על חילול השם ועל בקשת הסליחה
משה שומע מפי ה' עוד בהיותו בהר סיני על חטא העגל, שמהותו ניפוץ כל הערכים הנשגבים של מעמד הר סיני. משה שומע בקרב העדה את דברי המרגלים, ורואה את תגובת העם הבוכה למשפחותיו ומבקש לחזור למצרים, תגובה שמשמעותה ניפוץ כל התכלית הנשגבת של יציאת מצרים – מסע הגאולה אל הארץ המובטחת.
בשני המקרים מציע הקב"ה לכלות את עם ישראל ולהקים מזרעו של משה עם חדש עובד ה', הצעות שמשה דוחה באחת, ובמקומן – עומד בתפילה. משה שנמצא בתווך בין העם שהפר את ברית סיני ואת הגשמת הבטחת הארץ ובגד בייעודו, לבין אחריותו כמנהיג כלפי העם, נאבק בתפילותיו על השגת הסליחה, למרות דברי ה' שאלו חטאים בלתי נסלחים. כיצד תיתכן ברית לאחר הפרתה? כיצד תושג הסליחה?
בתפילתו לאחר חטא העגל (שמות לב יא-יג) מעלה משה שלש טענות: קיימת ברית אבות, קשר ה' לעמו והטענה שהענשת העם תביא לחילול שמו של ה' בעולם. לאחר חטא המרגלים משה מזכיר רק את טענת חילול שם ה' "ושמעו מצרים… מבלתי יכולת ה'…" (במדבר יד יג – כד). משה אינו מזכיר את זכות האבות ואהבת ה' לעמו, בגלל ההבדל המהותי בחטא. בעוד שעיקר חטא העגל הוא טעות בדרך ההתקשרות אל ה', הרי שבחטא המרגלים העם מורד בה'. על כן אין מקום לטענת הקשר בין ה' לעמו כי נגד קשר זה מרדו. ויתרה מכך, הקריאה "נתנה ראש ונשובה מצרימה", מבטאת התכחשות לכל המהלך שיסודו בהבטחה לאבות, ועל כן אין מקום לטענה על זכות אבות. ולמרות כובד החטא משה מתפלל ותובע סליחה אותה הוא תולה במניעת חילול השם. מה משמעות טענה זו, המופיעה גם במקומות נוספים בתנ"ך, כגון: "למה יאמרו הגויים איה אלוהיהם" (יואל ב ותהילים עט)?
וכפי שמנסח אברבנאל: איך חשב משה שהשופט כל הארץ לא יעשה משפט מיראתו מה שיאמרו מצרים בסכלותם? והוא יתברך לא יירא מרבבות עם כי הוא השלם בעצמו ומה יתן לו ומה יוסיף לו כי יכבדוהו מצרים או בהיפך מזה? שבעבורו יימנע מעשות משפט בעמו ובעולמו?
בטענת משה מבוטא רעיון תיאולוגי עמוק – לקב"ה יש חפץ בעולמו ורצונו שיתקדש שמו בעולמו. זאת תכלית האדם. אם ייכלו יודעי האמת, מקדשי שמו של ה', תהיה האמת נעדרת.
רעיון זה מובע בשירת האזינו (דברים לב כו-כז):
אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם (כלומר: ה' מעיד שהיתה בכוונתו להשמיד את עם ישראל אך הוא נמנע מכך משום:) לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת:
ומסביר הרמב"ן ובפירושו מתייחס גם לפרשתנו: והנה יאמר הכתוב, כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, לולי כעס אויב. ויורה זה, כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו, …והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו… והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו… והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו, ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים".
מאבקו של משה הניצב בתווך – הן על המשך קיומו של עם ישראל, והן על כבוד שמו של ה' בעולם מוכתר בהיענותו של ה': "ויאמר ה' סלחתי כדבריך".
(הרבנית רחל קרן היא ראש מדרשת עין הנצי"ב)