שאלה: האם אשה המעוניינת בכך, יכולה לומר קדיש על הוריה?
תשובה:
א. על פי המקורות, יש תועלת רוחנית לנשמת הנפטר בכך שאדם אומר קדיש על הוריו. יש הסבורים שהדבר נכון גם כלפי אשה הרוצה לומר קדיש לעילוי נשמת אביה או אמה, כשאין לה אחים אחרים האומרים קדיש. לצורך אמירת קדיש יש צורך במנין גברים ואומרת הקדיש אומרת אותו מעזרת הנשים. היתומה יכולה לומר קדיש גם אם היא היחידה שאומרת קדיש, אך ראוי שאחד הגברים יצטרף לאמירת הקדיש אף אם איננו מחויב בכך.
ב. יש מקום לאמירת קדיש ע"י אשה אף במעמד של לוויה או אזכרה.
ג. אשה המחליטה לומר קדיש על הוריה, ראוי שתעשה זאת בהתמדה ככל שניתן, כנהוג לגבי גבר האומר קדיש על הוריו. נראה שאין מניעה שגם אשה שיש לה אחים תקבל על עצמה לומר קדיש, למרות שהפוסקים המאפשרים לומר קדיש דנו כולם במקרה בו אין לאשה אחים האומרים קדיש.
ד. אע"פ שאמירת הקדיש הינה הדרך המקובלת לעילוי נשמת הנפטר, ישנן דרכים נוספות להביא תועלת לנשמת הנפטר מעבר לאמירת הקדיש, ורבים סבורים שעדיף לשים דגש על דרכים אלו, ובפרט נכון הדבר עבור נשים שבדרך כלל אינן אומרות קדיש. העיקר הוא, שצאצאי הנפטר עומדים ומקדשים את השם ברבים. ולכן, אם הם יכולים ויודעים לקדש את השם ברבים בדרכים אחרות, כגון, במעשי חסד, בצדקה, בתלמוד תורה ובקירוב לקב"ה ולעבודתו, ישנה בכך תועלת לנשמת הנפטר שאיננה פחותה מהתועלת שבאמירת הקדיש. כן כתב הרב שלמה גאנצפריד, בעל הקיצור שולחן ערוך (סי' כו) גם לגבי גברים:
"אף על פי שאמירת הקדיש והתפלות מועילות להאבות, מכל מקום אין אלו העיקר, אלא העיקר הוא שהבנים ילכו באורח מישור, כי בזה הם מזכים האבות … ויש לו לאדם לצוות את בניו להחזיק באיזה מצוה, ואם מקיימין – נחשב יותר מן הקדיש, והוא תקנה טובה גם למי שאין לו בנים אלא בנות".
ה. חשוב לומר: בכל מקום בו אמירת הקדיש או הדרישה להיות שליח ציבור בשל ה"חיוב", עשויה לגרום למחלוקת או למריבה, הרי שעלול לצאת שכר אמירת הקדיש בהפסדה, שכן המחלוקת מביאה לידי חילול השם ולא לקידוש השם. אדרבה, אדם המוותר על "החיוב" ונותן לחברו להיות שליח ציבור הרי שבמעשהו זה הוא מקדש את השם וגורם לתועלת מרובה יותר לנשמת הנפטר מאשר היה גורם בהיותו שליח ציבור.
מניעת מחלוקת ושנאת חינם מקדשת שם שמיים יותר מאמירת קדיש העשויה להצית מחלוקת. אמנם, לצד התחשבות האשה ברגשות הקהילה, יש לקהילה גם להתחשב ברגשות האשה וברצונה לומר קדיש, ויש להיוועץ ברב הקהילה כיצד לנהוג למעשה. אם אין רב לקהילה, יש לקיים דיון ראוי ומכבד בנושא בין חברי הקהילה והאמת והשלום אהבו.
הדבר נכון גם במקרה של אשה האומרת קדיש בבית הכנסת. אמנם מאחר ויש לאמירתה יסוד בפסיקה, אין כל סיבה למחות כנגדה, להיפך, יש במחאה נגדה חילול השם ואיסור של הונאת רע. ברם, במקום בו הדבר בכל אופן גורם למחלוקת ולפגיעה ברגשות המתפללים, יש לוותר ולא לומר קדיש ובכך להביא תועלת לנשמת הנפטר יותר מאשר באמירת הקדיש. מניעת מחלוקת ושנאת חינם מקדשת שם שמיים יותר מאמירת קדיש העשויה להצית מחלוקת. אמנם, לצד התחשבות האשה ברגשות הקהילה, יש לקהילה גם להתחשב ברגשות האשה וברצונה לומר קדיש, ויש להיוועץ ברב הקהילה כיצד לנהוג למעשה. אם אין רב לקהילה, יש לקיים דיון ראוי ומכבד בנושא בין חברי הקהילה והאמת והשלום אהבו.
מקורות והרחבה:
א. משמעות הקדיש
יש באמירת הקדיש תועלת לנשמת הנפטר. הראשונים ("אור זרוע" חלק ב סי' נ; ראה גם "מחזור ויטרי" חלק א סי' קמד, ועוד) מביאים מדרש בו מסופר על רבי עקיבא שהציל אדם שמת מדינה של גיהנום, ע"י שלימד את בנו של המת לקדש שם שמיים. ומסקנת המדרש היא, שאם בנו של אדם שנפטר "עומד בקהל ואומר 'ברכו את ה' המבורך' ועונין אחריו 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד' או אומר 'יתגדל' ועונין אחריו יש"ר (=יהא שמה רבא) מברך' מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות".
כאמור, עיקר התועלת שבאמירת הקדיש לנפטר, היא שבנו של הנפטר קורא לציבור לקדש את השם והציבור נענה לקריאתו ואומר "אמן, יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא". בנוסף, יש תועלת כשהבן עומד כשליח ציבור וקורא לברך את הקב"ה והציבור עונה אחריו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". האור זרוע מתעד ש"מנהגנו בארץ כנען וכן מנהג בני רינוס לאחר שיאמרו הצבור 'אין כא-להינו' עומד היתום ואומר קדיש … משום מעשה שהיה דמעשה ברבי עקיבא."
הרב חיים בן בצלאל, אחיו של המהר"ל מפראג ("ספר החיים", סוף פרק ח'; ראה גם שו"ת "ציץ אליעזר" חלק יד סי' יג סעי' ד) מביא תועלת נוספת לאמירת קדיש. הוא מסביר שאמירת קדיש על ידי הבן מהווה סוג של "צידוק הדין" על ידי הבן.
ב. מנהג אמירת הקדיש בעבר ובהווה
יש לציין שלפי המנהג המקורי, השונה מהנהוג במחוזותינו כיום, הקדישים היו נאמרים ע"י אדם אחד בלבד כאשר כל השאר שותקים ונענים לקריאתו של אומר הקדיש לקדש את השם. המנהג הנכון והראוי היה שאבל אחד יאמר את הקדיש כדי שהציבור ישמע אותו באופן ברור, שהרי "תרי" ובודאי "תלת וארבע קלי לא משתמעי" (יותר מקול אחד לא נשמע בבירור), והציבור יענה אחריו "אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא". בהתאם למנהג זה נפסק באור זרוע הנ"ל, שיש עדיפות לקטנים שאינם יכולים להיות שליחי ציבור, שהם יאמרו את הקדישים הנאמרים בסוף התפילה, שלצורך אמירתם אין צורך להיות מחויבים במצוות או להיות חלק מהקהל (ראה בספר "האגור" סי' שלד). אולם, במשך השנים התפתח בהרבה מקומות המנהג לפיו כל האבלים אומרים יחדיו את הקדישים שבסוף התפילה.
ג. קול באישה
קודם שנעבור לעסוק בעיקר שאלת אמירת הקדיש ע"י אשה, נזכיר שמצד איסור שמיעת קול אשה, אין מקום לאסור, שהרי אין באמירת קדיש או ברכות עניין של שירה. וכן נהוג כיום גם לגבי אמירת ברכת "הגומל" בציבור ועוד. הגמרא במסכת מגילה (כג ע"א) מציינת, שמעיקר הדין אשה כשרה לעלות כאחד משבעה הקרואים לתורה, וכתב על כך הרב עובדיה יוסף בשו"ת "יחווה דעת" (ח"ד סי' טו) שבקריאת התורה אין לחוש לקול אישה. ואם בקריאת התורה בטעמים כך, על אחת כמה וכמה באמירת קדיש שלי כל נעימה.
ד. תקדימים לגבי קדיש לנשים
שאלת אמירת קדיש ע"י נשים עלתה לראשונה במאה ה-17. הרב יאיר בכרך (1638–1701) בשו"ת "חוות יאיר" (סי' רכב) סיפר על אדם שביקש, שלאחר פטירתו ילמדו בביתו כל יום עשרה גברים ובתום הלימוד בתו תאמר קדיש. החוות יאיר מעיד שחכמי הקהילה ופרנסיה באמשטרדם לא מיחו על כך. החוות יאיר עצמו כותב שאע"פ שאין בכך איסור מהדין מכיוון שגם אשה מצווה על קידוש השם, ואם יש מנין זכרים הרי שבאמירת הקדיש היא מקדשת את השם בתוך בני ישראל, ואע"פ שיש סברה שגם באמירת קדיש ע"י הבת יש תועלת ונחת רוח לנפש הנפטר כי היא מזרעו, מכל מקום יש להתנגד לכך כי הדבר מנוגד למנהג ישראל
לעומת זאת, הרב יעקב ריישר (1661–1733), בשו"ת "שבות יעקב" (חלק ב', סי' צג), התייחס לשאלה דומה והתיר לבת קטנה לומר קדיש על אביה במניין בבית, אבל לא בבית הכנסת. הרב אפרים זלמן מרגליות (1762–1828), בספרו "מטה אפרים" (דיני קדיש יתום. ראה גם בהערותיו, אלף למגן ס"ק ט), והרב חיים חזקיהו מדיני (1833– 1905), בספרו "שדי חמד" (מערכת אבלות סי' קע) התנגדו לדעתו של השבות יעקב, אפילו כשאומרת בביתה.
עוד עדות לאמירת קדיש ע"י בנות נמצאת בתשובותיו של הרב אלעזר פלקלס (1754–1826), תלמידו המובהק של בעל ה"נודע ביהודה", שהביא (שו"ת "תשובה מאהבה", חלק ב, או"ח, סי' רכט, אות י) מנהג בקהילת פראג, שמתכנסים לומר בשעות הבוקר תהלים בעזרת בית כנסת, ובסוף אמירת התהלים, הבנות הקטנות, יתומות בנות חמש או שש אומרות קדיש. (הוא מדגיש שאין לעשות זאת בבית כנסת, מאחר שלדעתו הנשים לא אמורות כלל לבוא לבית כנסת שיש בו מתפללים).
ה. דעות בפוסקי דורנו הלכה למעשה
בסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20 השאלה עלתה יותר מבעבר. יש פוסקים שלא התירו לבנות ונשים לומר קדיש. ראה שו"ת "תורה לשמה" סי' כז; "מנחת יצחק" חלק ד' סי' ל; "ציץ אליעזר" חלק יד סי' ז; "ילקוט יוסף" ח"ז סי' כג סעי' יא ס"ק ט; "משפטי עוזיאל" מהדורה תניינא, אורח חיים חלק א סי' יג. וכן בספר "פני ברוך" (סי' לד סעי' כ) שכתב: "שי"א שהבת יכולה לומר קדיש במנין שבביתה, אבל כל הפוסקים חולקים על זה וכתבו שאין לה לומר קדיש אפילו בביתה, ואפילו אם צווה לה כן אביה. ואם היא רוצה למלא רצון אביה או לזכותו, תקפיד להגיע לבית כנסת לכל התפילות ותקפיד לענות אמן אחר אומרי הקדיש ויחשב לה הדבר לא פחות מאשר אמירת הקדיש".
אולם, יש פוסקים שהתירו אמירת קדיש ע"י בנות ונשים. הרב אליעזר זלמן גרייבסקי (1843–1899), בספרו "קדיש לעלם" (עמ' יא–יב), מאריך להוכיח ולבסס את הדעה שהבת יכולה לומר קדיש ויש בכך תועלת לאביה ולאמה, ובלשונו: "אין נפקא מינה אם היתום הוא בן או בת… גם אשה יכולה לומר קדיש להציל נפש המת ולהעלותו למעלה… ולכן גם נשים יוכלו לומר קדיש על אביהם". הרב גרייבסקי מניח כדבר פשוט, שאיש שהניח אחריו רק בת, יש עדיפות שהיא תאמר את הקדיש על פני אדם זר ששוכרים אותו לומר קדיש. אף הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי (1872–1955), בספרו "גשר החיים" (פרק ל ענף ח סעי' ה), העיד ש"יש מקומות הרבה שמרשים לה לומר קדיש בבית הכנסת". אולם הוא מסיים ש"בת גדולה לא מרשים לה בכל אופן לומר קדיש בבית הכנסת". עולה מכאן, שמבחינה עקרונית שניהם מתירים אמירת קדיש ע"י נשים, ומעידים שכך היה המנהג, אך הם גם מעלים הסתייגויות הנוגעות לשאלת הצניעות של נשים שאומרות קדיש, במיוחד בבית הכנסת.
הרב יוסף אליהו הנקין (1881 1973), תלמידו המובהק של הגרא"ז מלצר ואחד מגדולי התורה במאה הקודמת, הסיק, "שאם תחפוץ לומר גם קדיש בפני נשים בזמן שאומרים קדיש בבית הכנסת של האנשים, אפשר שאין קפידא" (ראה בפרדס, אדר תשכ"ג; ראה גם ב"תשובות איברא" סי' ר). גם נכדו, הרב יהודה הרצל הנקין יבלח"א, בתשובות "בני בנים" (חלק ב סי' ז) התיר לנשים לומר קדיש, וטען שבימינו, שרגילים לומר קדיש ביחד, אין בעיה שאשה תצטרף ותאמר אף היא קדיש מעזרת הנשים. לדעתו זה עדיף על קדיש שאומרת לבדה בביתה במניין משפחתי. והוא מוסיף שייתכן ובמציאות זו יודו בכך גם האוסרים (והוא הדין ייתכן שגם גשר החיים, שמגביל את אמירת הקדיש לקטנה, יודה שבמקרה וכל האבלים אומרים את הקדיש ביחד אין כל מניעה שגם אשה גדולה תצטרף לאמירה זו מעזרת הנשים). לדעתו של הרב הנקין, במקרה ואין אחרים שאומרים קדיש בבית כנסת מן הראוי שאחד מהגברים יאמר קדיש כדי שהאשה לא תאמר לבדה.
מכיוון שיש עדויות רבות על המנהג לומר קדיש ע"י אשה, ויש פוסקים חשובים שאינם רואים בכך כל פגם הרי שהלכה למעשה יש מקום לאפשר לנשים המבקשות לומר קדיש על הוריהן לעשות כן.
בהערה שם הוא הוסיף והביא עדות מזקנו הגרי"א הנקין זצ"ל: "זוכרני שבילדותי אמרה נערה קדיש לפני האנשים בקהילה של חסידים ויראים…".
עדות דומה אנו מוצאים בדברי הרב משה פיינשטיין (שו"ת "אגרות משה", או"ח חלק ה סי' יב) שכתב בפשטות ש"בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת לבית הכנסת אשה אבלה לומר קדיש."
גם הרב חנוך גרוסברג מגדולי וחשובי הפוסקים בירושלים בספרו "חזון למועד" מביא את המנהג שבנות קטנות אומרות קדיש: "יש שנהגו שבתו הקטנה אומרת קדיש כשאין בן, וכן נהגו אצל מורי חמי (הרב נטע וייס, המגיד הירושלמי) ז"ל". הרב יוסף דוב סולובייצ'יק (ראה במאמרו של ד"ר יואל וולבלסקי, צהר, גליון ח, תשס"ב) ואחיו הרב אהרון סולובייצ'יק ("עוד ישראל יוסף בני חי" סי' לב), פסקו שאשה יכולה לומר קדיש יתום, לבדה, מעזרת הנשים. גם בשו"ת "במראה הבזק" (חלק א סי' ד) כתב הרב ישראלי (1909–1995): "אם האשה תאמר קדיש בקול רגיל בעזרת נשים יש מקום להתיר ואין בזה משום החלשת המנהגים".
אמנם, הרב נריה גוטל, במאמר תגובה חריף למאמרו של ד"ר וולבלסקי בצהר (שם, עמ' 21–37) כתב, שמכל המקורות אין להסיק אלא שלעיתים במקרים פרטיים התירו לנשים לומר קדיש, אך מעולם לא יצאה הוראה להתיר הדבר בשופי. אם כן, גם הוא מודה שאין מניעה להתיר לנשים שהדבר חשוב להן לומר קדיש, ואף אנו מודים כנגדו שאין הוראה ומעולם לא נאמר שכך היא הדרך שעל כל הנשים לנהוג בה לכתחילה. בדברי תגובתו טען הרב גוטל לסילוף דבריו של הגרמ"פ שהובא לעיל, כי הגרמ"פ מסיים את דבריו ש"ההלכה למעשה בעניין זה צריכה עיון". אמנם, ברור מההקשר שם שהגרמ"פ התכוון לשאלת כניסה של האישה לבית המדרש ואמירת קדיש ללא מחיצה, אך לא התכוון שעצם המנהג שאישה אומרת קדיש הוא זה שצריך עיון.
ומכיוון שיש עדויות רבות על המנהג לומר קדיש ע"י אשה, ויש פוסקים חשובים שאינם רואים בכך כל פגם הרי שהלכה למעשה יש מקום לאפשר לנשים המבקשות לומר קדיש על הוריהן לעשות כן.
לסיום, ראוי להזכיר דברים שכתב הרה"ג יחיאל ויינברג בשו"ת "שרידי אש" בנוגע לחגיגת בת מצווה לבנות ובנוגע להשתתפות נשים בזמירות בעונג שבת ודבריו יפים במידה רבה גם לענייננו:
"ושורת ההגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי מחייב, כמעט, לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצות, והפליה זו שעושים בין הבנים והבנות בנוגע לחגיגת הבגרות פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת, אשר בשטחים אחרים כבר זכתה בזכיון האמנציפציא, כביכול" (שו"ת "שרידי אש" ח"ב סי' לט).
"בארצות כמו אשכנז וצרפת, הנשים מרגישות עלבון ופגיעה בזכויותיהן אם נאסור עליהן להשתתף בעונג שבת ע"י זמירות קודש, ודבר זה מובן למי שמכיר טבע הנשים במדינות הללו. והאיסור יוכל לגרום לריחוק הנשים מן הדת, חלילה" (שו"ת "שרידי אש" ח"ב סי' ח).
(בית המדרש ההלכתי של בית הלל)