מן התורה אלא יש להשתמש בנרות מוכנים.
דין העירוב הוא חובת הבית בו מכינים לשבת ולכן : אם ישנן מספר משפחות האוכלות במקום אחד – די בעירוב אחד בלבד[12] והוא הדין למתארח במלון שאינו צריך לערב.
המתארח לסעודות בלבד[13] וחוזר לישון בביתו ומדליק נרות שבת בביתו – צריך מן הדין לערב בביתו ויערב ללא ברכה, או שיבשל מאכל לצורך שבת (כגון : ירתיח מים) ובזה יתחייב בעירוב בברכה. הוא הדין גם למתאכסן במלון ומדליק נרות שבת בחדרו – צריך לערב בלא ברכה.
מי ששכח לערב יכול לסמוך בדיעבד על העירוב של רב העיר, אמנם מי שסמך על כך לכתחילה – אסור לו להכין עבור שבת.[14]
העירוב מתיר גם הכנות אחרות לצורך שבת, כגון: סידור השלחן, הדחת כלים וכדומה.
[1] עיין פסקי תשובות תקפ"ג ב'
[2] בעל התניא, קצשו"ע קכ"ט ט' ועוד ושלא כמשנ"ב תקפ"ג ב'.
[3] עיין בפסקי תשובות תקפ"ג א', ועיי"ש שלא מצא למנהג מקור וע"ע שם במנהגים נוספים.
[4] שם
[5]משנ"ב תקפ"ב, ט"ז
[6] עיין פסקי תשובות, תקצ"א, ג'.
[7] משנ"ב תקפ"ט י"א
[8] משנ"ב תקפ"ט י"א
[9] שאם לא כן – אין העירוב מועיל
[10] ולא להסתפק בביצה מבושלת שפחות חשובה כיום
[11] כיוון שאם יתקלקלו, אין העירוב מועיל כבהערה הקודמת
[12] משנ"ב תקכ"ז נ"ו
[13] פסקי תשובות תקכ"ז י"ז
[14] שו"ע תקכ"ז ז', משנ"ב שם כ"ו, שו"ע הרב שם י"ד, פסקי תשובות שם ח',ט'