באחת ההפגנות של יוצאי אתיופיה נגד ההפליה והגזענות ניגש אלי איש והקשה "איני מבין כלל לפשר ההפגנה! שכן לאור חיי הכפר שהיו לכם באתיופיה; בית מקש וללא זרימת מים לבתים, ללא מערכת ביוב וחשמל וכו´ המגורים במרכז הקליטה במבנה הקרוואן עבורכם מדובר עדיין בקפיצת מדרגה טכנולוגית עצומה. זה שיפור באיכות החיים!" לא ידעתי מה להשיב ובקשתי זמן לחשוב.
לאחר מספר ימים גוללתי לפני מר דוד מהרט את קושייתו של האיש. והוא ענה "האיש אכן צודק העלייה מאתיופיה לישראל הביאה לעליה ברמת החיים אבל האיש הזה לא חכם מספיק להבין שהעלייה ברמת החיים פגעה קשה באיכות החיים". כלומר מרבית יהודי אתיופיה חיו בקהילות קטנות בכפרים, ומיעוטם בערים. רמת החיים הטכנולוגית והחיים האורבניים היו זרים להם. אבל איכות החיים הייתה גבוהה. הידע שנרכש עזר להם לפתח מיומנות שליטה על חיי המשפחה והפרנסה. כמו פרנסה שהייתה מבוססת על חקלאות, מרעה ונפחות. והאישה אשר עבדה במשק הבית וגידלה את הילדים כמקובל בחברות מסורתיות.
הפסח המקראי שונה מהפסח התלמודי. הדרך הקרובה ביותר לחוות את הפסח המקראי הוא דרך חיי הדת של יהודי אתיופיה. כאמור חיי הדת שלה היו מעוגנים ברוח של הספרות התנ"כית מקראית.
העלייה לישראל מצד אחד הביאה לעלייה ברמת החיים הטכנולוגית אבל תוך כדי פגיעה באיכות החיים. המעבר לישראל גרם לערעור של שיווי-המשקל. דומה שההבחנה בין "איכות חיים" ל "רמת חיים" יש בה לעורר לחשבון נפש עמוק בכלל לצורת החיים של האדם המודרני בכלל והאדם המודרני בפרט. למשל דומה שבתחום האמונה והדת קיימת אפשרות להבחין בין "רמת האמונה" ל "איכות האמונה" הראשונה נוטה להדגיש את המצווה ה"דתית" והשנייה נוטה להדגיש את המצווה ה "מוסרית". אבל גם בחייו של האדם המודרני יש להבחין בין "רמת החיים" הגבוהה; חשבון בנק מנופח, מכונית יוקרתית ובית גדול ממדים, לבין "איכות החיים" היכולת לחיות חיי שלווה וביטחון עצמי תוך שליטה במתרחש. זאת ועוד גם בתחום המשפט ניתן להצביע על חלוקה דומה מחד ריבוי בחקיקת חוקים יש בו להצביע על חברה מוסרית ודמוקרטית מאידך ריבוי החוקים, יתר על המידה, יש בו להצביע, באופן פרדוקסאלי, על חברה המאבדת את המוסר הטבעי הזקוקה לחוקים ולהגבלות.
מהרבה מובנים, שלא נעמוד עליהם במאמר זה, הפסח המקראי שונה מהפסח התלמודי. הדרך הקרובה ביותר לחוות את הפסח המקראי הוא דרך חיי הדת של יהודי אתיופיה. כאמור חיי הדת שלה היו מעוגנים ברוח של הספרות התנ"כית מקראית. רוצה לומר קהילת "ביתא ישראל" התפתחה במקביל להתפתחות הלכתית חז"לית. כלומר המפגש בין יהודים ישראלים לבין יהודים יוצאי אתיופיה, אינו רק מפגש בין מהגרים חדשים למהגרים ותיקים, אלא גם מפגש בין שני דגמים של יהדות, מקראית וחז"לית. דומה שחג הפסח מדגים בצורה נאותה את ההבדל בין הדגם המקראי לדגם התלמודי. המקראי מדגיש את החוויה והתלמודי מדגיש את המצווה . אני זוכר את החג הפסח שנחגג ברוב עם הדרת מלך, בחצר בית הכנסת של הכפר, תוך כדי הקרבת קורבנות וסיפורי יציאת מצרים זאת חוויה בלתי נשכחת. ובמידה מסוימת ההלכה מדגישה את קיום המצווה. מי חייב ומי פטור, איך אוכלים ומה אוכלים וכמה אוכלים בקיצור דומה שבאתיופיה מהבלגן עשו חוויה ובארץ עושים ליל הסדר לבלגן. הרב סלובייצ'יק נותן טעם לדבר "ההלכה מדגישה את המעשים יותר מאשר את החוויות, כי מובטח לה, שהמעשים יכולים לעורר את הנפש, להצית את הדמיון ולרגש את הלב" (אדם וביתו, עמ' 63‑64). עם זאת תודעת המצווה יש בה לפגוע בתודעת המוסר. הדאגה מליל הסדר שיעבור כהלכתו יש בה לפגוע בחוויה בזרימה הטבעית והאוטנטית. חג הפסח הוא, אפוא סמל למציאות בה החמץ והמצה עשויים מיסוד אחד קמח. אנו רוצים רמת חיים עם איכות חיים. שמאחורי "הרוסי" האתיופי" ה"חילוני" ה"אשכנזי" ה"ספרדי" ה"חרדי" ה"פועל" ישנו אדם- אדם אינדיבידואלי בעל ערך. שמאחורי הריצה אחר רמת חיים (חמץ) יש לדאוג לא להתנתק מאיכות החיים (המצה) מהאותנטיות ומהחוויה. שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולה מצה.
הרב שלום שרון