מאז מכירת יוסף לא הובעה כל חרטה מצדם של האחים, להיפך האחים ניסו לטשטש את המכירה ולבדות סיפור כיסוי למעשיהם. כעבור עשרים שנה, בבואם למצרים לקנות אוכל בעטיו של הרעב שפקד את הארץ, יוסף מאשים אותם בריגול ומיד הם מתוודים על המעשה הנורא (מב,כא):
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת".
המילה אבל היא מילה נדירה בלשון המקרא. בשפה היום יומית אנו משתמשים במילה זו כאשר אנו מביעים עמדה ומבקשים לסייג אותה. כאשר אדם מביע חרטה ומיד אומר "אבל" זה מצביע על חרטה מסויגת ומוגבלת. אולם רש"י על אתר מציין את פירושו של אונקלוס: "כתרגומו בקושטא" – באמת. כלומר, הפרשנות היא שהאחים אומרים, שאעפ"י שניתן לתרץ ולהסביר את מכירתו של יוסף באופנים שונים אבל באמת (בקושטא) אשמים אנחנו. כל הסיבות אינן אלא תירוצים מופרכים. תחילת תשובתו של אדם היא בהכרת חטאו כל אימת שיגבב תירוצים והסברים לא יוכל להתחיל תהליך של תשובה. לאחר ההודאה באשמה וההכרה בחטא האחים סבורים, שעיקר חטאם היה בכך ששמעו את זעקותיו של יוסף מתוך הבור ובכל זאת התעלמו ממנו. מבחינתם, האכזריות שגילו כלפי אחיהם בשעה שהתעלמו מזעקות השבר שלו, חמורה יותר מעצם המעשה עצמו. וכך כותב הרמב"ן: "חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו". התיאור המובא בפרשתנו נעדר מפרשת וישב שם לא מוזכר אודות הזעקות של יוסף ומסביר הרמב"ן, שפעמים התורה מקצרת במקום אחד ומאריכה במקום אחר. אולם בפירושה של נחמה ליבוביץ מצאנו סיבה מהותית , לכך שזעקותיו של יוסף לא הוזכרו קודם לכן:
" בעת מכירת יוסף היו האחים נתונים במעין 'טרנס' וקול זעקותיו לא חדר לליבם, ואילו עתה, במבט לאחור, שב אותו מעמד טראומתי אשר הודחק, ופורץ לתודעתם."
במילים אחרות, נפשו של אדם מורכבת מתהליכים נפשיים שחלקם מודעים וחלקם לא מודעים. הלא-מודע כולל חוויות, רגשות ודחפים שהודחקו מסיבות מגוונות. בשעת המכירה האחים הדחיקו את הצדדים הרגשיים של המעשה הנורא וכעת ברגע הקשה שהם ניצבים מול השליט במצרים הם מודים באשמה והם נזכרים באותן זעקות, שנשמעו מתוך הבור. המניעים הנסתרים והלא-מודעים שלהם צפים ונחשפים. הנצי"ב מדייק מהפסוק נקודה נוספת. נאמר בפסוק: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ… " הכוונה לשמעון ולוי. גם בשעת המכירה זוהו שמעון ולוי כאכזריים ביותר: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו … עַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת". לדעת הנצי"ב האחים סברו, שהמכירה היתה נכונה בנסיבות שנוצרו אלא, ששמעון ולוי לא הסתפקו במכירה אלא גם התאכזרו אל יוסף וכעת הם עצמם מרגישים אשמה נוראית ומבינים שעליהם להיענש. אכן, גם יוסף בוחר להשאיר דווקא את שמעון בשל אכזריותו כלפיו ולאסור אותו בבית האסורים לעיניהם.
יתכן וברגע זה גם האחים כועסים במיוחד על שמעון שהתאכזר על יוסף וגם באותה שעה חשב להורגו. זיכרונות העבר גוררים מצדם אדישות מסוימת ביחס לשמעון. חז"ל אף סבורים שבזו השעה נענש שמעון מידה כנגד מידה:
"ויקחוהו וישליכו אותו הבורה מי היה זה? שמעון. אימתי פרע לו? ויקח מאתם את שמעון, כיון שנתנוהו בתוך הבור היה שמעון מצוה והיו משליכים אבנים כדי להרגו אבל כשנפל הוא ביד יוסף היה משליך עליו פטומות כדי להאכילו".
כאשר הרעב בארץ גדול , והאחים סובלים מהשליט שמתנכל להם סבורים אחי יוסף שהאכזריות שהיתה להם כלפי יוסף אחיהם עומדת להם לרועץ, הם מתחרטים על כך ויותר מכך, מגלים חוסר סובלנות לשמעון שהוביל את אותה אכזריות.