על פי התורה, אכילה בצורה ראויה איננה רק הקפדה על הלכות כשרות, אלא גם על האיסור לגרום צער בעלי חיים, שמקורו במצוות שונות בתורה. בתעשיית המזון בימינו ישנם מצבים שבהם נגרם סבל רב ומתמשך לבעלי חיים. מותר אמנם להשתמש בבעלי חיים לצורכי האדם, אך לא לגרום להם לשם כך צער ללא שיקול דעת.
מהם הגבולות הראויים בתחום זה? כיצד יכול כל אדם להשפיע על קביעת גבולות אלה? בשאלות אלה עוסק המאמר שלפניכם.
הקדמה:
כשרות המזון היא מן הנושאים הבסיסיים ביותר במסורת היהודית, וגם יהודים רבים שאינם מקפידים על קלה כחמורה, מקפידים על כללי כשרות רבים. שמירת כשרות נובעת בראש ובראשונה מן הרצון לקיים את דבר ה' כפי שנכתב בתורה והתפרש על-ידי חכמים. עם זאת, התורה עצמה קושרת בין שמירת כשרות ובין המושג 'קדושה': "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא יא, מד).
ואכן, גדולי ישראל רבים הסבירו שאכילה לפי כללי הכשרות אמורה להעלות את דרגתו המוסרית של האדם. כך, למשל, כותב הרמב"ן על הפסוק "ואנשי קדש תהיון לי" (שמות כב, ל): "טעם הכתוב הזה … אין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש". בימינו, כך נראה, כדי להתקדש באמצעות אכילה נכונה, עלינו לשים לב לא רק לדיני הכשרות המקובלים בישראל מאז ומעולם, אלא גם לבעיות הכרוכות בתעשיית המזון המודרנית, בעיות שלא היו קיימות בעבר.
צריכת המזון בזמננו עברה שינוי גדול מכפי שהייתה בעבר – רוב המזון שאנו צורכים מיוצר באופן תעשייתי. שינוי זה מעורר בעיות שלא היו קיימות בעבר, וזאת בכמה תחומים:
א. בעיות הקשורות בצער בעלי חיים בתעשיית המזון.
ב. נזקים אקולוגיים הנגרמים כתוצאה ממנה.
ג. שאלות של העסקה הוגנת ומניעת ניצול עובדים בתעשייה זו.
להלן נתמקד בסוגיה הראשונה, ובעזרת השם בעתיד נידרש לסוגיות האחרות.
צער בעלי חיים
חז"ל דנו בשאלה האם מקור האיסור לגרום סבל וצער לבעלי חיים הוא מהתורה או מדרבנן. להלכה נפסק כי צער בעלי חיים אסור מדאורייתא (בבא מציעא ל"ב ע"ב, טור סימן רע"ב, ורמ"א בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רע"ב, סעיף ט). ההוראה הברורה ביותר בעניין זה מצויה בדברי הרב שלמה גאנצפריד: "אסור מן התורה לצער כל בעל חי. ואדרבא חייב להציל כל בעל חי מצער, אפילו של הפקר ואפילו של גוי" (קיצור שו"ע, סימן קצא). כמה מצוות מפורשות בתורה נובעות מאיסור זה: המצווה לפרוק מטען מעל הבהמה (שמות כג, ה; מצוה זו היא מקור הקביעה שצער בעלי חיים הוא מדאורייתא); "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י; ראו על כך בפרק הבא); "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה, ד; גם על כך ראו בפרק הבא), ועוד. גם הלכות שחיטה ממחישות היטב כיצד ביקשה ההלכה לצמצם את סבלם של בעלי החיים הנשחטים. צורת השחיטה בימינו, הכוללת הפיכה של הבהמה על גבה, גורמת לבהמות סבל שלא נגרם להן בעבר. אולם עיקר הבעיה של צער בעלי חיים בתעשיית המזון איננו הצער שנגרם בהריגת הבהמות, אלא הצער שנגרם בתהליך הגידול שלהן, עד להריגתן.
בעבר, גודלו בעלי החיים באופן טבעי למדי, בקרבה לבני אדם ובאופן שלא פגע בבעלי החיים. האדם השתמש בהם לצרכיו, כולל אכילתם. לא ניתן כיום לספק את צרכיו של האדם בצורה כזו. כמה גורמים חברו לפגיעה הולכת ומחריפה בבעלי החיים: בתנאי החיים המודרניים, יש צורך בתעשייה ובשיווק כדי להביא תזונה משמעותית למספר גדול של אנשים. גידול האוכלוסייה והעלייה ברמת החיים הביאו להגברה עצומה של צריכת הבשר. נתונים אלה הביאו למצב של התייחסות פונקציונלית לחלוטין לבעלי החיים. בשיטות הגידול התעשייתיות המצויות כיום, האדם מתערב בטבע כדי להגדיל את תפוקת הבשר, החלב והביצים. בתנאים שבהם מוחזקים בעלי החיים, חייהם אינם חיים: אין להם מרחב מינימלי שבו הם יכולים להתנהג בצורה טבעית, לעתים אף לא כדי לנוע ולשכב בתנוחה טבעית, ותרנגולות אינן יכולות להתהלך ולפרוס כנפיים. ההזנה האינטנסיבית של בעלי החיים, המכוונת להביא אותם לגדילה מהירה יותר מן הגדילה הטבעית שלהם, גורמת לעיוותים ברגליהם; תנאי הכליאה בצפיפות, כשהם מתבוססים בהפרשותיהם, גורמים למחלות ולפגיעות קשות; וכך כל חייהם רצופים סבל קשה מראשית גידולם ועד לשחיטתם. במערכת צריכת המזון מן החי בימינו, האדם אינו בא במגע עם בעלי החיים ואינו רואה וחווה את סבלם, אלא קונה מוצר תעשייתי ארוז ומוכן. כיוון שכך הוא אינו מודע לסבל שמערכת זו גורמת לבעלי החיים. אחת התוצאות של המציאות הזו היא שהאדם מתייחס לבעלי החיים כפונקציות הממלאות את צרכיו, ולא כנבראים בזכות עצמם, הראויים לחמלה.
מן הראוי להזכיר כאן את דעתו של הרמב"ן, לפיה מצוות התורה ביחס לבעלי חיים אינן מבטאות רחמים כלפי בעלי החיים עצמם, אלא נועדו ללמד את האדם את מידת הרחמים. כך כתב הרמב"ן בפירושו על התורה (דברים כב, ו) בנוגע למצוות שילוח הקן: "… לא חס הא-ל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר".
גם על פי גישה זו, התעלמות לאורך זמן מן ההתאכזרות כלפי בעלי החיים, כדי להפיק מהם את צרכיו והנאותיו של האדם, מביאה את האדם לידי אדישות לסבל ואינה מלמדת אותו את מידת הרחמנות.
נזכיר מספר דוגמאות לסבל הקשה שנגרם לבעלי חיים כתוצאה מתעשיית המזון של ימינו:
1. 'טיפוח גנטי' לעופות, שנועד להגדיל את תפוקתם בהיבטים שונים, גורם לאי-ספיקת לב כתוצאה מגדילה בלתי פרופורציונלית של חלקים בגוף התרנגולת, ולהגדלת הגוף עד שרגליה אינן מסוגלות יותר לשאת אותה.
2. ברוב הלולים, התרנגולות כלואות בכלובים קטנטנים. פעמים רבות כלואות תרנגולות בכלוב שאיננו מספיק גדול אף לתרנגולת אחת; הכלובים בכוונה נוטים בזווית ולא בצורה מישורית, כדי שהתרנגולות לא תפגענה בעצמן או זו בזו; פוגעים בגופן בדרכים שגורמות להן כאב.
3. התערבות גנטית להגדלת תפוקת החלב של הפרות גורמת למחלות בעטינים, לכאבים ולבריחת סידן שמביאה להחלשת העצמות של הפרות, עד כדי מצב של קריסה.
אלה דוגמאות בודדות מתוך רשימה ארוכה של מצבים בתעשיית המזון שגורמים סבל רב לבעלי החיים במשך תקופת חייהם הקצרה, כדי לספק את צרכי האדם והנאותיו.
פרטים ודוגמאות נוספות ניתן לראות במרשתת [אינטרנט] ובפרסומים של גופים מקצועיים שונים.
בין שימוש האדם בבעלי חיים ובין רגישות לסבלם
הגישה העקרונית של היהדות קובעת, מחד, שיש לאדם יתרון על הבהמה, ולכן מותר לו להשתמש בבהמות לצרכיו. עם זאת, יש לשמור על איזון בין התועלת המושגת מן השימוש בבעלי חיים ובין הסבל הנגרם להם.
עיקרון זה מופיע כבר בתורה שבכתב, כגון באיסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י), עליו כתב רבי אברהם אבן עזרא (שם): "וה' חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור", וכן באיסור "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה, ד), שעליו נכתב בספר החינוך (מצוה תקצו): "משרשי המצוה. ללמד עצמנו להיות נפשנו נפש יפה בוחרת הישר ומדבקת בו ורודפת אחר החסד והחמלה, ובהרגילנו אותה על זה אף על הבהמות שלא נבראו רק לשמשנו, לחוס עליהן לחלק להן חלק מיגיעת בשרן, תיקח לה הנפש דרכה בהרגל זה להיטיב אל בני אדם … וזה הדרך ראוי ילכו בה עם הקודש הנבחר". בשני המקרים לא נאסר על האדם להשתמש בבעלי החיים לצרכיו, אולם עלינו לחמול עליהם ולהגביל את הסבל שאנו גורמים להם, תוך כדי שימוש בהם לצרכינו.
על עיקרון זה עמדו גם פוסקי הלכה. רבי ישראל איסרליין, בתשובתו בעניין מריטת נוצותיהם של אווזים, קובע ש"אין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצרכיו ולתשמישיו, דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם…", אולם הוא מוסיף ומציין "שהעולם נזהרים ונמנעים" ממריטת נוצות, משום שאינם רוצים להתנהג במידת אכזריות כלפי בעלי חיים (תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן קה).
ברוח תשובתו של הרב איסרליין כתבו פוסקים חשובים בדורות האחרונים, שעל אף ההיתר להשתמש בבעלי חיים, יש להימנע מלגרום להם סבל מיותר. כך לדוגמה כתב הרב משה פיינשטיין שיש להימנע מגידול עגלי חלב, הכרוך בסבל קשה לעגלים (שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סימן צב), וכך גם נקט הרב יצחק וייס בתשובתו העוסקת בהרעבת תרנגולות לשם הגדלת תפוקתן (שו"ת מנחת יצחק חלק ו' סימן קמה).
מתשובות אלה עולה שישנן שתי שאלות מרכזיות שעלינו לשאול כדי למצוא את האיזון הראוי בין שימוש בבעלי חיים לצורכי האדם לבין ההתחשבות בצער בעלי חיים:
1. מהי מידת האכזריות והסבל הנגרמים לבעלי החיים?
2. עד כמה הפגיעה בבעלי החיים נדרשת לצורכי האדם?
אם הפגיעה נעשית כדי לספק מזון בסיסי במחירים סבירים לבני אדם, או ליצירת מערכת כלכלית-חברתית שיש בה פרנסה ומחירים סבירים לכלל החברה, יש לה מקום, כל עוד הפגיעה בבעלי החיים היא מידתית.
אם מטרת השימוש בבעלי חיים היא יצירת הנאות שהן בבחינת מותרות, או יצירת רווחים כלכליים גדולים תוך פגיעה בלתי סבירה בבעלי החיים, הרי שהיא פסולה. כפי שראינו, תעשיית המזון בימינו גורמת בחלק מהמקרים סבל קשה ובלתי סביר לבעלי החיים.
המצוות שמהן למדנו על האיזון הראוי הזה מוגדרות על רקע המציאות החקלאית-תעשייתית של העולם העתיק, וכעת מוטל עלינו ליישם עקרונות אלה במציאות ימינו.
מה עושים?
כיצד יכול כל אחד מאתנו לתרום להתקדמות ביצירת האיזון הראוי?
לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי היכן בדיוק עובר הגבול בין פגיעה סבירה בבעלי החיים לצרכיו של האדם ובין גרימת סבל בצורה לא ראויה. אולם אין זה ראוי שבתעשיית המזון תהיינה פגיעות קשות בבעלי החיים, ואנו נאכל את מזוננו בלי לשים גבולות כלשהם. על כן ראוי שכל אדם יהיה מודע ככל האפשר לאופן הטיפול בבעלי החיים עד שהמזון מגיע לשולחנו, להכריע מה ראוי בעיניו ולמה הוא מתנגד, ולפעול כדי לשפר את היחס לבעלי החיים בתעשיית המזון.
כיצד יכול כל אחד מאתנו להשפיע על יצירת הגבולות הראויים בתחום הזה?
1. ניתן ללמוד בהרחבה על הנושא ולדרוש מידע ושקיפות מהחברות המייצרות מזון מבעלי חיים.
2. ניתן לתמוך ביוזמות חקיקה בתחומים אלה.
3. ניתן לצמצם את צריכת המוצרים מבעלי החיים, כל אחד כפי יכולתו, כדוגמת תנועת "יום שני ללא בשר" ויוזמות דומות, או לצרוך תחליפים לחלק מהמוצרים הרלוונטיים.
4. ראוי לקיים אורח חיים בריא, הכולל אכילה מאוזנת, שאחד ממאפייניו הוא חזרה לאיזון שבו יש יותר אכילה של מזון מן הצומח ופחות צריכה של בשר.
5. ניתן לצרוך מוצרים הגורמים פחות סבל לבעלי החיים באופן יחסי, כמו ביצי חופש, ולפעול לכך שהמקומות שבהם אנו קונים יספקו מוצרים אלה במחירים שאינם פוגעים בשכבות החלשות בחברה.
6. יש להימנע לחלוטין מצריכת מוצרי מותרות שייצורם כרוך בסבל גדול ורב לבעלי החיים, כגון כבד אווז ובשר עגלי חלב.
7. חינוך ילדים למודעות ומעורבות בכל השיקולים שמנינו הוא חלק מן התהליך החברתי שיביא לכך שהשיקול של צער בעלי חיים יתפוס את המקום הראוי לו בתחום צריכת המזון.
בתורה נאמר: "כי ירחיב ה' א-לוהיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר, כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' א-לוקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציויתיך ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך. אך כאשר ייאכל את הצבי ואת האייל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו" (דברים יב, כ-כב).
על פסוקים אלה כתב רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בפירושו "כלי יקר":
"הורה שאין האדם הומה אחר התאוות כי אם מתוך הרחבה יתירה … ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים … והסיבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' … גורם לך שרחוק ה' מכליותיך, על כן כל היום תתאווה תאווה … הנני מתיר לך הדבר 'וזבחת מבקרך וגו' כאשר ציויתיך' לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוות … שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין איתו בבית, שור או כשב או עז, אז כל היום יתאווה תאווה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאוותו …".
ריסון האכילה מתוך התחשבות בצער בעלי חיים הוא חלק מאיזון ראוי בין הנאה, תאווה ומוסר. מאמר זה אינו קורא להפסקה מוחלטת של השימוש בבעלי החיים לצרכיו של האדם, אלא לרגישות ומעורבות לחיזוק הגבולות של שימוש זה. בדרך זו, גם ההתייחסות שלנו לבעלי חיים תהיה יותר ראויה, וגם האיזונים שלנו בין חמלה ורוח לבין צריכה והנאה, כיחידים וכחברה, יימצאו מחוזקים.