כאשר בלק שולח מלאכים לבלעם כדי לשכנעו בשנית, לבוא ולקלל את ישראל, מנסה בלעם את מזלו ומבקש לקבל את הסכמתו של הקב"ה למרות סירובו בפעם הראשונה. תשובתו של הקב"ה הייתה הפעם שונה, ובלעם קבל רשות ללכת אתם וכך נאמר: "וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה". בלעם שינס מותניו ועם שחר יצא לדרך רכוב על אתונו. אולם כבר בצאתו של בלעם מהבית מתאר הכתוב את כעסו של הקב"ה ובקורתו הנוקבת על בלעם, שהחליט ללכת עם אנשי בלק וכך נאמר: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב וַיִּחַר אַף אֱלֹקִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ…". מרבית הפרשנים התקשו ביחס לתגובתו של הקב"ה. בלעם קבל את רשותו של הקב"ה לצאת ומדוע כעס עליו הקב"ה בשעה שהצטרף אליהם?! מה פשעו ומה חטאתו של בלעם, שציית לכאורה באופן מלא להקב"ה? מתוך התירוצים הרבים, שנאמרו נתמקד בהסברו של הגר"א המבוסס על דיוק מיוחד בלשון הכתובים:
"אמנם יבואר כי יש חילוק בין תיבת 'עם' או 'עמו' ובין תיבת 'את או 'אתו' כי תיבת עם יורה … שפעולת שניהם על כוונה אחת ממש, וכל דבר ששניהם עושים זה הדבר על הכוונה ורצון אחד, וגם אין אחד נפעל מחברו, שייך לשון עם. אך תיבות 'את' או 'אתו' יורה, שהגם שהם עושים זאת ביחד אך לא על כוונה אחת ולבם אינם שוים, שכל אחד יש לו כוונה אחרת בדבר". (קול אליהו פרשת בלק)
לדעת הגר"א יש להבחין בין הלשון 'את' לבין 'עם'. קיים פער בין הציווי לבלעם לבין הביצוע בפועל. נתינת הרשות של הקב"ה לבלעם מנוסחת כך: "קוּם לֵךְ אִתָּם", אולם בפועל בלעם הלך באופן אחר: "וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב". הקב"ה אמר לבלעם 'לך אתם' דהיינו להצטרף לשליחי בלק אבל ללא הזדהות עם המשימה. בלעם ניצל את הרשות, שקבל מהקב"ה והחליט ללכת עמם. בלעם הולך מתוך הזדהות מלאה עם השליחים על מנת להצטרף למשימתו של בלק לקלל את עם ישראל. בלעם מרחיק לכת מההיתר, שקבל ולכן ספג ביקורת נוקבת מהקב"ה. ההבחנה בין "ללכת עמו" לבין "ללכת אתו" באה לידי ביטוי גם בברכות הנישואין. הברית בין החתן והכלה נכרתת באמצעות מעשה הקידושין. לאחר מכן מברכים סדרה של שבע ברכות. הברכה השביעית, שמסיימת את החופה חותמת: 'ברוך אתה ה' משמח החתן עם הכלה' פירוש, לאחר שהחתן והכלה עמדו תחת החופה רגע לפני יציאתם לחיים אנו מברכים אותם, שהליכתם תהיה משותפת גם ברובד הערכי מתוך הזדהות שלמה ביניהם. אין סתירה בין סיום הברכה הששית החותמת במילים: 'משמח חתן וכלה' לברכה השביעית המסיימת במילים 'משמח חתן עם הכלה'. שתיהן מסכמות את הנוסחה הראויה לזוגיות. הברכה הששית מתמקדת בבני הזוג באופן נפרד, שכל אחד יצליח להגשים את שאיפותיו העצמאיות והברכה השביעית מתמקדת באופייה של הזוגיות שאינה מסתכמת רק בחיים משותפים אלא גם בשיתוף ערכי מלא. זו גישה שאינה רואה סתירה בין העצמאות, האינדיבידואליות והייחודיות של כל אחד מבני הזוג לבין הצורך והרצון שלהם לשתף פעולה . דומה שתפיסה זו נכונה גם בקשר שנבנה בין הורים לילדים. מצד אחד, ההורים משתדלים לכוון את הדרך עבור ילדיהם שיאמצו את דרכם שלהם (עמם) אבל מצד שני , ההורים נדרשים לאפשר לכל ילד לרכוש את עצמאותו בדרכו שלו. במציאות המורכבת של חיינו רצויה הדרך, המאפשרת גם מרחב פעולה לכל אחד מהצדדים – שנינו ביחד וכל אחד לחוד.