פועלים לשובם של הבנים
בכל אירוע טרור עם ישראל כולו חש את הכאב ושותף בצער האומה. במקרה האחרון – חטיפתם של הנערים אנו בארגון רבני בית הלל הרגשנו את הכאב והצער בצורה חדה עוד יותר. גיל-עד שאער ונפתלי פרנקל, הינם בניהם של חברים בארגון רבני בית הלל, בשר מבשרנו.
בשיתוף עם ארגון רבני צהר ארגנו עצרת אחדות, תפילה ושירה המונית למען שלומם של אייל יפרח, גיל-עד שאער ונפתלי פרנקל, בפארק רמון במרכז גבעת שמואל ביום ראשון האחרון, בה השתתפו אלפים. העצרת התקיימה בהובלת הרב מאיר נהוראי יו"ר בית הלל והרב סתיו יו"ר צוהר. את השירה המרגשת עד דמעות הובילו יונתן רזאל וישי לפידות. העצרת התקיימה במעמד הרבנים הראשים של גבעת שמואל.
להלן דברים שנכתבו מהלב על ידי מנכ"ל הארגון, הרב רונן נויבירט, לאחר ביקור אצל משפחת שאער:
צו 8 לחברה הישראלית – בעקבות חטיפת הנערים
לצערנו אנו למודי פיגועי טרור וחטיפות. כל אירוע כזה מזעזע, מכאיב ופוצע את ליבנו, אך נמצא בדרך כלל בזירה רחוקה. הפעם זה נפל ממש אצלנו בשכונה. כבר מספר ימים שאני מרגיש משותק ובקושי מסוגל להגיע לעניינים שבשגרה. אופיר ובת גלים הם חברים קרובים מזה שנים, מהימים בהם גיל-עד ובתנו הבכורה למדו יחדיו בגן. רחלי פרנקל היא רבנית פעילה בבית הלל, ורק לפני שבוע היינו כולנו יחדיו בכנס מרתק של יומיים. התלבטתי אם לכתוב, לא בדיוק מצאתי את המילים לומר את כל אשר על ליבי, אבל לאחר שביקרתי אצל משפחת שאער הבנתי שאין לי זכות לשמור על שתיקה. זה נשמע אמנם כמו קלישאה, אך זו האמת לאמיתה, באתי לחזק ויצאתי מחוזק.
חז"ל המשילו את בני ישראל לגל של אגוזים: "אל גנת אגוז ירדתי – מה אגוז זה, אתה נוטל אחד מהכרי וכולן מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה, כך הן ישראל לקה אחד מהן כולן מרגישין" (שיר השירים רבה ו, כ"ו). מדרש חז"ל בקונטקסט הנוכחי מצמרר. שלושה נערים נחטפים ומדינה שלמה משותקת, דואגת וכואבת. אין מקום אחר בעולם בו זה היה קורה, לא בארה"ב, לא באירופה ולא בכל מדינה אחרת. תחושת הסולידריות המופלאה הזו של "כל ישראל ערבין זה בזה", מצויה ככל הנראה בגנים של העם היהודי. זו התחושה שחשתי בביתם של משפחת שאער. זו אינה רק טרגדיה אישית, זוהי טרגדיה של כל עם ישראל.
משפחות החטופים נבחרו בעל כורחן להיות במרכזה של שעת הצרה הלאומית. ההתנהלות האצילית שלהן, המלאה בתעצומות נפש ובאמונה חזקה, הינה על-אנושית. אני לפחות הרגשתי, שיש כאן משהו גדול מלמעלה, גדול מכוחנו והבנתנו. עצרות האחדות והתפילה הספונטניות בהן משתתפים מאות אלפי אנשים בכל מקום בארץ ובעולם, נותנות כוח ועצמה למשפחות בכך שאין הם צריכים לשאת לבדם את משא התפילות והתחינות לריבונו של עולם. אך בנוסף, הן מעצימות את התחושה שיש כאן משהו כללי ולאומי.
זו צריכה להיות המוכוונות שלנו בתפילות ובפעולות למען החטופים. איננו מתפללים רק עבור המשפחות והנערים, אלא עבור כלל ישראל הנמצא בצרה גדולה. לתפילות כלליות יש ערך שונה בתכלית מאשר כל תפילה פרטית, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה :"… אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' אלקינו בכל קראנו אליו". לתפילת הציבור יש כח מיוחד לפתוח שערי שמים ולקרוע את רע הגזירה.
כמו בכל תפילת ציבור, שליח הציבור מוציא ידי חובה רק את מי שמתכוון לצאת. המשפחות היקרות נבחרו בעל כורחן לשמש כשליחי הציבור, ואנו צריכים לראות בתפילתנו, כאילו ילדינו חטופים ונמצאים בסכנה, וכאילו גיל-עד נפתלי ואייל הם ילדינו שלנו. אנו מתפללים לא רק עבורם אלא גם עבורנו. עם ישראל מתפלל עכשיו על חייו ועל גורלו. אנו נמצאים במעין תפילת יום כיפור קולקטיבית, כאשר שליחי הציבור שלנו הם המשפחות היקרות הללו, המובילות את החברה הישראלית עם עוצמה ואמונה הנשמעות מתוך גרון חנוק בדמעות.
זו התחושה שהרגשתי בביתם של משפחת שאער, משפחה שתמיד ברחה מאור הזרקורים ותרמה את תרומתה לעם ישראל בשקט ובענווה. זו התחושה שחש כל עם ישראל כאשר צפינו בראיונות שניתנו לערוצי התקשורת אשר הותירו את הכתבים והפרשנים פעורי פה לנוכח העוצמות שהקרינו משפחות פרנקל, שאער ויפרח.
כאמור הצרה בה אנו נתונים אינה צרה של שלש משפחות, היא צרה של כולנו. זהו זמן של צו-8 עבור החברה הישראלית החייבת לסייע למשפחות במסע המפרך. חובה על כל אחד מאיתנו להתגייס למאמץ הלאומי ולהרבות טוב ואור למען המשפחות, למען החטופים ולמען כלל ישראל, הן בתפילה ובזעקה לשמיים, הן במעשי חסד, בעזרה הדדית וריבוי של אהבת חינם. אין מקום למגזרים, למפלגתיות ולמחלוקות, אלא רק לסולידריות ואחוות אחים.
אנו תפילה ליושב במרומים שישיב את הנערים לביתם במהרה. "לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה", ראה אלקים את הלבבות השבורים של המשפחות אותם מינית כשליחים בעל כרחם. הם עשו מלאכתם נאמנה, לא קראו תגר ולא הרהרו לרגע על מידותיך. ראה את הסולידריות ואהבת האחים שבעם ישראל. אנא שמע לתפילות כל עמך בית ישראל, שמור על גיל-עד, נפתלי ואייל והשיבם במהרה לביתם ככתוב: "ושבו בנים לגבולם" "ונסו יגון ואנחה".
אסיים בקטע מתוך תפילה שמצאתי באינטרנט, ולא הצלחתי להתחקות על מקורה. באופן מצמרר דומה כאילו תפילו זו נכתבה עבור רגעים אלו ממש:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, הָשֵׁב כַּעַסְךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ מִבָּנֶיךָ שׁוֹמְרֵי תּוֹרָתְךָ וּמִצְוֹתֶיךָ הַקְּרוֹבִים אֵלֶיךָ בְּיוֹתֵר. אָנָּא, אַל יָמוּתוּ צְעִירֵיהֶם בִּדְמִי יְמֵיהֶם. כַּמָּה יְתוֹמִים צְרִיכִים הֵם לִמְנוֹת? כַּמָּה חֹלִי צְרִיכִים הֵם לִסְבֹּל? הַאִם לֹא נִתְמַלֵּא כּוֹס צָרָתָם? אָמְנָם אֱמֶת שֶׁהָאַחֲרָיוּת רוֹבֶצֶת עֲלֵיהֶם בְּיוֹתֵר, כִּי לָהֶם יֵשׁ הַכֹּחַ לִפְדוֹת אֶת בָּנֶיךָ וּלְהָאִיר אֶת אוֹרְךָ עֲלֵיהֶם.
אַךְ אָנָּא, רַחֵם עֲלֵיהֶם, כִּי הֵם רַק בָּשָׂר וָדָם. אָנָּא, פְּתַח עֵינֵיהֶם וְתֵן לָהֶם לִרְאוֹת בְּצַעֲרוֹ שֶׁל הָאָב, הֲלֹא הֵם בָּנֶיךָ יְדִידֶיךָ הַנֶּאֱמָנִים לְךָ בְּיוֹתֵר.
שְׁמַע נָא לְקוֹל זַעֲקַת הָאַח בְּעַד אָחִיו. אָנָּא, שְׁמַע קוֹלֵנוּ כְּאָבִינוּ. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל אֶנְקָתֵנוּ לְמַעַן אֲבוֹתֵינוּ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, שֶׁמֵאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתָם הִבְטַחְתָּ לָהֶם שֶׁתָּבִיא גְּאוּלָה לִבְנֵי בְּנֵיהֶם. עֲנֵנוּ לְמַעַן רָחֵל אִמֵּנוּ, שֶׁהִרְגִּישָׁה בְּרִגְשֵׁי אֲחוֹתָהּ, וּוִתְּרָה עַל בַּעֲלָהּ הַצַּדִּיק, יַעֲקֹב אָבִינוּ, כְּדֵי לִמְנוֹעַ בּוּשָׁה מֵאֲחוֹתָהּ. הַאִם יֵשׁ אֵם רַחְמָנִיָּה וְאוֹהֶבֶת יוֹתֵר מֵרָחֵל אִמֵּנוּ, שֶׁהִתְפַּלְּלָה וּבָכְתָה עַל בָּנֶיהָ, יָמִים רַבִּים אַחַר שֶׁנִּסְתַּלְקָה מֵהֵם? עֲנֵנוּ, לְמַעַן אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָלְכוּ אַחֲרֶיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, אַךְ וְרַק בִּשְׁבִיל שֶׁאַתָּה אֲבִיהֶם. עֲנֵנוּ, לְמַעַן בָּנֶיךָ שֶׁהוֹכִיחוּ אֶת בִּטְחוֹנָם בַּאֲבִיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְהִקְדִּימוּ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמַע, וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אֲבִיהֶם כְּבָנִים נֶאֱמָנִים. עֲנֵנוּ, לְמַעַן צַדִּיקֵי הַדּוֹרוֹת שֶׁכָּל מְגַמָּתָם הָיְתָה רַק לְהָבִיא לְפָנֶיךָ נַחַת רוּחַ מִבָּנֶיךָ. עֲנֵנוּ לְמַעַן הַהֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ, אֲשֶׁר יָדְעוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִבְנֵי הַמְּדִינָה לִפְרֹק עֹל הַמֶּלֶךְ מֵעֲלֵיהֶם, אִי אֶפְשָׁר לְבֵן לְנַתֵּק הַקֶּשֶׁר עִם אָבִיו.
אִם אָחִינוּ נִמְצָא בְּסַכָּנָה, אֵין אָנוּ בָּאִים ח"ו בְּתַרְעֹמֶת וּבְטַעֲנָה לְפָנֶיךָ, כִּי כָּל דְּרָכֶיךָ צֶדֶק וּמִשְׁפָּט. אֲבָל בְּכָל זֹאת מֻכְרָחִים אָנוּ לְהַבִּיעַ גֹּדֶל כְּאֵבֵנוּ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ לְהַפֵּךְ הַדִּין. אָנָּא, הֱיֵה אָבִינוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כַּךְ מַלְכֵּנוּ. גַּלֵּה אַהֲבָתְךָ וְרַחֲמֶיךָ הַרַבִּים תְּחִלָּה, וּמִשְׁפָּטֶיךָ רַק לְאַחַר מִכֵּן. הִנֵּה, אִם אָנוּ מִתְחַנְּנִים לְפָנֶיךָ כְּבָנִים, כְּאָח בְּעַד הֶאָח, לָמָּה לֹא תַּעֲנֵנוּ אַתָּה בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה כְּאָב רַחֲמָן וְלֹא כְּמֶלֶךְ?!
אָנָּא, תֵּן לָנוּ לְהִתְעוֹרֵר מִלְּמַטָּה. תֵּן לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתֵּנוּ, לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ וּלְהִתְדַּבֵּק בְּךָ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, וְלֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים וּמִיתַת צַדִּיקֵיהֶם. תֵּן לָנוּ הַגְּבוּרָה וְהָעּז, שֶׁנּוּכַל לִזְכּוֹת לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתְךָ לְאַחַת וּלְתָמִיד, עַל יְדֵי מַעֲשֵׂינוּ אָנוּ. תֵּן הַגְּאוּלָה הַשְּׁלֵמָה, בְּקוֹמָה זְקוּפָה.
זַכֵּנוּ בְּמַנְהִיגִים מְיֻחָדִים הַמַּתְאִימִים לְתַפְקִיד זֶה, שֶׁיַּדְרִיכוּ אוֹתָנוּ לָלֶכֶת בִּדְרָכִים אֵלוּ. תֵּן לָנוּ שֶׁנִּהְיֶה רְאוּיִים לְקַבֵּל אוֹרְךָ וְטוּבְךָ שֶׁרָצִיתָ לְהֵטִיב לָנוּ, וְיִהְיֶה שָׁלוֹם בֶּאֱמֶת בְּעָלְמָא הָדֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.