התרת נדרים לאישה שלא תשמע שופר

שלום לך. אני מאחלת לך שהלידה תעבור בשמחה ובקלות, ושתחזרי לביתך במהרה בידיים מלאות. מכיוון שישנו סיכוי שלא תוכלי לצאת מביתך, הפתרון הטוב ביותר במצבך, הוא להזמין הביתה בעל תוקע, שישתקע עבורך. אם פתרון זה אינו אפשרי, ותיאלצי לוותר השנה על שמיעת התקיעות, נשאלת השאלה כיצד נוהגים לאחר מעשה.

תשובה בקצרה

לאורך הדורות נשים קיבלו על עצמן את מצוות השופר למרות שהן פטורות ממנה, היות שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה. מכאן עולה השאלה אם קבלה זו מחייבת כל אחת ואחת, או שמא מדובר בקבלה אישית של כל אשה באופן פרטי, בעקבות מנהגה לשמוע קול שופר בכל שנה. אם קיימת קבלה כללית או אישית, אישה שלא תשמע שופר צריכה לעשות התרת נדרים, או שבעלה יכול להיות שליח להתיר עבורה את הנדר. הנוהגות כרב עובדיה יוסף לא חייבות לעשות התרת נדרים (במיוחד כשמדובר במקרה של אונס ולא כוונה לבטל את המצווה מכאן ואילך), והרוצות להחמיר בכך רשאיות.

תשובה בהרחבה

מצוות שופר היא מצווה מדאוריתא, שנאמר וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ… י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם, (במדבר כט, א), אך רבותינו ניסו לתת לה טעמים שונים. אם להמלכת הקב"ה עלינו, או להזכיר לפניו את זכות עקדת יצחק (מסכת ראש השנה דף טז ע"א – ע"ב), אם לעורר לתשובה ולקרוא למלחמה מול ייצרנו (רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ד, וספר החינוך פרשת פנחס מצוה תה), אם להביע שפלות כלפי ה' – מן המיצר קראתי י-ה, ולרמוז על מתן תורה ובריאת העולם, מעין אתחול מחדש (ר' צדוק הכהן מלובלין – רסיסי לילה אות מו), ואם לעורר רחמים כתרועות המלחמה על המקטרגים בהזכרת שופר הגאולה (חידושי אגדות למהר"ל ראש השנה דף יא עמוד ב).

שמיעת קול שופר נכללת בקבוצת מצוות העשה שהזמן גרמן, בשל חיובה בזמן מסוים (וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ), מסיבה זו נשים פטורות ממנה (להרחבה עייני בתשובתי בנושא לבישת ציצית לנשים). אמנם, יש בה ייחוד, שכן נשים במהלך הדורות קיבלו על עצמן חיוב לשמוע תקיעות, ולכן יש בזה פן חמור יותר מיתר המצוות שנשים פטורות מהן.

להלכה נפסק שנשים רשאיות להשתתף במצווה למרות הפטור: אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע; וכן בעל תוקע לאחר שיצא כבר ידי חובתו, יכול לתקוע להוציאן, אבל אין מברכות ולא יברכו להן (שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפט סעיפים ג, ו), והרמ"א מוסיף שעל פי המנהג, נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן. בשאלה האם לברך על מצוות שכאלה נחלקו הפוסקים, ראי הרחבה בנושא הזה בהמשך.

באשר לאשה שנמנע ממנה להגיע ולשמוע את התקיעות, יש מי שסבור, שחל עליה חיוב אישי מתוקף קבלת הדורות, ועל כן היא נדרשת להתרת נדרים. וכך כתב הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת נצבים אות יז): רוב הנשים קבעו מצוה זו עליהם בתורת חיוב, ובאים לבית הכנסת לשמוע קול שופר, ולכן האשה שנהגה בכך כמה שנים נעשה עליה חיוב, ואם נאנסה שלא היתה יכולה לבא לבית הכנסת … תעשה התרה בערב ר"ה על קבלת המנהג. גם בעל כף החיים (או"ח תקפט) סבור כי עליה לעשות התרת נדרים אך מטעם אחר, משום דמנהג זה יש בו מצוה שמקבלת שכר, כלומר, על פי הכלל: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, ניתן ללמוד, שאף למי שאינו מצווה ישנו שכר, כך כתב גם הרמב"ם בעניין תלמוד תורה ( תלמוד תורה פ"א הי"ג). למעשה, כבר בדורות הקודמים הקפידו הנשים על שמיעת שופר, מה שהביא את הפוסקים לראות בכך מעין חיוב המוטל עליהן (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדו"ק סימן א, ספר מהרי"ל, הלכות שופר).

אך מן הצד השני סבור הר"ע יוסף, כי הפטור עומד בעינו, ומשום כך אין צורך בהתרת נדרים, והרוצה להחמיר בכך, בעלה יוכל לכוון עליה, בזמן שעושה התרת נדרים לעצמו, וכפי שנכתב בעניין היות הבעל שליח להתרת נדרי אשתו (שו"ע יורה דעה סימן רלד סעיף ב), מה עוד שמדובר באונס, ואין זה ביטול המנהג לגמרי. ואילו אשה הרוצה לבטל לגמרי את מנהגה לשמוע שופר, עליה לעשות התרה (יחווה דעת חלק ב סימן ע). ואילו הרב מרדכי אליהו הביא את פסיקת הבא"ח, ומנגד פטר במקרה של אונס (עלון קול צופייך 365).

מן האמור עולה, כי נשים אשכנזיות, וכן ספרדיות הנוהגות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, צריכות התרת נדרים, ובכל אופן יכולות לעשות את בעליהן שליחים עבורן משום אשתו כגופו (שו"ע יורה דעה סי' רלד, סעיף נו ורב פעלים חלק ד אורח חיים סימן לד). אישה ספרדיה הנוהגת לפי הר"ע יוסף אינה חייבת מעיקר הדין לעשות התרת נדרים אלא אם כן תרצה להחמיר על עצמה.

בברכה,

עידית

הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.

הרחבה

האם נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן.

בבסיס המחלוקת מונחת השאלה האם אנו רשאים להזכיר שם שמים שלא לצורך (ברכה שאינה צריכה, והכלל שספק ברכות – להקל) משום האיסור לשאת את שם ה' לשווא. הרמב"ם (ברכות פ"א הט"ו) אוסר זאת ובעקבותיו גם השו"ע, ואילו תוס', רא"ש ור"ן (ראש השנה לג, ע"א) מתירים, וכך גם הרמ"א. האוסרים מדגישים את אי שייכותה של האשה למצווה, שכן היא לא צוותה עליה, וכיצד תוכל לומר "וציוונו"?, אך המתירים מדגישים את שייכות האשה למצווה מתוקף היותה חלק מכלל ישראל, והרי אנו אומרים "וציוונו", ולא "וציווני", ובנוסף לזה, יש גם לאשה שכר על קיום המצווה כמי שאינו מצווה ועושה, מה שמלמד על שייכות כלשהי.

מחלוקת זו המשיכה בדורות מאוחרים יותר, לדוג' כף החיים (או"ח סימן תקפט) מתיר לנשים לברך על פי שו"ת מן השמים (סימן א), וכן ציץ אליעזר (חלק ט סימן ב), אך יביע אומר (חלק א – אורח חיים סימנים לט, מ וכן במקומות נוספים) אוסר, מכיוון שסובר שאין מנהג לברך, ואם ישנו, אזי מדובר במנהג טעות.

השאלה בנוגע לברכת המצוות משקפת למעשה גם את הבנת מהות החיוב כלפיהן.

בברכה, 

עידית

הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.