אחת היצירות המיוחדות שהיו במשכן ובמקדש הן הכרובים. עמידתם של הכרובים על הכפורת היתה מיוחדת: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה, יח – כ). התורה אינה מתארת את צורתם של הכרובים, ונחלקו הפרשנים בכך. הרשב"ם מפרש, שצורתם היתה כצורת עופות בעלי כנפים. לעומתו רש"י מצטט את דברי חז"ל, שלכרובים היו פני תינוק. התגלותו של הקב"ה התרחשה מתוך הכרובים עצמם: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים…". ומסביר המדרש (ילקוט שמעוני פרשת ויקרא תל):
"הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא? ראה חיבתן של ישראל להיכן גרמה לכבוד הזה המרובה, כביכול נדחק להיות מדבר מעל הכפורת, מבין שני הכרובים".
הקב"ה אשר מלוא כל הארץ כבודו מצמצם את כבודו. על אף שקול ה' בכח חוצב להבות אש אבל בשעה, שחביבים לפניו מצמצם את קולו מבין שני הכרובים. זאת ועוד, הכרובים היו סימן מובהק לטיב היחסים שבין כנסת ישראל להקב"ה. הדבר בא לידי ביטוי בכיוון פניהם של הכרובים:
"כיצד הם עומדים? ר' יוחנן ור' אלעזר אחד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם לבית … לא קשיא כאן בזמן שעושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום'.
כיוון פניהם של הכרובים הושפע ממצבה הרוחני של כנסת ישראל. כאשר עושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו, ואם אינם עושים רצונו פניהם אל הבית.
המחזה העולה מהתבוננות בכרובים הוא של שני גופים המתאמצים לעוף, כנפיהם כבר פרושות בשני כיוונים מנוגדים, אך יחד עם זאת מביעים הם אהבה זה כלפי זה ומאוחדים עם הכפורת עצמה. התנאי הבסיסי, שמציבה התורה הוא שתיווצר יחידה אחת שלא ניתן לפרקה. זה המתח הקיים במבנה הכפורת: מחד, שני הקצוות – 'כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה', ומאידך, הקישור האחדותי אל הכפורת – 'מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו'. מחד הכרובים על סף תנועה – 'והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה' ומאידך, הם מקושרים זה אל זה ואל הכפורת. יתכן וכיוון הפנים של הכרובים אינו רק סימן לטיב מערכת היחסים שבין ישראל לבין הקב"ה, אלא הוא גם משקף את ההתנהלות של האומה בינה לבין עצמה. כאשר פני הכרובים אל הבית אל האנוכיות הרי מבטם לעבר החומריות זו התנהלות פסולה ולכן נחשבים שאינם עושים רצונו של מקום. אולם כאשר פניהם איש אל אחיו כל אחד נותן את דעתו למצוקתו של חברו כמתבקש בחברה מתוקנת ולכן נחשבים הם כעושים רצונו של מקום. זו הסיבה שנצטווה משה לעשות שני כרובים ממקשה אחת ולא להסתפק בכרוב אחד. אדם אינו יכול להרשות לעצמו לחיות רק למען עצמו אלא מוטלת עליו חובה להיות חלק מקהילה. מודל נוסף שניתן ללמוד מהכרובים הוא השיח הנכון שצריך להתקיים בין קבוצות או אנשים שחלוקים בדעותיהן. כאשר פניהם איש אל אחיו מתוך כבוד הדדי ושלום אזי מחלוקותיהן תהיינה לשם שמים. אולם כאשר כל אחד מתייחס רק להשקפתו ומסתכל אל הבית שלו ומתעלם מהשני אין זו מחלוקת לשם שמים. במהלך תקופת הבחירות ישנה פחות הקשבה, ופחות איש אל אחיו. אין ניסיון להבין את הצד השני אלא לבטל או לפסול את קיומו. גם בתקופה זו יש ליצור מערכת נקייה יותר שאינה פוסלת את השני אלא חולקת עליו. זו כמיהה ושאיפה אבל יהיה ניתן להשיג אותה אם נעמיק יותר בערכים שעלינו לקדם ופחות נעסוק בפסילת אנשים, שנהיה איש אל אחיו ולא איש נגד אחיו.