"…ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ – הוי אומר בזכות מצות העומר… לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם : כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר… לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הה"ד ונתתי לך ולזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר…"(מד"ר ויקרא כ"ח).
(הרב רונן נויבירט)
חז"ל מקשרים במדרש את מצוות העומר לאברהם אבינו, אשר בזכותה זכה לרשת את ארץ ישראל. הדברים מצריכים עיון, הכיצד קיים אברהם אבינו את מצוות העומר? מהו הקשר שבין "ואתה את בריתי תשמור", פסוק העוסק לכאורה בברית המילה, לבין מצוות העומר?
"ברית" בבסיסה הינה אקט של קישור בין סתירות. אברהם אבינו בחייו, ידע לבצע איזונים בין המושגים הסותרים ביותר. בד בבד עם סגולות הנבואה והקדושה שלו, הוא ידע לחיות חיים פרקטיים, לצבור רכוש, להלחם ואף לבקש רחמים על אויביו הרוחניים הגדולים ביותר – אנשי סדום. שיאה של יכולת זו באה לידי ביטוי בנסיון הקשה ביותר של אברהם, נסיון העקידה. אברהם מגיע לפסגת הר המוריה וזוכה להתגלות אלוקית אדירה. אמנם, גדלותו של אברהם אבינו לא נמדדת רק בזאת, כי אם בהתנהגותו ברגעים הראשונים שלאחר העקידה: "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע". הסבר מרתק לגדלותו של אברהם נותן הרש"ר הירש:
שונה בתכלית היא הרוח אשר מעשה המופת של אברהם ויצחק ינחילנה לדורות. לאחר שזה עתה השלימו את העליון שבמעשי אדם עלי אדמות, – הנה שבים הם אל האנשים אשר השאירום לרגלי הר המוריה, והולכים עמם יחדיו, ואין מעלתם גבוהה בעיניהם בשום דבר ממעלתם של האחרים. בעיני בן אברהם נחשבים כל בני האדם שווים במשלוחי ידם, ואין הוא עושה הבדלה בין עצמו ובין חוטבי עצים או משרתים נמוכי דרגה. ככל שהוא מתעלה עילוי רוחני ומוסרי, כן ימעט להתנשא על אחרים, וכן ימעט להכיר את גדולת עצמו.
אברהם אבינו, מסוגל הוא לחוות את החוויות הרוחניות העוצמתיות ביותר, אך בד בבד להשאר אדם נורמלי, מקורקע המסוגל ללכת עם הנערים יחדיו ללא כל רגש התנשאות ויוהרה. זוהי הברית אותה מייצג אברהם בדמותו המרתקת.
חשבון הנפש של שישים שנות קיומה של המדינה, מחייב אותנו לעיין ביסודות אלו. עלינו לטפח ולפתח דור צעיר ורענן של אנשים המסוגלים לטפס למעלה ברוחניות, ולהשאר בו זמנית אנשי מעשה נורמאלים לחלוטין, אנשים המסוגלים מחד לחיות בפסגת הר סיני, ומאידך ללכת יחדיו עם כולם ללא התנשאות ופטרוניות.
ספירת העומר, הינה תקופה של התקדמות ועליה רוחנית. אנו סופרים לקראת חג השבועות, חג מתן תורה, ושואפים להגיע לפסגת הר סיני הפרטית שלנו. ברם, איננו סופרים את מספר הימים שנותרו לנו להגיע לפסגה, כי אם את מספר הימים אותם עברנו מרגע שהתחלנו לצעוד: "היום יום אחד לעומר, היום שני ימים לעומר וכו'" . אנו מתקדמים קדימה לעולם רוחני, אך בד בבד נשארים מחוברים למציאות, לעומר המחובר לקרקע. דווקא בשיא הרוחני של שבועות, אנו לוקחים את החמץ המסמל את העולם הזה המציאותי, אותו החמץ אשר כל כך ניסינו להתחמק ממנו בפסח, ומעלים אותו על המזבח בקרבן שתי הלחם של שבועות, קרבן הצבור היחיד המוקרב מחמץ. בחג השבועות מצווים אנו לעלות לפסגת הר סיני אך רק בתנאי שאנו מסוגלים להיות מחוברים לקרקע. המעמד הרוחני הנשגב עלול ליצור מצב של "מנת יתר" של רוחניות ואשר על כן הקב"ה חוזר ומזהיר את משה טרם מעמד הר סיני – "הגבל את ההר וקדשתו", שים גבולות למען לא יסחפו בני ישראל למציאות רוחנית המנותקת מן העולם. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב". עליך משה לרדת מפסגת הר סיני ולדאוג שלא יטפסו גבוה מדי לנקודה ממנה לא ניתן יהיה לחזור למציאות.
אברהם אבינו ומצוות העומר, מלמדים אותנו באופן העמוק ביותר, כיצד ניתן לחבר בין קדושה בלתי מתפשרת, לבין חיים נורמליים ומציאותיים. זהו האתגר הגדול ביותר של ירושת הארץ. ארץ ישראל, היא ארץ הקודש, היא המקום בו התורה תפרח ותגיע לשיאים חדשים. זוהי ארץ בה ניתן לגלות את הקב"ה ביתר קלות. "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"ד י"ב). ברם, זוהי גם ארץ מציאותית ונורמלית: " כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת:" (דברים ח') . האם נצליח ליצור את הברית בין שתי הייעודים של הארץ? האם נצליח לטפס למעלה במעלות התורה, אך נשאר בעלי יכולת לחיות את החיים המציאותיים, או שמא גדילתנו בתורה תנתק אותנו מהעם ותצמיח תלמידי חכמים מגלגלי עיניים, אשר כל קשר ביניהם למציאות ולעם הוא מקרי בהחלט? האם נצליח ליישב ולבנות את הארץ ועם זאת לזכור את זהותנו ועברנו או שמא העשייה והפרקטיקה תנתק אותנו לחלוטין מכור מחצבתנו ותייבש את מאגר הרוח שלנו? – "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ …פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". (דברים ח')
חשבון הנפש של שישים שנות קיומה של המדינה, מחייב אותנו לעיין ביסודות אלו. עלינו לטפח ולפתח דור צעיר ורענן של אנשים המסוגלים לטפס למעלה ברוחניות, ולהשאר בו זמנית אנשי מעשה נורמאלים לחלוטין, אנשים המסוגלים מחד לחיות בפסגת הר סיני, ומאידך ללכת יחדיו עם כולם ללא התנשאות ופטרוניות.
חז"ל היטיבו לבטא מסר זה במדרש המתאר את הסיבה לכשלון הלאומי הגדול בהסטוריה היהודית, בתקופת ימי השופטים. הייתה זו מלחמת אחים בגבעת בנימין בה נהרגו שבעים אלף איש. חז"ל מפנים אצבע מאשימה כלפי אנשי הסנהדרין אשר יצרו מציאות של תורה מנותקת ומבודדת מהעם מטעמי נוחות והתנשאות, מציאות שהביאה בסופו של דבר לתוצאה הכואבת ביותר:
"שמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם…הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר, שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח, …וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין, באותה שעה ביקש הקב"ה להחריב את כל העולם כולו, אמר לא נתתי תורתי לאילו אלא שיקראו וישנו בה וילמדו הימנה דרך ארץ…לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף, ומי הרג את כל אילו, אמרו, לא הרג אותן אלא סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן" (. תנא דבי אליהו רבה פרשה יב )
יהי רצון שכשם שזכינו לחזות בנס העצום של התחלת הגאולה, כן נזכה לחזות בגאולה השלמה של העם והעולם, גאולה של שלום ורוחניות, קדושה ואחווה, במהרה בימינו. אמן.
[/av_textblock]