פרשת בלק – יעקב וישראל שורש הקדושה
שמותיו של עם ישראל בפרשה חשובים מאד.
בלק, כידוע, מסרב לקרוא להם בשם כלשהוא: "הנה עם יצא", או "אויבי", או בלשון נסתר: "אפס קצהו תראה". ואילו בלעם, לאחר שהוא מנסה להתחכם בדברו עם הקב"ה וחוזר על דברי בלק, חוזר בברכותיו פעם אחר פעם – שמונה פעמים! – הן על השם יעקב והן על השם ישראל.
"לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל:
מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל
לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל
כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל
כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל
וכמובן: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל
ושוב: דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל
וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל: וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב"
בלעם בברכותיו מתקשה להבין את עם ישראל. הוא מנסה לרדת לשרשי הדברים , כפי שמפרש המדרש:
כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: – להודיע שנאתו של אותו רשע שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבתו, למה הדבר דומה לאדם שבא לקוץ את אילן מי שאינו בקי קוצץ את הגופים כל ענף וענף ומתייגע והפיקח מגלה את השרשין וקוצץ כך אמר אותו רשע מה אני מקלל כל שבט ושבט הריני הולך לשרשן בא ליגע – מצאן קשים.
וכך מסכם רש"י:
אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות:
בלעם חושב שיוכל לרדת לסוד הקשר המופלא שבין הקב"ה לכנסת ישראל, ולפרק אותו בחיבור שבין הא-ל לעם או בחיבור שבין העם לעולם, והוא מגלה שפעם אחר פעם עמד הקשר הזה במבחן: בניסיונותיהם של האבות, וגם בחטאיהם של הבנים.
מול בלק, שחושב שמדובר בעם ככל העמים, ושאפשר להפעיל כנגדם את הנשק הלא-קונבנציונאלי ששמו בלעם, מגלה בלעם שעם ישראל הוא עם שונה, שפת אמת מסביר את ענייני השמות האלה:
ובלק היה רואה במדריגה קטנה שיש לבני ישראל תוך כל האומות לכן עלה בדעתו ללחום עמהם.
אבל בלעם ע"י שהראהו כח השורש של בני ישראל ושם לא יש שום מגע נכרי ושום כח שר וסטרא אחרא אינו נוגע שם. וזה שאמר מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. הם שתי הבחינות. יעקב הוא העבודה בעוה"ז. וישראל הוא שורש בני ישראל למעלה. ושם שוכן ישראל במנוחה וזהו משכנותיך ישראל. ולמטה צריכין מכסה והגנה וזה שאמר אוהליך יעקב.
ודברים דומים אומר רש"ר הירש על הברכה הראשונה:
ארה – לי יעקב וגו'. על פי הופעתו החומרית הרי הוא "יעקב": המעט מכל העמים והחלש שבהם; ועל פי הסגולה האלוהית שבו ועל פי חשיבותו הרוחנית הרי הוא "ישראל": המבשר את שלטון האל עלי אדמות.
על כן כנגד יעקב די בדלדולו ובהשפלתו בין העמים, וביחס לישראל יש לגרום לכעס של הקב"ה כדי שינותקו חלילה משרשם העליון.
וכן "לא הביט אוון ביעקב" – הקב"ה כלל לא מחפש את חולשותינו בקשר לעבודתינו בעולם הזה, ו"לא ראה עמל בישראל" – גם כשמחפשים אין כל פגם בשרשינו ובחיבורינו הראשוני אל הא-ל.
כלומר ישנו חלק בעם ובכל אדם מישראל שהוא סגולה קבועה ובלתי משתנה, הבאה מ"ראש צורים", משורש עם ישראל, מהאבות והאמהות, והוא נשאר בו בכל מצב. וישנו חלק אחר שתלוי במעשיו ובעבודת ה' שלו בעולם הזה.
הרב קוק כותב על זה בדרך קצת שונה, במספר מקומות, אחד מהם באיגרת תקנ"ה המפורסמת, במסגרת הויכוח עם רבה של צפת על היתר המכירה, הוא מתייחס להתחברות שלו עם החלוצים מקימי המושבות, שלא היו דתיים, כידוע:
ידע הדר"ג, ששני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת ישראל וההתקשרות האלוקית עמהם.
האחד הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור "לא בצדקתך וגו'", "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם", "והייתם לי סגולה מכל העמים", (וזה שם ישראל)
והסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע הנפש ברצון ה', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם".
והשני הוא עניין בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד תורה.
ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאע"פ שהן שפלות מאד בעניין הבחירה, ועל כן הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ה' ישמרנו, מכל מקום אור הסגולה מאיר בהם, ועל כן הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בארץ ישראל, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמידות שהם באים מסגולת ישראל בטבע נפשם הם מצויינים בהם.
הרב קוק מדריך אותנו לדעת לראות את הטוב שבכל אחד מישראל, את המעשים הטובים שלו ואת מסירות הנפש לטובת עם ישראל וארץ ישראל. השבוע, בצד השכול הנורא והאבדן הכבד, זכינו לראות רבים מאד מעם ישראל שהצרה נגעה בליבם, ואולי זכינו לראות את סגולת ישראל סבא מתנוצצת, ואת עם ישראל מתנשא כארי לעומת הסכנה ולעומת הקמים עליו.