השבת ניפרד מחומש בראשית.
החומש שהתחיל ב"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", המשיך לחסימת דרך עץ החיים, ומסתיים ב"וַיְחִי" ובפרידת יעקב מבניו ומחייו.
החודשים האחרונים עמדו בסימן המאבק בין חיים ומוות. אנחנו נאבקים על החיים: על עצם החיים שלנו ושל אהובינו, אך גם על מה שממלא את החיים. לשמור על השמחה, על החיבור, על משמעות החיים.
לצד זאת, יש מי שעומדים לצד אלו שנגזר עליהם להיפרד מחייהם. עמידה חשובה כל כך – לסמוך אדם ברגעים האחרונים, להציע תמיכה ונחמה למול הסוף.
אחד מאלה הוא הרב מייק שולץ, חבר בית הלל ומלווה רוחני במחלקת קורונה בבי"ח רמב"ם.
לכבוד פרשת ויחי, הרב מייק משתף בשליחות ובמחשבות של מלווה רוחני:
"אמר רבי יהודה בר סימון:
אברהם תבע זקנה.
אמר לפניו: רבון העולמים! אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד! מתוך שאתה מעטרו בזקנה, אדם יודע למי מכבד.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך! דבר טוב תבעת, וממך הוא מתחיל! מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב: זקנה, וכיון שעמד אברהם, נתן לו זקנה, ואברהם זקן בא בימים.
יצחק תבע יסורין, אמר לפניו: רבון כל העולמים! אדם מת בלא יסורים, מדת הדין מתוחה כנגדו, מתוך שאתה מביא עליו יסורים, אין מדת הדין מתוחה כנגדו!
אמר לו הקב"ה: חייך! דבר טוב תבעת, וממך אני מתחיל! מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב: יסורין, וכיון שעמד יצחק, נתן לו יסורים, ויהי כי זקן יצחק ותכהין.
יעקב תבע את החולי, אמר לפניו: רבון העולמים! אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו! מתוך שהוא חולה שנים או שלושה ימים, הוא מיישב בין בניו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך! דבר טוב תבעת, וממך הוא מתחיל! (בראשית מח) ויאמר ליוסף הנה אביך חולה"
(מדרש בראשית רבה, סה:ט)
בפרשת ויחי, לראשונה בתורה, אנחנו פוגשים את האפשרות להיפרד מהמשפחה בטרם לכתנו. המדרש מתאר את האפשרות הזו כהצעה של יעקב שאומצה על ידי הקב"ה. עד אז, על פניו, האדם נפטר בפתאומיות, מבלי סימני מחלה והידרדרות גופנית. מדרש זה בא להציע שלמרות הסבל, ישנו גם יתרון בתהליך מחלה על פני מוות פתאומי, והוא האפשרות להיפרד.
המדרש מתאר אחד מבין הדברים החשובים שיכולים להתרחש בזמן הפרידה מהמשפחה והאהובים עלינו – "ליישב בין בניו." לפי הסברו של העץ יוסף, משמעו ליישב עניינים כלכליים ולמסור לילדים את המסר האחרון שלו. ניתן להוסיף לזה הצעות לעוד דברים חשובים שיכולים להביא הרבה טוב לאדם שהולך לעולמו, ולשמור על אלה שנשארים בחיים, להיטיב עם תהליך האבלות שלהם ועם איך שייראה המשך דרכם. הרופא איירה ביוק, בספרו "ארבעת הדברים הכי חשובים" (The Four Things that Matter Most), מציע ארבעה דברים עיקריים בשביל שיחות בסוף החיים: 1) לבקש סליחה 2) לסלוח 3) להגיד מה אוהבים בשני 4) להגיד תודה עבור הדברים שקיבלנו מהשני. בכל אלה, הרעיון הוא לפרט, אם ניתן, כגון להגיד דברים ספציפיים שאוהבים, או שעליהם מודים.
בתור מלווה רוחני במחלקה אונקולוגית ובמחלקת קורונה (ברמב"ם), חלק ניכר מהאנשים שאני פוגש נמצאים לצערנו בתקופה האחרונה של חייהם. אני רואה איך עוברים כל מיני סוגי תהליכי פרידה, ואף מנסה לעזור לאפשר את זה, כגון לשאול את הילדים בנוכחות ההורה החולה, לספר לי איזה מין אבא או אמא הם, או לשאול מה אוהבים בהם או מה קיבלו מהם. אני זוכר אשה שפגשתי אותה בתחושה שהיתה כשלון, כי לא העבירה לילדים שלה את המוסריות שקיבלה כנכס מאמה, אולם בסוף לפני יציאתה להוספיס, החליטה שהיא תקליט צוואה רוחנית להעביר לנכדים, בתקווה שזה לא מאוחר מדי "ליישב בין בניה." בן אדם נוסף שהיא מיואש מהאפשרות עוד להספיק משהו בחייב, דווקא נעזר בסיפורו של יעקב, ונאזר בכוחות מחודשים, מתוך המחשבה שאולי יוכל לעשות שלום בין ילדיו המסוכסכים.
אכן, עם כל הצער שבפרידה, יכולים להיות הרבה רגעים מבורכים וחשובים ביותר בתקופה האחרונה של החיים, רגעים שישאירו את חותמם לכל השנים. אני מברך את כולנו, בין אם ח"ו נהיה החולה או ח"ו זה יהיה בן משפחה שלנו, שננסה למצוא את הרגעים האלה, לצד כל העיסוק בנסיון לרפא. לאפשר מקום לשניהם, הפרידה והריפוי, לפעמים במקביל. ניתן להמשיך ולקוות לנס ובאותו רגע להבין שלדעת הרופאים המוות מתקרב, ולהתנהג בהתאם – לדאוג לרגעי פרידה, לדאוג להגיד מה אוהבים, על מה מודים, לבקש סליחה, ולסלוח.
אין שום צורך להפוך את זה למשהו "רשמי", לטקס, או אפילו לתת לזה את הכותרת של פרידה. בחברה היום יש הרבה יותר מודעות לחשיבות של הפרידה מאשר בדור הקודם, ומדברים על זה הרבה. מצד אחד זה שינוי מבורך, אך הוא יוצר לעתים בעיה אחרת – תחושת לחץ, "להיפרד נכון," ותחושת אשמה אם זה לא קורה בצורה מסוימת שאנחנו מדמיינים. המסר הכי חשוב שלי, זה להרפות מהלחץ הזה. אין דרך אחת ונכונה להיפרד. אין צורך אפילו לקרוא לזה פרידה, אפשר פשוט בזמן שיושבים ביחד, לדאוג להגיד דברים כאלה. אפשר גם להקשיב לבן אדם שמותו מתקרב, להבין מתי הוא רוצה לדבר על זה, ולא להגיד לו לא לדבר על זה, שזה רק יוריד אותו אם לא יחשוב טוב, וכן הלאה. יש גם לזכור שלא כל אחד בכלל ירצה לדבר על המוות, ואולי גם לא יהיה לו נוח שיחה רגשית כזו. אנחנו לא שומעים על יעקב אבינו ובניו שקיימו את כל ההצעות של ד"ר ביוק. אין כלל אחד, ואין דבר כזה "לא עשיתי את זה נכון." אם נבוא עם מוכנות מצדנו לתפוס את הרגעים הטובים הנשארים, אז יקרה מה שיוכל לקרות, ונוכל להבין שכנראה זה מה שהיה נכון ואפשרי לאותו אחד, ובהתאם למצב הפיזי בו היה שרוי.
יה"ר שנזכה להיפרד בגיל 147 (או לפחות 120) באהבה ובטוב, ברגעים של חסד שייטיבו לדורות.
חזק חזק ונתחזק.